לאחרים תספרו טבעות: השנה בה לברון ג'יימס שינה את הדרך בה כולנו שופטים אותו

למעקב בפייסבוק

לברון ג'יימס יפסיד לגולדן סטייט, 4:0 או 4:1, וזה לא באמת ישנה.

הוא יגיע לשישה הפסדים בגמרים, שלושה ניצחונות בתשע סדרות גמר, הפסד בגמר על כל ניצחון של מייקל ג'ורדן. וזה לא באמת ישנה.

ניצחון של ג'יימס, אביר בודד בצבא שבור של קאבלירים, יוגדר כבר מעכשיו כסנסציה חולנית. בסוכנויות ההימורים יתנו לכם דולר על כל 10 דולר שתניחו על הווריירס; עבור אותם עשרה דולר, תקבלו 75 אם לברון ידהים גם את החבורה מהמפרץ. אליפות נוספת של קליבלנד תהיה ההישג הגדול ביותר בקריירה של ג'יימס, וכנראה אפילו יותר מזה - אבל די, בואו נתעורר, זה לא יקרה. וזה לא באמת ישנה.

כי זו העונה בה שינה ג'יימס את הנרטיב, סוף סוף, ולתמיד. שרשרת מקרים, מהלכים ומספרים גרמה למלך של הכדורסל לזכות לחסד ולהבנה - בספורט האמריקאי, טבעות זה הכול, למעט מקרה אחד.

לברון ג'יימס הוא המקרה הזה.

זה כאילו שהוא הבין שהוא נשפט רק על ידי המאזן בגמרים, ונמאס לו, אז הוא שינה את חוקי המשחק. כמו בפרסומת מקדונלד'ס הגדולה של מייקל ג'ורדן ולארי בירד, ההוא שקרא להוא "אלוהים" לראשונה. בסרטון, בו לארי מתערב עם מייקל על ביג-מק, הם התחילו נורמלי והגזימו. מעל הקרש, על ברך ימין, ומהר מאוד זה הפך ל"דרך הכביש המהיר, מעל הנהר, פוגע בשלטי הפרסומת, דרך החלון, רק רשת" וכו' וכו'.

עוד בנושא

לברון ג'יימס מגיע כאנדרדוג מוחלט לגמר, טיירון לו לא פוחד מהווריירס
אייזאה תומאס שוב מקניט: "לברון ג'יימס כדורסלן טוב בהרבה מג'ורדן"
סקנדל ב-NBA: קולאנג'לו תקף את כוכבי ומאמן פילדלפיה תחת שם בדוי

לערוץ הטלגרם של וואלה! ספורט

ככה לברון. העונה שלו, כך נראה, היא תרגיל חיובים אחד גדול ומוגזם. במהלכו, ג'יימס בן ה-33 הביא קבוצה לגמר דרך עזיבת קיירי, לאב ותומאס נפצעו לחודשיים, לצד הטרייד שפירק את הכול בחורף פלוס שבועיים בלי מאמן, מעל משחק 7 מול הפייסרס, לצד מקום 1 במזרח טורונטו, מתחת לזעזוע המוח של קווין לאב, דרך משחק 7 עם סייד-קיק כג'ף גרין וזהו, ולקינוח - להיות הראשון שמנצח בבוסטון בפלייאוף העונה, והראשון מתוך 38 שניצח את הסלטיקס למרות פיגור 2:0 בסדרה. ולך תענה על דבר כזה. אי אפשר לענות.

ולכן, זו העונה בה מרבית אנשי הכדורסל השתכנעו - הוא במינימום מספר 2 בכל הזמנים. ואולי גם זו הגדרה קצת מענישה. כי מספר 1 של רובנו לא נתפש בעינינו ככדורסלן. הוא רעיון, אידיאולוגיה; הוא מושג, הוא מותג לווינריות. מייקל ג'ורדן, כשרצה לנצח, לא באמת הצליח להפסיד. כשעזב את הענף, אם זה בגלל רצח אביו ואם בגלל סיבות אחרות, האקים והרוקטס נכנסו לוואקום, אבל אם לא היה עושה ככה, היה זוכה בשמונה אליפויות רצופות. נכון, תגידו "לך תדע", אבל כולנו יודעים שזה נכון, עם כל הכבוד לחלום אולג'וואן.

אז אחרי שמונה השנים האחרונות, ההגדרה הנכונה יותר בוויכוח הלא נכון הזה:

לברון ג'יימס הוא הכדורסלן הכי טוב בהיסטוריה. מעליו רק אלוהים.

(כן שותף בכתיבת הטור קורי קאר, עד אופי מושלם שגם היה בשיקגו-פוסט-ג'ורדן ב-99', שגם יודע מה זה לשחק כדורסל בגיל 42 ושגם מחזיק בתובנות לברון נהדרות)

"זה בלתי ייאמן".

בראד סטיבנס, גמור ומיואש מההפסד המרסק במשחק מספר 7 ב-TD גארדן של בוסטון, פירט: "שיחקנו עד 25 במאי ו-27 במאי בשנתיים האחרונות. את שתי העונות התחלנו ב-25 בספטמבר. וזה כל יום. כאילו - כל יום אתה לגמרי בתוך זה. והוא עשה את זה שמונה פעמים ברציפות.

זה מגוחך".

שמונה שנים ברציפות - זה באמת מגוחך. הסגלים משתנים, המאמנים משתנים, היריבות משתנות (להוציא את ארבע העונות האחרונות). לברון אותו לברון. שמונה שנים - 2011 עד 2018 - שהוא בלופ הזה.

מה שמביא אותנו לשעשועון: מה היה בפעם האחרונה שלברון לא הגיע לגמר ה-NBA?

בפעם האחרונה שלברון ג'יימס לא הגיע לגמר, שנת 2010, בוסטון כן הגיעה. היא הדיחה אותו בגמר המזרח, ובמשחק ההדחה הוא רשם 27-19-10 סביר.

בפעם האחרונה שלברון ג'יימס לא הגיע לגמר, שאקיל אוניל היה חבר שלו לקבוצה.

בפעם האחרונה שלברון ג'יימס לא הגיע לגמר, לא ידענו מה זה "אינסטגרם".

אפל שחררה לחנויות את "אייפון 4".

דונלד טראמפ היה כוכב תוכנית ריאליטי.

"משחקי הכס" היה שם של ספר.

ספרד זכתה במונדיאל.

מוריניו זכה בצ'מפיונס בפעם האחרונה שלו, עם אינטר. מההרכב ההוא כבר הספיקו לפרוש ז'וליו סזאר, וולטר סמואל, קיבו, סאנטי, קמביאסו ומיליטו. חצי פרשו מייקון, לוסיו, סניידר ואטו.

כריסטיאנו רונאלדו היה רק עם גביע צ'מפיונס אחד, וגם זה בגלל שג'ון טרי החליק על התחת של אברם.

הפועל תל אביב לקחה דאבל ולא היתה בלאומית, וזהבי, ורמוט ושכטר טרם חשבו על המדים של מכבי.

גליל עליון לקחה אליפות על פיני גרשון ודרק שארפ ומכבי, ולא התכוננה לסדרת רבע גמר מול עודד קטש, מאמנה באותה עונת אליפות.

דורי אסף (1.78 מי) מבני השרון היה תגלית העונה, ופי ג'יי טאקר, שאתמול נשבר לבו, היה אז מלך הריבאונדים של ישראל.

יוסי בניון עוד היה בליברפול.

לראש ממשלת ישראל קראו בנימין נתניהו.

בראד סטיבנס היה בן 33.

"ברמה הזו, לעשות את זה, עם המתח והקשיים, שמונה שנים - זה בלתי ייאמן", המשיך מאמן בוסטון, בן 41 כיום. "המטרה שלנו בסדרה הזו היתה לגרום לו לאבד כמה שיותר אנרגיה. ברוב הזמן היינו בסדר בתחום הזה. השארנו אותם מתחת ל-100, שלוש פעמים בטווח ה-80. והוא עדיין קולע 35.

זו בדיחה".

תצחקו.

בסך הכול רשם לברון תשעה גמרים. רק שתי קבוצות - הלייקרס והסלטיקס - הגיעו למעמד יותר ממנו. והוא לא סתם הגיע לשמונה גמרים ברציפות, הוא היה ראשון בדלת, תמיד. יציבות, כאמור (וכן, כאן ראוי גם לציין שבחלק מהגמרים לברון כשל, מול דאלאס אפילו מאוד, עם שורה שרק עבור לברון מהווה כישלון חרוץ - 6.8, 7.2, 17.8).

הנה השורה שלו (נקודות-ריבאונדים-אסיסטים) במשחקי ההעפלה לגמרים לאורך הרצף:

6-11-28 ב-2011.
2-12-31 ב-2012.
4-8-32 ב-2013.
6-4-25 ב-2014.
9-7-23 ב-2015.
6-11-33 ב-2016.
8-8-35 ב-2017.
9-15-35 העונה.

תוסיפו לזה את הסטטיסטיקה ב"משחקי הדחה אפשריים" שלברון שיחק בהם - והיו 23 משחקים כאלה בין 2006 להעונה. ובממוצע:

45.1 דקות למשחק.
34.1 נקודות למשחק.
11.0 ריבאונדים למשחק.
7.5 אסיסטים למשחק.

הוא הפסיד ב-9, ניצח ב-14, אבל תמיד נתן שורה לפנתאון. במזרח הוא קיר בלתי עביר, תשאלו את אינדי, טורונטו ובוסטון - גם מקום 1 בעונה הסדירה וגם יתרון בסדרה וגם ביתיות במשחק 7 לא עזרו.

ועם הגיל, זה רק נהיה מופרע עוד יותר.

15 שנה ברציפות שלברון משחק בליגה. כל הלחץ עליו מאז גיל 0, ובטח שמאז התיכון. והוא עמד ברוב או בכל התסריטים שנכתבו אודותיו.

ככל שחלפו השנים הפך משפיע יותר, עמיד יותר. כמובן שהמכשור והציוד השתדרג מימי קדם, והוא שופך סכומים בני שבע ספרות כדי לתחזק את הגוף, ועדיין, זה הרבה הוא. כך, כמה שניות אחרי הפסד בגמר של העונה שעברה, הוא כבר צילם וידאו בחדר הכושר.

והתוצאות מדברות.

בעונה ה-15 שלו, קובי בריאנט (32) שיחק 33.9 דקות למשחק, קלע 25.3 נקודות והפסיד בסוויפ לדאלאס בסיבוב השני של הפלייאוף.

בעונה ה-15 שלו טים דאנקן (35) שיחק 28.2 דקות וקלע 15.4 נקודות והפסיד לאוק סיטי בגמר המערב.

בעונה ה-15 שלו מג'יק ג'ונסון...טוב, מג'יק שיחק 13 עונות, לצער כולנו, בגלל שבעונה ה-12 נתגלה בגופו נגיף ה-HIV. בעונה ה-13, אגב, כשהוא בן 36, הוא שיחק 29.9 דקות, קלע 14.6 נקודות והלייקרס הפסידו ליוסטון בסיבוב הראשון (בעונה ה-12, לפני הפרישה הכפויה, למען ההגינות: 37.1 דקות ו-19.4 נקודות בגיל 31).

בעונה ה-15 שלו לארי בירד...טוב, גם לארי (35) שיחק 13 עונות, לצער כולנו, בגלל בעיות גב. בעונה ה-13 הוא שיחק 45 משחקים וקלע 20.2 נקודות לערב.

בעונה ה-15 שלו מייקל ג'ורדן שיחק בוושינגטון, אחרי שתי פרישות, האחת לעונה וחצי, השנייה לשלוש עונות. ובעונה הסופית (39) הוא שיחק 67 משחקים וקלע 20 נקודות.

בעונה ה-15 שלו לברון ג'יימס פתח בכל 82 משחקי העונה הסדירה, שיחק 37 דקות בממוצע, קלע 27.5, הוריד 8.6 ריבאונדים ומסר 9.1 אסיסטים. הוא שיחק גם ב-18 משחקי פלייאוף - 41.3 דקות, 34 נקודות, 9.2 ריבאונדים, 8.8 אסיסטים. באוקטובר יהיה בן 34, וכל זה עם מסגרת של 2.03 מ' ומעל 110 קילו. אף שחקן בליגה לא שיחק יותר דקות ממנו בעונה הסדירה, כנ"ל בפלייאוף. הוא רשם 500+ דקות יותר מהבא אחריו בטבלה.

ובמשחק ה-100 של העונה ה-15, משחק 7 בבוסטון, הוא שיחק את כל 48 הדקות, קלע 35, הוריד 15 וחילק 9.

למעשה, מבחינה סטטיסטית, זו העונה המרשימה מכולן - ג'יימס אחראי ל-55.4 נקודות למשחק פלייאוף, הכי הרבה מכל הדרכים שהובילו אותו לגמר ה-NBA. בעונה ה-15. מדע בדיוני.

ועם מי?

זוכרים את החיובים מלמעלה? הפעם, האתגר היה גדול מכולם. ברגע שקיירי אירווינג עזב לבוסטון (ג'יימס תמיד היה כדורסלן טוב יותר מאשר ג'נרל מנג'ר, ועל כך בטח יעיד ד. בלאט) היה ברור שהסגל נחלש, אבל חילופי החורף גרמו לרוסטר של הקאבס להפוך דליל עוד יותר. הנה השותפים של לברון לחמישייה במשחקי ההעפלה במהלך הרצף, הפינה לשיפוטכם:

2011: כריס בוש, ג'ואל אנתוני, מייק ביבי, דויין וייד
2012: יודוניס האסלם, שיין באטיה, מריו צ'אלמרס, דויין וייד
2013: כריס בוש, יודוניס האסלם, מריו צ'אלמרס, דויין וייד
2014: כריס בוש, רשארד לואיס, מריו צ'אלמרס, דויין וייד
2015: טימופיי מוזגוב, טריסטן טומפסון, קיירי אירווינג, איימן שאמפרט
2016: קווין לאב, טריסטן תומפסון, קיירי אירווינג, ג'יי אר סמית'
2017: קווין לאב, טריסטן תומפסון, קיירי אירווינג, ג'יי אר סמית'

והעונה, 2018, במשחק הכרעה בלי קווין לאב מזועזע המוח, כשאיתו רק ג'ף גרין (19 נקודות), שעבר ניתוח לב פתוח ב-2012; טריסטן תומפסון-קרדשיאן; ג'ורג' היל בן ה-32, ג'יי אר בן ה-32; קייל קורבר בן ה-37, שחווה טרגדיה בדמות מות אחיו רק לפני חודשיים; לארי נאנס ג'וניור, שנראה כמו צל של עצמו, וממש-לא-ג'ורדן קלארקסון, שתי פיסות צל מאותו הטרייד. וזהו.

והם בגמר. למעשה, זה הצוות המסייע החלש ביותר של ג'יימס מאז 2007, אז עלו איתו בחמישייה לגמר דרו גודן, זידראונס אילגאוסקאס, לארי יוז וסאשה פאבלוביץ'.

"לקחת את הסגל הזה לגמר? אין שחקן בליגה שיכול לעשות את זה", אומר קאר, שטוען שסגל 2007 היה אפילו טוב יותר מהנוכחי. "שים אותו בכל קבוצה והיא מגיעה לפלייאוף. פיניקס הנוכחית? בפלייאוף עם לברון. הטרייד הזה הראה את הגדולה שלו - הוא בקבוצה של רול פליירס ושחקני ספסל, והוא לקח אותם לגמר. לא היה שחקן כזה בתולדות הכדורסל - הכרתי קלעים שניסו להיראות כמו מייק, למשל קובי, שהיו זורקים וזורקים. אבל לא היה דבר כזה. הוא שחקן שיוצר עמדות, אין עמדה שהוא לא יכול לשחק בה, ובגלל זה הוא מתאים לכל סגל. אין שחקן בהיסטוריה שעשה את זה".

חיוך גדול עלה על פניו של לברון במסיבת העיתונאים שאחרי משחק 6 נגד בוסטון.

"לברון, היית שחקן קלאץ' כל הקריירה, אבל במיוחד בשנים האחרונות…", היתה רוח השאלה.

"איך קוראים לך?".

"פאולו, מ-ESPN ברזיל", ענה.

"אני מעריך אותך, שאתה אומר שהייתי קלאץ' כל הקריירה שלי. אין הרבה כמוך… או שאתה ממש אדיב כי זה יום היין הבינלאומי, או שאתה יודע שאני אוהב את ברזיל, אבל…".

טוב, קחו חדר.

אבל זה הקטע. לברון הוא כמו כוכב WWE של פעם, שהם היו או "טובים" או "רעים". הוא היה "טוב" בקליבלנד בקדנציה הראשונה, הפך ל"רע" כשעבר למיאמי בהחלטה טלוויזיונית בשידור ישיר ועם נאום ה"לא 2, לא 3, לא 4" טבעות, וחזר להיות "טוב" כששב הביתה והביא לאוהיו אליפות ראשונה ב-2016. הוא מפנים, הוא מותג, הוא מבין את המשחק. הוא רגיש יותר ואנושי יותר. והוא אהוב הרבה יותר.

הוא יודע להתראיין, יודע על מה לדבר, הוא הרבה יותר קונצנזוס ממה שהיה. כשעזב את הקאבס אז, שרפו גופיות שלו. בספק אם דבר דומה יקרה הפעם כשיעזוב, והוא כנראה יעזוב בקרוב.

אבל התגובה של לברון לשאלה של פאולו מראה עד כמה בכל זאת גדולה הביקורת. ההפתעה על פניו כשנאמר לו שהוא שחקן קלאץ'. כי הרבה לא חושבים ככה.

ג'יימס עדיין במוד מגננה, עדיין מרגיש שהוא צריך להוכיח.

"הוא הנבל הכי נחמד שראיתי", אומר קאר. "תחשוב על זה - משווים אותו לשחקן הגדול ביותר בתולדות המשחק, אבל הוא גם השחקן הכי מבוקר בתולדות המשחק. כנראה שזה בגלל שהוא אפריקאי-אמריקאי חזק, לא רק בכדורסל אלא גם בחברה. הוא אקטיביסט, הוא מדבר על מה שקורה ברחובות, על אלימות משטרתית, הוא מדבר על העיר, הקהילה, על הילדים שלו, על דור העתיד. הוא לא סותם את הפה".

גם כשמגישת FOX ביקשה מספורטאי אמריקה "לשתוק ולכדרר".

"הוא בחיים לא עשה בעיות", ממשיך קאר. "מעולם לא היה בצרות כמו קובי, מעולם לא הסתבך בהימורים כמו מייקל, תמיד היה איש משפחה. והוא עדיין מבוקר כל כך - מה זה אומר על הטור שאתה כותב, מה זה אומר על לברון?".

לברון, אם-כן, יפסיד בגמר ובקיץ כנראה יחבור לקבוצה עם יותר סופרסטארים כדי לשפר בכל זאת את מאזן הטבעות שלו. הוא מסוגל להמשיך לתת עוד כמה עונות של יכולת שיא, ואז עוד כמה של שחקן משנה. הוא מסוגל לשבור כל שיא שאנחנו מכירים, וכל עוד יתחשק לו - הוא יעשה את זה.

זה מרגיש כמו טור סיכום עונה עוד לפני שהעונה תמה, ואם הסנסציה איכשהו תתרחש, סלח לי אבי כי חטאתי. אבל זה לא טור סיכום קריירה, כנראה אפילו לא קרוב.

הוא אולי לא מייקל, אבל גם בעוד עשרות שנים לא נראה משהו שדומה ללברון.

orenjos@walla.co.il