אחרי הדרמה יוצאת הדופן במשחק הראשון, הלילה (בין ראשון לשני) כבר חזרנו למחוזות מוכרים בגמר ה-NBA. המשחק הזה נראה כמו שחזור מדויק של שני המשחקים הראשונים של הגמר בשנה שעברה. כמה מדויק? התוצאה הלילה הייתה 103:122, ממוצע שני המשחקים הראשונים בגמר הקודם היה 102:122.5. גם אז קליבלנד הצליחה לעמוד בקצב של גולדן סטייט למשך שניים וחצי-שלושה רבעים עד שהעוצמה ההתקפית של האלופה הכניעה אותה.
במובן מסוים, זה היה משחק מרשים נוסף של קליבלנד הנוכחית. היכולת לחזור בכל פעם שגולדן סטייט בורחת עד לרבע האחרון והדקות ההתקפיות הנהדרות של שחקני המשנה, בעיקר בתחילת הרבע השלישי, היו המקסימום שהקבוצה הזאת מסוגלת להגיע אליו בסתם יום של גמר של לברון ג'יימס. זה היה המקסימום גם בשנה שעברה, עם קיירי אירווינג, שעד הרבע האחרון של המשחק השני של הגמר חסרונו לא ממש הורגש.
בכלל, זה היה משחק טוב מאוד של שתי הקבוצות, גם הכוכבים וגם חלק גדול משחקני המשנה בשני הצדדים. קווין לאב ממשיך להוכיח שהוא מספר 2 ראוי בקבוצה גדולה, ג'ורג' היל הזכיר נשכחות עם משחק יעיל מאוד, טריסטן עשה מה שטריסטנים עושים. בצד השני, קליי תומפסון נראה בריא וחד, דריימונד עשה מה שדריימונדים עושים, ג'בייל מגי ושון ליבינגסטון חברו ל-11 מ-11 מהשדה ודיוויד ווסט סיפק שלשה אחת גדולה וכמה מהלכים טובים נוספים גם בהתקפה וגם בהגנה.
עוד בנושא
גולדן סטייט הביסה 103:122 את קליבלנד ועלתה ל-0:2 בגמר, קרי להט
גולדן סטייט מהללת את קרי ותומפסון, לברון ג'יימס "נותן את הלב ומתבאס"
כבר לא רוצח שקט, רוצח סדרתי: אורן יוסיפוביץ על החיסולים של סטף קרי
הבעיה של קליבלנד היא שמשפט שמתחיל ב-"משחק טוב מאוד של שתי הקבוצות" בדרך כלל נגמר ב-20 הפרש לגולדן סטייט. גם בגלל שהשיטה שלה מייצרת יותר מצבי קליעה טובים, גם בגלל שההגנה שלה טובה יותר ומסוגלת להתפקס לכמה דקות וגם בגלל שיש לה שני סופרסטארים ולקליבלנד רק אחד. לברון צריך להיות על אנושי ולקוות שסטף קרי או קווין דוראנט יהיו ביום חלש כדי לאזן את הכוחות, זה מה שקרה במשחק הראשון, הלילה היו פשוט שלושה סופרסטארים ששניים מהם משחקים באותה קבוצה.
הקאבס יכולים להיות מודאגים במיוחד מכך שקווין דוראנט מצא את הקצב שלו. גם הלילה, כמו במשחק הקודם ובמשחקים נגד יוסטון, חלק גדול מהזריקות שלו הגיעו אחרי בידודים, ההבדל אצלו הוא בין זריקות טובות מבידודים לזריקות רעות מבידודים. הלילה הוא לא הסתפק בזריקות בחצי סיבוב מחצי מרחק, אלא דאג לעבוד קצת כדי להגיע קרוב יותר לסל ולהגיע לעמדה של הגוף בה נוח לו לעלות לזריקה. דוראנט השנה הוא לא השחקן שקולע זריקות בלתי אפשריות באופן עקבי, אם נעצור את ההקלטה בזמן העלייה שלו לקליעה בדרך כלל נוכל לנחש נכון אם הזריקה תיכנס או לא. הלילה הוא היה נחוש להגיע לזריקות שנוטות להיכנס. כשהוא עושה את זה, ההגנה נאלצת להגיב ונפתחות יותר אפשרויות מסירה עבורו, מה שעזר לו להשיג שבעה אסיסטים.
בצד השני, סטיב קר הבין שלברון דורש כיום יחס של אל. בשנים קודמות הוא העדיף להשאיר עליו שומר בודד, בדרך כלל שומר מצוין, ולהביא עזרה מתוזמנת בצבע בלי לזנוח את שחקני המשנה. אחרי המשחק הראשון, הוא החליט להתמקד בו הרבה יותר ולהמר הרבה יותר על השחקנים שסביבו שיקלעו וייצרו מהלכים. הוא גיוון את ההגנה עם יציאות אגרסיביות מזדמנות על לברון ובעיקר צופף הרבה יותר מהרגיל את הצבע. קליבלנד הנוכחית היא כבר לא קבוצת השלשות המפחידה מהשנים הקודמות, בטח כאשר טיירון לו מעדיף לשחק כמעט כל הזמן עם טריסטן תומפסון או לארי נאנס. קווין לאב קלע חוץ טוב אך לא עקבי, ג'ורג' היל סביר אבל זורק יחסית לאט, ג'יי אר סמית' לא נותן סיבה לחשוש ממנו בפלייאוף הזה, הקליעה של ג'ף גרין באה והולכת. רק קייל קורבר מפחיד את קר והוא נותן לו טיפול מיוחד.
השינוי הזה הוביל לכך שלברון מסר 13 אסיסטים והיו דקות בהן שחקני המשנה ניצלו את החופש ויצרו אחד לשני מצבי זריקה טובים, אבל בסופו של דבר ההתמקדות בלברון הוכיחה את עצמה כששחקני המשנה החלו להחטיא עם התקדמות המשחק. בשורה התחתונה, שאר השחקנים פרט ללברון קלעו 7 מ-23 משלוש, למרות לא מעט זריקות נוחות, ו-20 מ-37 לשתיים בלי חגיגת ליי-אפים מהסוג שהייתה בצד השני. לא ברור האם הסגל הנוכחי מסוגל להרבה יותר מזה, בטח במשחקי חוץ ובטח כשקורבר מנוטרל.
נתון המשחק
בעצם, זה נתון שני המשחקים הראשונים: היעילות ההתקפית של גולדן סטייט בהם היא של 123.6 נקודות ל-100 פוזשנים, בלי הבדל גדול בין המשחקים. במשחק הראשון זה פחות בלט לפני ההארכה בגלל הקצב האיטי במיוחד, אבל גם שם זה היה משחק התקפי נהדר של שתי הקבוצות. לקליבלנד אין דרך להקשות על ההתקפה של גולדן סטייט ברצינות, מה שרק מחדד את העבודה ההגנתית הנהדרת של יוסטון בסיבוב הקודם. היא לא ממושמעת מספיק, לא חכמה מספיק ולא יורדת להגנה מספיק מהר. כמו בגמר הקודם, גם הפעם ההתקפה של גולדן סטייט חושפת את היסודות ההגנתיים הלקויים של הקאבס, מה שלא עושים כל השנה לא יצמח פתאום מול התקפה היסטורית.
טיי לו מנסה כל מיני דברים ואף מקבל מחמאות על שיטת המשחק ההגנתית שלו, אבל צריך להודות שהיא לא עובדת. סטף קרי מטייל מול הגבוהים שנשארים עליו אחרי חילופים, הלילה הוא היה פחות חד ליד הטבעת אבל השלשות זרמו. כאשר קליבלנד מנסה להוציא את הכדור מהיד שלו ולהישאר צמודה לשאר הקלעים, בדרך כלל זה נגמר בדאנק של שחקן משנה. רוב הזמן גולדן סטייט נמצאת צעד לפני ההגנה ויודעת להפתיע אותה, אפילו ג'בייל מגי, שכבר במהלך הראשון במשחק זיהה חילוף מתקרב וביצע ספליט לחסימה שתכנן (בריחה פנימה לפני שמגיעים לחסום) כדי לקבל כדור לדאנק. דברים מהסוג הזה קרו כל הזמן ולא ברור אם לקליבלנד יש כלים למנוע אותם, מה שמסביר את הנתון של 13 מ-14 מהשדה למגי, ליבינגסטון וג'ורדן בל, רוב הסלים האלה היו דאנקים וליי-אפים חופשיים לחלוטין.
חלק מהסיבה שלהתקפה של גולדן סטייט כל כך קל היא שסטיב קר מרשה לעצמו להשתמש בסנטרים ההתקפיים והמנוסים יותר שלו - מגי ו-ווסט. מול יוסטון הם כמעט לא ראו פרקט כי לא היה להם סיכוי להתמודד עם שינויי הכיוון והמהירות של ג'יימס הארדן, לעומת בל וקיוון לוני שבנויים טוב יותר לחילופים על גארדים. דווקא לברון זה שחקן שיותר נוח לווסט ומגי להתמודד איתו, בגלל ההתבססות על פיזיות ויכולת להגיע לטבעת. ווסט לאורך השנים הצליח לכפות על ג'יימס זריקות קשות, מגי עשה את זה במשחק הראשון. מגי הוא המסיים הטוב ביותר של גולדן סטייט ליד הטבעת והוא מהווה איום קבוע בחיתוכים לסל, ווסט הוא שחקן חכם מאוד שמניע את ההתקפה, עם שניהם במקום לוני ובל ההתקפה נראית טוב יותר.
מתחת לרדאר
אז מי האלפא דוג של גולדן סטייט? היכולת לשחק עם השאלה הזאת היא אחד המאפיינים המרשימים ביותר של הקבוצה ושל שני הכוכבים שלה. בשנה שעברה, בעיצומו של הגמר, זו הפכה להיות הקבוצה של דוראנט, שלקליבלנד לא היו כלים להתמודד איתו, וסטף התמקם בטבעיות בעמדה של מספר 2. השנה היוצרות התהפכו, סטף הוא השחקן הדומיננטי ודוראנט לוקח את תפקיד הסקורר המשני. השאלה מי חשוב יותר בסדרה נתונה תלויה בניואנסים דקים של חדות של כל אחד מהם, מיקוד הגנתי ומאץ'-אפים ספציפיים. אני לא בטוח אם אי פעם היה צמד שיכול היה לנוע בנוחות כזאת בהיררכיה הפנימית.
קליבלנד למדה מיוסטון והרגישה בנוח לבצע חילופים ולהכריח את דוראנט לקחת זריקות בבידודים, גם מול שחקנים נמוכים. גם אם הוא יקלע את הזריקות האלה באחוזים מצוינים כמו הלילה, זה עדיין עדיף על פתרונות שמאפשרים להתקפה של הווריירס להיכנס לקצב שלה. סטף, לעומת זאת, הוא המנוע של ההתקפה והנוכחות שלו עם ובלי הכדור דורשת תגובות הרבה יותר קיצוניות של ההגנה. סטיב קר העביר את השרביט באופן רשמי כאשר שינה את חלוקת הדקות כך שסטף הוא זה ששיחק הלילה ללא קליי תומפסון בזמן שדוראנט תמיד היה על הפרקט עם אחד מהספלאש בראדרס. לעומת משחקים קודמים, קר סומך יותר על היכולת של סטף ליצור לעצמו ולאחרים מצבי זריקה כשהוא מוקף במחליפים. סטף הצדיק את הקרדיט עם משחק מושלם. באמצע הרבע השני היו לו שישה אסיסטים, רובם לליי-אפים, ושלשה אחת, הוא העניש כל נסיון לתקוף אותו עם שני שחקנים או להתמקד בו על חשבון אחרים. לאחר שההגנה של קליבלנד ניסתה להגיב, הוא החל להמטיר שלשות. הוא נראה בשליטה מלאה על המתרחש בכל רגע במשחק.
לקראת המשחק הבא
בשנה שעברה קליבלנד חזרה הביתה ונתנה שתי הצגות התקפיות גדולות, בראשונה נגמר לה האוויר בדקות האחרונות והיא הפסידה יתרון גדול ובשנייה היא הביסה. ניתן לדמיין איך הפעם, מול גרסה פגיעה ועייפה יותר של הווריירס, אולי עדיין ללא אנדרה איגודלה, הקאבס יוכלו לנצח את שני המשחקים ולהפוך את הגמר למעניין. כפי שראינו בגמר המזרח, שום דבר דרמטי לא קרה עד לנצחון החוץ הראשון בסדרה. קליבלנד בשקט הפכה לקבוצת בית נפלאה בפני עצמה, מוקדם להספיד אותה.
יש רק בעיה קטנה עם התזה הזו: בשנה שעברה, בשני משחקי הבית קיירי אירווינג קלע 38 ו-40 נקודות. מי ישלים את החסר הזה? יש שלוש תשובות אפשריות. הראשונה היא שלברון יחזור ל-GOD MODE ויתכתב שוב עם חמישים נקודות באחוזים מטורפים, הפעם מול הגנה שהחליטה להיות יותר ממוקדת בו. מישהו מוכן להמר נגד האפשרות הזאת? השנייה היא הצגת שלשות של שחקני המשנה, מה שיכול לקרות פעם-פעמיים בסדרה והגיוני יותר שיקרה בבית. השלישית היא שההגנה תקטין משמעותית את היעילות ההתקפית של גולדן סטייט, אבל כרגע קשה לראות איך זה קורה.