השבוע הגננת החדשה של הבת שלי החליטה להציג את עצמה בפני ההורים לקראת השנה הקרבה, והתקשרה לכל האימהות בגן. יוזמה יפה, רק מעניין שלא עלה בדעתה להתקשר לאבות. הרי מה הקשר של אבות לחינוך? ולא שחסרה לי השיחה עם הגננת, אבל יש משהו מעליב, שלא לומר מעוות, בעובדה שהאבא נחשב תמיד להורה המשני, כאילו חינוך זה עניין לאימהות בלבד, לנשים בלבד. ובכלל, למה להטריד את האבא בזוטות כמו להכיר את הגננת, הוא בטח גבר אמיתי, ועסוק עכשיו במשהו חשוב יותר, בעבודה, בלהביא כסף. "לא אציק לו, אני כבר אתקשר לאמא", אמרה לעצמה המחנכת של הדור הצעיר.
עוד השבוע, בצד השני של היקום, שוב עלו סוגיות ההורות והג'נדר, כשסרינה וויליאמס חשפה את המאבקים והקשיים האישיים שלה כאמא. כמה ימים אחרי שספגה את ההפסד הכי חד צדדי בקריירה שלה מול ג'ו קונטה, סרינה הסבירה את המפלה וכתבה באינסטגרם שלאחרונה הייתה מודאגת שהיא "אמא לא מספיק טובה", וסיפרה שהיא עדיין מתמודדת עם תסמיני פוסט לידה. היא תיארה את עומס האימונים שלה, ורמזה שבגללו היא לא מבלה מספיק עם הבת שלה. "זה נורמלי לחלוטין להרגיש שאני לא עושה מספיק עבור התינוקת שלי", כתבה. מה עם האבא, אתם שואלים? הוא בטח עסוק בדברים רציניים, אל תציקו לו.
הווידוי של סרינה היה נוגע ללב, כי הוא הגיע אחרי מה שהוגדר כ"קאמבק ההרואי שלה". אחרי שהפסידה בגמר ווימבלדון היא הקדישה את ההישג "לכל האימהות שם בחוץ", לאור העובדה שחזרה למגרשים חודשים ספורים אחרי הלידה, העפילה לגמר שנה אחרי הלידה, וכביכול הוכיחה שהעובדה שאת אמא טרייה לא אמורה לעצור לך את הקריירה או להגביל אותך. עולם הספורט הצדיע לה על המסירות הגדולה שלה לטניס, גם אם למהלך כזה, לחזרה מהירה כל כך למגרש, יש מחיר אישי כבד. השבוע היא שוב הוכתרה כ"גיבורה" בגלל הכנות שלה, בגלל שחשפה חולשות, בגלל שהמחישה את המורכבות של הדברים, בגלל שהזכירה שלחזור לקריירה בכל הכוח מיד אחרי לידה זה לאו דווקא אידיאל.
אצל גברים הדילמה הזאת לא קיימת בכלל. חזרה מהירה מדי אחרי הלידה? מרחק מהילדים? ייסורים ורגשות אשמה? זה פשוט לא אישיו. לא זכור ספורטאי שהצהיר שהוא אבא לא מספיק טוב, שהוא לא מבלה מספיק עם הילדים, שהתייסר על העובדה שהקריירה שלו מרחיקה בינו למשפחה, על הקשיים שלו לתמרן. מדי פעם כדורסלנים מה-NBA מתלוננים שהם לא מבלים עם המשפחה בחג המולד, וסביר להניח שרבים מרגישים תחושות מעין אלה, אבל לא זכורות הצהרות פומביות בנושא.
כמובן שיש פערים ביולוגיים ורגשיים בין גברים לנשים, אין פה ניסיון למחוק מיליוני שנים של צאצאים שגדלים ויונקים בזרועות אמם, או תהליכים הורמונליים שעוברים על נשים בתקופת ההיריון, אבל בשורה התחתונה - בן הזוג של סרינה, המיליארדר אלכסיס אוהניהאן, מייסד רדיט, לא כתב דברים דומים. ספק אם הוא בכלל סבור ש"הוא לא עושה מספיק עבור התינוקת". הרי זה הקטע של האמא להרגיש, גם אם היא סרינה וויליאמס. הרי יש לו עבודה. יש מטפלות. מה הוא אמור לעשות, להפסיק את החיים?
יותר מזה. כשנובאק דג'וקוביץ' דעך לפני כשנה, הוא ספג ביקורת חריפה ממאמנו לשעבר בוריס בקר על הזמן המופרז שהוא מקדיש למשפחה. "אחרי הרולאן גארוס נראה היה שנובאק מחפש עניין בדברים אחרים, ורוצה לבלות יותר עם המשפחה", אמר אז בקר, ממש בתמיהה, "אנשים שוכחים שהדרך היחידה להצליח במקצוע הזה הוא להיות אנוכי... נובאק לא עבד מספיק קשה בחצי השנה האחרונה, הוא העדיף להיות עם המשפחה שלו יותר מאשר על מגרש האימונים. הוא לא התאמן כמו שצריך והוא יודע את זה... בתקופה שבה אתה בטופ העולמי ואתה בשיאך, המשפחה צריכה לעבור לכיסא האחורי של הרכב, אין לך ברירה אחרת. זה המחיר שמשלם שחקן בטופ".
אלה משפטים שאפשר להגיד על גברים, ורק על גברים. לאבות, ורק על אבות. קשה להעלות על הדעת שמישהו יעז לומר על אמא בביקורת שהיא "העדיפה להיות עם המשפחה שלה יותר מאשר על מגרש האימונים". גברים הם אלה שנדרשים לא פעם לעבור מעיר לעיר, ולהותיר מאחור את האישה והילדים. כשספורטאים גברים מתלוננים על הקושי שיש להם לתפקד הרחק מהמשפחה, הם נשמעים בכיינים. היום זה נשמע טריוויאלי, עוד שני דורות זה יישמע מוזר, מעוות, כמו סצינה מ"מדמן" של עישון סיגריה במטוס, כמו זקנים שפולטים משנה גזענית ולא מבינים מה חטאם, כמו לתת אוטומטית משמורת לאם במקרה גירושים.
בדיוק בגלל זה היה כל כך מרענן לקרוא את הדברים שכתב דג'וקוביץ' אחרי הזכייה האחרונה שלו בווימבלדון, בפוסט שמשום מה לא זכה לתהודה, אבל במידה מסוימת היה ממש תקדימי ופורץ דרך. "אני כותב את ההודעה הזאת בין השכבת צהריים לבין ספר דינוזאורים", כתב הסרבי, "אני רוצה לחלוק את התחושות במהלך המסע לזכייה שלי בווימבלדון 2018... לראות את הבן שלי יושב בזרועות של אשתי וצופה בי בטקס הענקת הגביע, היה הרגע הכי מצמרר שחוויתי אי פעם בטקס זכייה בקריירה שלי. כשהפכתי לאבא, אחד החלומות הגדולים שלי היה שהילדים שלי יצפו מהיציע בעודי משחק, שלא לומר זוכה בתארים. החלום הזה התגשם לפני כמה ימים. כולם מבקשים ממני לתאר את התחושה. אני חייב לומר שזה היה בלתי נשכח, מיוחד, ממלא, מופלא, אושר טהור. אבל לפני הכל, זה קסום! וכשחשבתי שהרגע הזה לא יכול להיות טוב יותר, הוא צעק 'אבא, אבא'. ואז נמסתי לחלוטין. הייתי מוצף ברגשות. מאושר ברמה שלא תיאמן. אני כל כך אסיר תודה לעבור את החוויה הזאת.
"דמיינתי את היום הזה, שבו אזכה בתואר גרנד סלאם לעיני הבן שלי. למזלי, טארה גדלה גם היא, ואני כבר לא יכול לחכות לרגע שבו היא תראה את מה שעשיתי כבר לעיני סטפן. כל חיי היה טניס, עד שהפכתי לאבא ובעל. כל מה שעשיתי בעבר היה עבור ההצלחה שלי בטניס. כשהפכתי לאבא ולבעל, העולם שלי התפתח. הוא לא השתנה, אלא התפתח למשהו יפה יותר. כמובן שנוספה עוד אחריות, אבל בסופו של דבר, זה חשף מימדים חדשים של אהבה ואנרגיות פנימיות, שמעולם לא ידעתי שקיימים. והמתנה הכי גדולה מאלוהים היא תחושת ההזדהות, הרוך והחמלה שיש לך כלפי הילדים שלך. אבל זה לא ברור ברגע שאתה הופך לאבא. נדרשת פתיחות ולמידה כדי להגיע לאיזון המושלם בחיים, שאותו כולם מחפשים. עבורי זה היה האיזון שבין טניס למשפחה". לידיעת הגננות.