כשעבדתי בעיתון מעריב הוא נקלע לקשיים, מונו לו נאמנים ורכש אותו בעלים חדש, שביקש להיפרע מחלק נכבד מעובדי הגוף המפסיד. בצר להם, החליטו עובדי העיתון להשבית אותו ולא להוציא אותו לאור. זה היה צעד מרגש מאוד, רגע של סולידריות נדירה בענף אכזרי ונטול רחמים. למרבה הצער, הצעד גם המחיש עד כמה העיתון אינו חיוני לצרכן התקשורת הממוצע, שחשוף למשדרי חדשות מסביב לשעון, לאתרי חדשות באינטרנט, לעדכונים בלתי פוסקים ברשתות החברתיות וכמובן לעיתונים האחרים שיצאו כרגיל. יותר מכל, השביתה המוצדקת לכאורה הייתה בגדר ירייה ברגל.
השביתה שתוכננה בליגת הכדורסל מזכירה מאוד את הצעד הנואש ההוא של עובדי העיתון. הבעיה העיקרית של ליגת הכדורסל, עוד לפני שנכנסים לחוליי הענף, היא שיש לה אלטרנטיבות לרוב.
אנחנו חשופים יותר מאי פעם בעבר לכדורסל אמריקאי איכותי ולכדורסל אירופי מצוין. לאוהדי הספורט מהשורה השנייה פחות אכפת אם הם צופים במשחק איכותי (נניח) בין הפועל חולון למכבי תל אביב, במשחק חמישי בגמר אזורי ב-NBA או בגמר ליגת האלופות. בעצם, ב-99 אחוז מהמקרים הם יעדיפו את שני האחרונים. השבתה של ליגת הכדורסל הייתה פוגעת מעשית במספר מצומצם של אנשים - מאמנים, שחקנים, אנשי צוות, גורמים שמתפרנסים מהענף - ורגשית בכמה אלפי אוהדים, רובם אוהדי הפועל ירושלים, חולון והפועל תל אביב (אוהדי מכבי תל אביב היו מתגברים, להערכתי).
האמת העצובה היא שהציבור הרחב לא באמת מתעניין בליגת הכדורסל, פרט לכמה ימים בודדים בשנה, וזה המינוס האמיתי של הענף, לא מספר הזרים או מצב הישראלים. מובן שאיש לא נדרש למצוקה הזאת במשבר הנוכחי, כי האינטרסים האישיים מכתיבים הכל.
עוד בנושא:
הפועל תל אביב נגד המנהלת: "פעלה כדי לרצות רק קבוצה אחת"
המנהלת וארגון השחקנים אישרו את ההסכם: ליגת העל חוזרת לפעילות
שמואל פרנקל: "זו תהיה בכייה לדורות אם מכבי ת"א תבנה שתי קבוצות"
אז מה עכשיו? הפלייאוף ייצא לדרך בשלישי, מכבי חיפה תרד רשמית
כמעט כל מה שנכתב או נאמר על השביתה הנוכחית היה מפוזיציה מסוימת, ובעיקר נבע מהרגש - אותנטי, אבל לא יעיל במיוחד. השחקנים ותומכיהם בחרו בקלף הנוסטלגיה, מלובה בפטריוטיות עם קצת שנאת זרים מוסווית כאהדת ישראלים: תראו אילו שחקנים צמחו פה פעם, כשהיו פחות זרים; המתאזרחים תופסים לנו את המקום; אין הצדקה לכדורסל ישראלי בלי כדורסלן ישראלי; האוהדים מזדהים עם שחקנים ישראלים ולא עם זרים. אלא שאת הטענות האלו אפשר להפריך בזו אחר זו.
ראשית, נוסטלגיה היא לא תוכנית פעולה, היא סתם דמגוגיה בכסות רומנטית. אכן בעבר היו פחות זרים, אבל הזמנים השתנו. כפי שציין אתמול בערוץ הספורט דן שמיר, בכל אירופה יש יותר זרים, הגבולות נפתחו והכדורסל הפך גלובלי - אירופאים משחקים ב-NBA, אמריקאים משחקים באירופה בכל הליגות במספרים גבוהים בהרבה מבעבר ועידן שני הזרים, וכנראה גם שלושת הזרים, לא יחזור.גם שחקנים אירופאים, או ישראלים, יכולים לשחק במדינות אחרות. הבעיה המרכזית של השחקן הישראלי שפרט למיעוט מבוטל - עמרי כספי וגל מקל - הוא לא מספיק טוב כדי לממש את הצד השני של מטבע הגלובליזציה ולמצוא עבודה מחוץ לארצו.
הטענות נגד המתאזרחים כבר מקוממות ממש: העתיד של הכדורסל הישראלי, אם יש כזה, שייך לצאצאי מתאזרחים וזרים - תמיר בלאט, שון דוסון ודני אבדיה. גם די.ג'יי שארפ, מייקל בריסקר, שון לבנובסקי ורום קורנליוס הם בני זרים ומתאזרחים. כשנלחמים על הזכויות שלהם ונגד המתאזרחים של היום, פועלים למעשה לחסל את הסיכוי שיגדלו להם יורשים. ובאשר לטענות שהאוהדים מזדהים בעיקר עם ישראלים ולא עם זרים: אוהדי מכבי תל אביב מתרפקים על הביצועים של שאראס ופארקר בימים הגדולים, לא על בורשטיין (את הרגעים הגדולים של וויצ'יץ' הם קצת מדחיקים); אוהדי הפועל חולון יזכרו מהעונה הנוכחית את גלן רייס ג'וניור; ואוהדי הפועל תל אביב מתגעגעים לנייט רובינסון יותר מאשר למתן נאור. תחלופת השחקנים אכן פוגעת בהזדהות עם הקבוצות, אבל אוהדים לא יזדהו עם שחקנים בינוניים או חלשים. כרגע מרבית השחקנים הישראלים עונים להגדרה הזאת.
בשורה התחתונה, במקום לעסוק בטיעונים אמוציונליים בתקשורת, שבעיקר הגדילו את האנטגוניזם כלפיהם, השחקנים היו צריכים לגייס לצדם מישהו מבעלי המאה: גורם ציבורי שיכתיב לליגה שאם לא יעלה מספר הישראלים, הוא יסגור את הברז התקציבי. רק שקולה של המועצה להסדר ההימורים בספורט לא נשמע, וכך גם של העיריות שמחזיקות חלק מהקבוצות, פרט להתבטאות רפה של ראש מחלקת הספורט בעיריית ראשון לציון, איתן שלום. האקדח של השחקנים היה ריק מקליעים. המעסיקים, כלומר הקבוצות, אוחזים בנשק תשלום השכר. לא הוגן, כוחני, לא סוציאליסטי - הכל נכון, אבל זוהי דרכו של עולם.
זה גם לא הוגן שמכבי תל אביב הניעה את המשבר הזה באיומה לנטוש את הליגה ולשלוח אליה קבוצה משנית, אבל זו המציאות. אוהדי הקבוצות היריבות יטענו שהליגה תסתדר מצוין בלי מכבי, אבל ספק אם הם באמת מאמינים בזה. מכבי היא הקטר שמושך את הכדורסל הישראלי קדימה, לטוב ולרע. חלק גדול מהעניין בענף, המעט שנשאר, סובב סביבה; השנאה אליה מזינה את אוהדי היריבות והופכת ניצחונות עליה למתוקים הרבה יותר מכל הישג אחר; ולמרות הקשיים היא עדיין ממלאת היכל באירופה ב-10,000 צופים - בדגש על עדיין. קבוצה משנית של מכבי בליגה תהיה אסון לליגת הכדורסל, וההסכם שנחתם מעניק לה סולם לרדת מהעץ.
למכבי יהיה זול יותר לשלם קנסות על זר שישי מאשר לבנות קבוצה ב-2 מיליון דולר, והמתמטיקה הפשוטה הזאת הכתיבה כנראה את ההסכם התמוה שהביא לסיום השביתה שלא הייתה. מכבי גם מחזיקה באיום אפקטיבי שכנראה ימנע את הקלות המס לזרים: עם מסים מוגברים, יכולתה להתמודד באירופה תתפוגג כליל, וכל עוד זה המצב הסיכוי לשנות את כללי המיסוי נמוך. אם השחקנים יצליחו במאבק, הם יגלו שפשוט יישאר להם פחות כסף פנוי. יותר מכל, הפתרון המפא"יניקי והעקום למשבר הזה חיזק את התחושה שלאיש בכדורסל הישראלי אין רצון, או יכולת, לחתור לשיפורו.
השחקנים רוצים דקות משחק; בעלי הקבוצות מעוניינים לשתף זרים זולים ויודעים שהישראלים פשוט לא טובים דיים; ולגדל שחקנים זו משימה מורכבת וכפויית טובה, שנמשכת שנים ארוכות. כרגע, כולם דואגים להישרדות האישית שלהם. ביום ראשון, כשהליגה תתחדש, כל המעורבים ייאלצו להסתכל שוב במראה והמראה שישתקף משם לא יהיה מלבב. הישראלים יתרכזו בלמסור לאמריקאים, הליגה לא מעניינת דיה והכדורסל הישראלי בצרות. רק שבמקום לעשות חשבון נפש, יזדקקו המעורבים למחשבון כיס לחישוב הקנסות על שיתוף זרים.