המעניש: הטוב מ-7 על ההצגה של סטפן קרי במשחק מספר 2 בגמר ה-NBA

לאורך סדרת הגמר בין גולדן סטייט לקליבלנד, נדרג את שבעת הגיבורים של כל משחק. הדירוג לא יתבצע אך ורק לפי יכולת אלא לפי מידת השפעה וגודל הסיפור. חובה עליכם להתווכח. משחק 1, מתחילים.

לפעמים, אחד זה יותר מאחד.

אני מקווה שמשפט זה לא יגרום לכעס בקרב קהילת המתמטיקאים-חובבי-ה-NBA (וג'יי אר סמית') שבחדר.

(ולכו תדעו, אולי דווקא יש חוק שבעצם מוכיח את זה - ואז כמובן אטען שידעתי את זה מראש…- אבל לפעמים, אחד זה יותר מאחד. ונקודה יותר מנקודה. ושלשה יותר משלשה.)

ככה זה אצל סטף קרי.

אצל כל אחד אחר, קליעה מהעונשין תגרור נקודה, וסל שדה שתיים, ומעבר לקשת שלוש. אבל סטף קרי, מושחז שכמוהו, מצרף פגיון לכל שלשה. ובכל פעם שהוא חורך את הרשת, הוא חורך גם אותך. אחרי סל של דוראנט או תומפסון, אתה אומר "פייר, מקצוענים". רוצחים שקטים. ג'אמפ, גבוה, צ'אקה, רד להגנה. הנקודות ששם על הלוח אלו הנקודות שחטפת. סטף הוא רוצח סדרתי, יוניבומבר, פסיכופת שרוצה שכולם יראו איך הוא הרג אותך.

תשע השלשות שהמטיר על הראש של קליבלנד ולברון ג'יימס הן שיא NBA למשחק גמר - ביי, ביי, ריי אלן של 2010. זו היתה גם תצוגת תכלית של סטף, שכפי שכתבנו פה בטור משחק 1: מאוד רוצה את תואר ה-MVP של הגמר, אחרי 0 מ-3 במעמד. זה היה ערב בו הראה למה הוא מסוגל לגרום ליריב, ממרום 1.90 סנטימטריו.

עוד בנושא

גולדן סטייט הביסה 103:122 את קליבלנד ועלתה ל-0:2 בגמר, קרי להט
גולדן סטייט מהללת את קרי ותומפסון, לברון ג'יימס "נותן את הלב ומתבאס"
האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה: עתיד השושלת של גולדן סטייט

כיאה למשלח היד, הוא גם תפר אותן במקבצים. בחמש דקות ברבע השני הוא קבר שלוש שלשות, את שתי האחרונות בהפרש של דקה - ובלי שאף אחד ימסור לו, לבד - על חשבון קווין לאב וטריסטן תומפסון, 17 ו-15 סנטימטר מעליו, ממרחק של 190 ו-160 סנטימטר מהקשת, 16 ו-19 שניות לסיום שעון ה-24. מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר, רחוק יותר, כואב יותר. ובחמש הדקות האלה ההפרש צמח מ-8 ל-15. כי כל שלשה שלו היא קצת יותר משלשה. פוצע, סטף, פושע.

ברבע הרביעי הוא כבר ממש הגזים. בשבע דקות הוא יידה את הפגיונות שלו, כדורים דואבים. חמש שלשות הוא הפגיז פנימה ברבע המכריע, והוא אכן הכריע את הקאבס. זה התחיל, כמובן, אחרי שלשה של לברון שצמצמה ל-90:83. סטף מיד ענה בשתי שלשות משלו, שתיהן על לארי נאנס. שתיהן בפער של 40 שניות, שתיהן פתאומיות, והרי שקרי הוא השחקן היחיד שאפילו כשאתה רואה משחק שלו בטלוויזיה, אתה מסוגל לפספס מהלך שלו גם בלייב וגם בריפליי - האחת בגלל ששלחת יד לבייגלה, והשנייה בגלל ששלחת יד לשתייה - ויש מצב שמדובר בסיפור אמיתי.

שלשה אחר שלשה: האחת מכלום, כי מה הוא צריך בכדי לירות; והשנייה, מתרגיל שהווריירס מבצעים בשלמות, כולל בגמר הזה, כולל נגד יוסטון, כולל בין הרגליים של בל ומאחורי הגב של לוני, ואף אחד לא מצליח למנוע. סטף נותן, נעלם ומשוגר בטלפורט לפינה. עד כה חוקי למהדרין, אדם סילבר יבחן את המהלך. ואתה רוצה להתלהב מדריימונד גרין - איזה כדור לקרי! - אבל אז אתה נעצר לרגע וחושב:

למסור לקרי זה האובייס, מה כל כך גאוני פה?

אבל כמו שלברון ג'יימס הרגיל אותנו ללילות של 40+, כך תשע שלשות של סטף נתפשות אצלנו כעוד יום במשרד. אבל הארסנל, הביצוע ובעיקר המעמד מפכחים אותנו: מה שאנחנו רואים נדיר מאוד, נדיר גם על פני עשורים של כדורסל. מולנו ניצב הקלע הטוב בהיסטוריה, שבסדרת הגמר הזו, כבר הסכמנו, החליט להופיע במלוא הכוח.

כי באמת, כמעט כולם בווריירס היו טובים מאוד במשחק 2, ואוטוטו ניגע בכמה מהם. ועדיין, שלוש שלשות לסוף הערב, קרי היה עם 23 נקודות, ודוראנט 22, וקליי 20. ואת שני האחרונים לא הרגשת, ואת קרי הרגישו בכל האולם והעולם. זו דרגת הקושי, זו המהירות, זה הרבה הטיימינג, זה בעיקר השואו; זה העובדה שאף אחד לא נולד לברון, אבל כל אחד מרגיש (לא יקרה) שהוא יכול להיות קרי.

ואם שלשה שלו שווה קצת יותר, שלשת הבאזר על קווין לאב, גמרה את המשחק. אם כל שלשה היא פגיון, זו היתה מצ'טה. ההפרש הראה 14, על השעון כמעט שמונה דקות, במונחי NBA המשחק עדיין בחיים. אבל עם הזריקה הזו, קרי הרג אותו. שתי דקות אחר כך הוסיף עוד אחת על הראש של לאב, ואת השיא, ואת ההובלה במרוץ ל-MVP, צבר הרוצח דווקא אחרי שלברון ג'יימס יצא כדי לשמור רגליים למשחק 3. עוסמאן החליפו, וחצי דקה אחר כך, כמובן, קיבל את הטיפול המלכותי - קרי הלביש לו אחת על הראש, ככה לקינוח.

בתוך שבע דקות וחמש שלשות, 7 נקודות הפרש הפכו ל-21, והסדרה ב-0:2. צולף, צולב, צורב סטף קרי. החבר עידן סגל אומר שכל הפרש של גולדן סטייט צריך להכניס למחולל. זה תמיד מרגיש יותר ממה שזה. ככה זה קרי. נקודה היא לא באמת נקודה, ושלשה לא שלוש. כי כשהוא חם, באמת חם, גם המתמטיקה חייבת להפסיד.

דריימונד גרין הוא השחקן הכי קשוח בליגה, לדעתי (ואחד החשובים שבהם, אגב); ואם דריימונד עצמו טוען שקליי תומפסון הוא "אחד הקשוחים ששיחקתי איתם אם לא הקשוח ביותר", אז הולכים איתו. תומפסון היה בספק, הקרסול מציק, ותודה לג'יי.אר על הכניסה האחורית במשחק 1 שלא סייעה למצב הכללי. ועדיין, הוא פתח בחמישייה והיה הכי קליי שיש: סולידי. בכל פעם שבאמת היה צריך סל, הוא היה שם. קרסול או לא קרסול.

במלחמה הקרה מול סטף על תואר ה-MVP של הגמר הוא בינתיים מפסיד (גם ללברון), אבל אחרי משחק לא חד קיי.די הגיע, ובמדיוק. ערב כירורגי שלו, עם 10 מ-14 מהשדה (2 מ-3 ל-3, 4 מ-4 מהקו), 9 ריבאונדים, 7 אסיסטים; כל פעם שקרי היה צריך חמש שניות של אוויר הכדור הלך לדוראנט, ומשם, לרוב, אל הרשת. הוא היה על הפרקט במשך 38 דקות, ובדקות אלו ההפרש היה 24+ לווריירס.

בהערכה זהירה, אפשר לקבוע שיש ללברון צוות מסייע, שוב, גם אם הוא בן איש אחד. ג'ורג' היל היה מרשים (בהתחשב) עם 15 נקודות ו-3 מ-6 מעבר לקשת, ועדיין, אצלו זה נראה מקרי. אצל לאב נראה שמשהו שוב מחובר, אחרי עונה קשוחה מאוד, פיזית ומנטלית. 14 החטאות רצופות מעבר לקשת הומרו בשלוש קליעות רצופות, ואל 22 הנקודות שלו הוא הוסיף 10 ריבאונדים. נכון, קרי צרב אותו שלוש פעמים, אבל היי, זה קורה לכולם.

סימפטום מלכותי: 13-9-29 בגמר נראה כמו ערב בינוני. אשמת ג'יימס שהרגיל את העולם לזה, ועכשיו מנסה להרגיל את העולם גם לחליפה עם מכנס קצר. אבל במשחק הזה לברון נראה פחות כוחני, יותר עייף, יותר מאשים ובעיקר יותר מיואש. לפחות יתנחם בעקיפת קארים עבדול ג'באר בנקודות לסדרת גמר. מעליו רק ג'רי ווסט, היחיד שזכה בתואר ה-MVP של הגמר בסדרה בה הפסיד. כרגע, נראה שזה התואר הריאלי עליו ג'יימס יכול להילחם.

לצד ההגדרה "מסייע" מופיעה תמונתנו של ליווינגסטון. 7.6 מיליון דולר לשנה, הרחק מהסטארים, אבל מספק סחורה. 100% מהשדה הלילה (5 מ-5), 100% במשחק 1 (4 מ-4), 10 נקודות בכל משחק. יעד בטוח.

אחרי שבמשחק הקודם קיבל לפחות שני עינוגים, האחד על ידי סמית' והשני על ידי הטבעת שחסמה את מגי, יצא שאק ללא כלום במשחק 2. לפחות לא מהכוכב של הפינה שלו (שאקטין א-פול), ג'בייל מגי. 18 דקות הוא קיבל הפעם, פי 3 מבמשחק 1, וענה עם 6 מ-6 מהשדה. הבריחה הגיעה כשהוא היה על הספסל, ועדיין, כל ערב בו מגי לא נכנס לתקציר מהצד השלישי שלו, מרגיש כמו ניצחון.

ביחד עם ליווינגסטון, הם על 11 מ-11 ו-22 נקודות סיוע. לברון קיבל 22 נקודות מסמית', קורבר, גרין, קלארקסון, נאנס, עוסמאן, זיזיץ' והוד - ביחד.

לא נכנסו לדירוג: סטיב קר, שקיבל ביקורת על משחקים רעים יותר, ומגיעות לו הרבה מילים טובות על ניהול משחק טוב מאוד, ניצול שמירה גבוהה של קרי וההימור על מגי; ממש-לא-ג'ורדן קלארקסון, על אסיסט אחד - מברוק!; סנטנה, על ההמנון האמריקאי; דריימונד גרין, על המשחק הכי טוב שאפשר לתת עם 5 נקודות; דייויד וסט, עם שלשה חשובה ושני אסיסטים עוד יותר; טריסטן תומפסון קרדשיאן, שזוכה בפרס "הכי קל לעצבן אותו" - קודם דריימונד, הפעם העיתונאים.