נראה שכל הכלים של הסדרה הזו כבר הונחו על הלוח. גולדן סטייט רוצה לשטוף את הפרקט עם משחק המסירות האוטופי שלה, ולתת להגנה שלה לייצר לה הזדמנויות לרוץ, בזמן שיוסטון תנסה לשים את הכדור בידיים של ג'יימס הארדן או כריס פול, ולשלוח אליהם חוסם שעליו שומר סטפן קרי או חוליה אחרת שהם מחשיבים כחלשה. מי שיעשה את העבודה שלו טוב יותר ינצח.
פשטנות מהסוג לא תמיד מחזיקה מעמד בסדרות כאלה, אבל הווריירס נמצאים בעיצומה של אחת הריצות הדומיננטיות בהיסטוריה, והם לא מרגישים שהם צריכים להתאים את עצמם לאף אחד. מהצד השני מייק ד'אנטוני לא מתבייש לגלות את הנוסחה שכולנו כבר מכירים בעל פה, והוא לא הולך לשנות את מה שהשיג לו 65 ניצחונות בעונה הסדירה. אז אולי הפעם זה אחרת. אולי בסדרה הזו ההתאמות הטקטיות מקבלים מקום משני יותר, בזמן שכל קבוצה מתרכזת במה שהיא עשתה כדי להגיע למעמד הזה.
עוד בנושא
תבוסה היסטורית בגמר המערב: גולדן סטייט רמסה 85:126 את יוסטון ועלתה ל-1:2
"זה הבית המזוין שלי": הלילה האמוציונלי שעורר את סטף קרי וגולדן סטייט
דונצ'יץ': "אחליט בקרוב מתי אעבור ל-NBA". יישאר מחוץ לטופ 3 בדראפט?
מבחינה מקצועית לא קיבלנו יותר מדי דרמה בגמרים האזוריים, כל משחק נגמר הרבה לפני שהרבע הרביעי מגיע לדקות הסיום. המשחק הלילה (בין ראשון לשני) היה עוד מיקרוקוסמוס לשתי סדרות שעוברות ממשחק חד צדדי אחד לאחר. אבל מה שחשוב הוא ה"איך". גולדן סטייט הזכירה לכל מי שכח שיתרון הביתיות שלה יותר אמיתי מכל קבוצה אחרת בליגה. הפעם האחרונה שהיא הפסידה משחק פלייאוף באורקל ארינה הייתה ב-2016, כשקיירי אירווינג שיחק בקליבלנד וקווין דוראנט עוד גר באוקלהומה סיטי. אחרי שהשיגו את ה"ספליט" ביוסטון, החבורה של סטיב קר נתנה לקהל שלה לסחוף אותה על כתפיו, וסיפקה לו הצגה בתמורה.
המשחק התחיל עם הצהרת כוונות חסרת עכבות של הרוקטס - ששלחו את קרי לפיק-אנ-רול עם הארדן שישה פוזשנים רצופים. הווריירס עשו כל מה שהם יכולים כדי להימנע מחילוף - קרי תקף את הארדן באגרסיביות, במטרה לגרום לו לסובב את גבו אל הסל, כדי לתת לשומר המקורי של הארדן הזדמנות לחזור. הקונטרה של יוסטון הייתה לתת לחוסם להתגלגל לסל לפני שהוא מייצר מגע - "סליפ", בז'רגון של הכדורסל. כתוצאה מכך, הרוקטס הגיעו עד לסל פעם אחר פעם במצעד דאנקים ולייאפים שהכריח את קר למצמץ ראשון.
הווריירס חזרו מפסק הזמן ותפסו פיקוד על המשחק, ההגנה התייצבה והכריחה את יוסטון להתפשר על זריקות קשות יותר, דריימונד גרין עשה עבודת קודש מתחת לסלים, דוראנט המשיך להיות אי של יציבות במשחק כאוטי, וסטף המוכר והאהוב הצטרף לחגיגה, לראשונה בסדרה. ד'אנטוני כנראה הרגיש את רעידת האדמה המתקרבת, כשניסה להעיר את הקבוצה שלו לפני שהיתרון של הווריירס התנפח. גם בשני ראיונות לכתבת הקווים הוא התריע בעצבנות לא אופיינית. זה לא עזר.
קרי עמד על 2-13 מהשלוש בשני המשחקים ביוסטון, והתקשה לצאת ממשבר הקליעה גם במחצית הראשונה של המשחק הזה. אולי זה המאמץ ההגנתי שהתיש אותו, אולי אלה הדי הפציעה שעוד מציקים, ואולי זו סתם התפלגות סבירה בעליל של זריקות משבעה מטרים, כשהאתלטים הכי מרשימים בעולם דבוקים לך לגופיה. כך או אחרת, קרי שינה טקטיקה, ועשה את העבודה שלו מבפנים החוצה, במשחק התקפי מגוון ושקול.
הסלים הראשונים שלו היו בחדירות אקרובטיות לצבע, שם הפגין את ארסנל הסיומות המרשים שלו בשתי הידיים. ומשם, אחרי שהטבעת התרככה מעט עבורו, הוא חזר להיות הכוח ההתקפי הכי בלתי נמנע שאנחנו מכירים ואוהבים. המשחק הזה היה לפני כל דבר אחר השואו של קרי.
מתחת לרדאר
בזמן שקרי, דוראנט והארדן תופסים את הכותרות, דריימונד גרין נותן סדרה מהסרטים. 7 נקודות "רודמניות" בממוצע למשחק הם רק הסוואה מתוחכמת, כי דריי עושה הכל על המגרש, כולל לאמן את ההגנה בלייב. הוא קיבל את תפקיד הסנטר הפותח מול אחד מהכוחות העולים בליגה, קלינט קאפלה, והוא עומד במשימה באופן מרשים, תוך שהוא סותם כל חור אחר שנפתח.
גרין מצליח להאט את החדירות של הארדן (או למנוע אותן כליל), ועדיין מצליח לשים גוף על קאפלה ולמנוע ממנו את האלי-הופים והכדורים החוזרים בהתקפה שהם כמו שמן למכונה של הטקסנים. 17 ריבאונדים היו לגרין, שדחף את הקבוצה להתקפות מעבר בכל הזדמנות. גרין הוא המנוע הרגשי של הווריירס, והנוכחות שלו לבדה מציתה את האש בחבריו לקבוצה, שעל פי רוב אינם ידועים בהפגנת הרגשות שלהם. קשה לקרוא למישהו עם דם חם כל כך מנהיג, אבל עם גרין, קשה גם שלא. אחרי עונה הפכפכה, גרין בשיאו בדיוק בזמן.
נתון המשחק
18 נקודות ברבע השלישי לסטפן קרי. חיכינו לזה כל הפלייאוף. לאורך הסדרה כולה יוסטון צדה את קרי, וגוררת אותו להארדן בעל כורחו. קרי לא יכול להסתדר עם הארדן (הוא מזכיר מאוד את כל שאר הליגה במובן הזה), אבל הוא שומר עם הרבה גאווה. ברבע השלישי הוא נתן לגאווה הזו לחלחל גם לצד השני, והווריירס החלו לצוד את הארדן ולהביא אותו לקרי.
סטף התעלל במי שאמור לזכות בתואר ה-MVP הקרוב, ובכל ההגנה של הרוקטס בכלל, עם נקודות בכל צבעי הקשת. אחרי כמה לייאפים אסטטיים המצור נפרץ וקיבלנו גם כמה הפצצות מרחוק שהזכירו לנו למה לקרי יש כבר שני תארי MVP משלו. בסך הכל, מדובר בשניים מהסופרסטארים הכי נפיצים של הדור שלנו, והם פשוט לא מסוגלים לשמור אחד על השני. הפעם זה היה תורו של קרי.
הנקמה המתוקה לוותה בפסקול הסוריאליסטי שסיפק הקהל. במשחקו המרהיב קרי הקים גל רועש וגועש של היסטריה, ורכב עליו עד שגולדן סטייט הבטיחה שהמשחק יהיה מחוץ להישג יד. גם המשחקים הכי חד צדדיים באורקל יכולים להיות רכבת הרים מטלטלת.
לקראת המשחק הבא
שוב יוסטון במבחן, אלא שהפעם היא בטריטוריה עוינת. המומנטום שגולדן סטייט מייצרת לה במשחקי הבית יכול להפוך למפולת איומה של שלשות במעבר, עצירה אחר עצירה, ונקודות קלות מחיתוכים וחסימות ללא כדור. הרוקטס לא יכולים להיות חלק מהקונצרט הזה במשחק הרביעי. הווריירס לא מפסידים בבית במשחקים שמחים. ד'אנטוני יצטרך למצוא דרכים להאט את קצב המשחק מבלי לפגוע ביעילות ההתקפית. בשני המשחקים האחרונים הרוקטס איבדו חמישה כדורים עם סיום שעון הזריקות - הקבוצה של המאמן שהביא לנו את "7 שניות ומטה" לא תנצח אם כשהיא משחקת "24 שניות ומעלה".
לא תהיה להם ברירה אלא ללחוץ על הברקס, גם אם בפועל זה לא תמיד אפשרי. דרך אחת תהיה למצוא איך לחזור לקו העונשין. 7 זריקות מהקו היו לצמד הכוכבים של יוסטון, ועם זה לא הולכים למכולת. ואולי גם הגיע הזמן לקחת השראה מדיוויד בלאט בגמר 2015, בניסיון נואש למנוע מהסדרה הזו לעבור לשליטה המוחלטת של גולדן סטייט.
הווריירס מצידם צריכים לשמור על הדחיפות. עקב האכילס של הקבוצה הזו הוא השאננות הכמעט מתבקשת שמתלווה לכל הכישרון שיש לסגל שלה. קר יטיף למשחק מבוקר, יספור כל איבוד בחרדה, ויקווה שההגנה לא תרפה. זה מבחן בגרות עבור גולדן סטייט, שיכולה וצריכה להוכיח שהיא הקבוצה הטובה היותר. אסור לווריירס לצפות שהרוקטס ינצחו את עצמם.
