התבטאויות שונות של השחקנים לאורך העונה, ובמיוחד בימי ההכנה לסדרה, נתנו לנו את הרושם ששתי הקבוצות האלה לא מתות אחת על השנייה. דקה ושבע שניות לתוך המשחק דריימונד גרין חשב שזה יהיה רעיון טוב לשלוח מרפק לצוואר של ג'יימס הארדן מול הפנים של סקוט פוסטר - בום. טכנית. זה לא לקח הרבה זמן.
המשחק הראשון בסדרה הכי מעניינת של השנים האחרונות סיפק את הסחורה. הוא היה אמוציונלי, לפעמים מלוכלך, בקצב מסחרר, ועם לא מעט מהלכים מרהיבים. אך יותר מכל דבר אחר - קיבלנו הוכחה מעשית שמדובר בקרב סגנונות מזוקק, במה שמישהו כבר תיאר קודם כ"מלחמה על הנשמה של כדורסל".
גולדן סטייט, ששיחקה בקרוז-קונטרול כל העונה, כנראה ידעה מה היא עושה. למה להתאמץ ל-82 משחקים כשאפשר לחכות בסבלנות לגמר המערב ולגנוב את הביתיות במשחק אחד? 106:119 לווריירס שנראה רעבים מתמיד. סטיב קר המשיך לפתוח עם ההרכב החזק ביותר שלו - חמישיית ההאמפטונס (סטף קרי, קליי תומפסון, אנדרה איגודלה, קווין דוראנט ודריימונד גרין) - שפתחה גם בשני המשחקים האחרונים בסדרה הקודמת מול הפליקנס, וזה עבד. אם לא במחצית הראשונה, אז בטח במחצית השנייה, בה ההרכב הזה ניצח ב-10 נקודות את הרוקטס והוביל את הבריחה.
זה עבד כי מתי שהקבוצה הכי טובה בעידן המודרני שמה על המגרש את החמישייה הכי טובה שלה זה אמור לעבוד. ההימנעות של קר לשחק דקות ארוכות עם החמישייה הזו נבעה כנראה מהרצון לחסוך מגרין את העומס הפיזי של המשחק בעמדת הסנטר, כמו גם לשמור עליו מבעיית עבירות. אבל אחד מהיתרונות של לפתוח עם ההרכב הזה - מעבר לעובדה הטריוויאלית שזה ההרכב הכי טוב ב-NBA - הוא שזו דרך לסמן לסגל המעוטר שלו שאין מחר, את כל מה שיש לכם אנחנו צריכים, ועכשיו.
עוד בנושא
גולדן סטייט ניצחה 106:119 ביוסטון ועלתה ל-0:1 בגמר המערב
גרין עקץ את יוסטון, ד'אנטוני: "צריכים שהארדן יקלע 55 נקודות"
למה בראד סטיבנס מצליח ובלאט לא מוצא קבוצה: אודי הירש מנתח
קר דיבר לאורך העונה על השאננות של הסגל, שהגרעין שלו ברובו הגיע לשלושה גמרים רצופים. כשהוא מוותר על השמרנות ומעלה את ההרכב הזה הוא מוכיח שהוא לא רק מדבר, ושאין לזה יותר מקום - מספיק לשחק עם האוכל. קווין דוראנט הוא אחד מהסקוררים הכי מוכשרים ויעילים שראינו אי פעם. כשהוא בגרוב כזה הוא בלתי ניתן לעצירה. אי אפשר להגיד על הטילים שהם לא ניסו - KD ראה כל שומר שהיה למייק ד'אנטוני לזרוק עליו ופשוט הרג אותו ברכות, עם ג'אמפשוט אחרי ג'אמפשוט אחרי ג'אמפשוט. זה היה כמעט משמים. דוראנט פורח במשחקים האלה, ואתמול היה בסך הכל עוד אחד מקורסי המאסטר שהוא מעביר בשידור חי לכל העולם מהקליניקה שלו. 37 נקודות ואיבוד אחד ב-40 דקות, עם הרבה מאוד סלים בבידודים, סימן ההכר של הרוקטס. בו בזמן אפשר שדוראנט חווה פלאשבק לאימונים באוקלהומה סיטי, כי מולו היה סקורר מיוחד בפני עצמו, וגם הוא נתן הצגה.
ג'יימס הארדן המשיך את המסורת שלו בפלייאוף הזה, וסיפק משחק ראשון מהסרטים - 41 נקודות על 24 זריקות. כשפגש את מינסוטה הוא בער עם 44 נקודות ושמונה אסיסטים, ועל יוטה הוא שפך 41 לצד שמונה ריבאונדים ושבעה אסיסטים. בסדרות האלה זה היה המשחק הטוב ביותר שלו, אלא שהפעם זה אפילו לא היה שווה ניצחון לקבוצתו במבצרה. זו בעיה. שלא כמנהגו, הזקן יצטרך לשמור על הרמה הזו - אם לא בתפוקה אז לפחות ביעילות - כי אחרת זו תהיה סדרה קצרה יותר משחשבנו.
ועם זאת, חשוב לא לקפוץ למסקנות שהסדרה גמורה, ושגולדן סטייט היא הקבוצה הגדולה בכל הזמנים ואפשר ללכת הביתה. יכול להיות שזה המצב - זו בהחלט אפשרות, אבל ראינו כבר משחקים דומיננטיים בהרבה מקבוצות שעפו הביתה בתום אותה סדרה. מה שכן אפשר לקחת מהמשחק, זו הצהרת הכוונות המרשימה של האלופים, ועכשיו זה תורם של הרוקטס לחזור עם תשובות לקראת המשחק השני.
מתחת לרדאר
מעל לרדאר הרוקטס עשו את מה שהם עושים - משיגים חילוף על הארדן וכריס פול ונותנים להם ללכת לעבודה. מתחת לרדאר גילינו שהווריירס בסך הכל די בסדר עם זה. "אנחנו יודעים מה תוכנית המשחק שלהם - לנסות לשים אותי במוקד של כל אקשן. אנחנו אוהבים את זה", אמר סטפן קרי לכתבת ESPN, רמונה שלבורן, מיד לאחר המשחק. הווריירס לא מתכוונים להירגע עם הטראש טוק. למרות ההתפוצצות של הארדן, והמשחק הסביר של פול, ליוסטון לא היה מספיק כוח אש בשביל להחזיק מעמד. בשלב הזה של העונה ברור לכולם שהקבוצה של ד'אנטוני תקום ותיפול על הבידודים של שניים מהשחקנים הכי טובים בהיסטוריה של הליגה, במשחק הראשון זה עבד - הניתוח הצליח, אבל החולה מת.
נתון המשחק
אף שחקן של גולדן סטייט לא סיים את המשחק עם מדד +- שלילי. זה לא נשמע כמו ביג דיל, במיוחד כשלוקחים בחשבון שהמספרים האלה נוטים לתנודות גדולות מאוד ממשחק למשחק. אבל במבט רוחבי - כשאין אף שחקן שמהווה נטל על מה שהקבוצה מנסה לעשות, זה כבר הופך לתצוגת תכלית. יוסטון, ייאמר לזכותה, לא התקפלה, ושמרה את המשחק בהישג יד עד שהגלגלים נפלו לה בדקות הסיום. אבל כשהמכונה של הווריירס מתקתקת ככה בהגנה, ודוראנט אוסף את כל הנקודות שהוא יכול מחצי מרחק - זה פשוט יותר מדי, לא רק לרוקטס, לכולם.
לקראת המשחק הבא
התשובות של ד'אנטוני חייבות להתחיל בהגנה. לא מעט מאמנים ישבו לפניו בישיבות צוות ושאלו איך עוצרים את דוראנט - רק כדי להקשיב בחלחלה לדממה שעוטפת את החדר. דוראנט התעלל בפי ג'יי טאקר, ואז שיחק בלוק רישאר מבה א מוטה, ואחר כך נתן שיעור לקלינט קאפלה, וחייך כשראה את ננה מגיע אליו כאילו הוא הלך לאיבוד. אולי התשובה - ותהיו בטוחים שד'אנטוני יעדיף לכרות לעצמו אצבע - היא להתחיל להביא שמירה כפולה, ישר כשהוא מקבל את הכדור, או לפחות אחרי שהוא מוריד אותו לרצפה.
הבעיה בטקטיקה הזו, בגדול, היא שזה מה שהווריירס מקווים שיקרה - הם רק מחכים להזדמנויות לשחק את ה"ג'וגה בוניטו" שלהם במצבים של ארבעה על שלושה, עם שניים מהקלעים הכי קטלניים שאי פעם עלו על הפרקט מקיפים את קו השלוש. גרין ואנדרה איגודלה לא סתם עומדים על הקשת כשהמגן שלהם עוזב אותם בשביל דאבל טים - הם חותכים לטבעת אם אין שם אף אחד, או שהם הולכים לסדר חסימה לקרי או לקליי תומפסון. אולי הם יחטיאו לפעמים (יש שמועות על אנשים שראו את זה קורה), אבל לאורך זמן - אי אפשר לנצח את זה. זה מה שהופך את הקבוצה הזו למה שהיא.
בצד השני יוסטון חייבת לקבל יותר משאר השחקנים, וחלק מרכזי מזה יושב על הארדן ופול. הנעת כדור חייבת להיות חלק מהמתכון, ולא רק כמוצא אחרון. כשיוסטון בשיאה היא גורמת להגנה להראות כמו סכר עם יותר מדי חורים. זה כמעט מרגיש כאילו חסר שחקן על המגרש, כי הכדור זז תמיד לעוד שחקן פנוי לגמרי על קשת השלוש. הם צריכים תפוקה מאריק גורדון (שלא היה בשיאו למרות 15 נקודות), טרבור אריזה, טאקר, ומבה א מוטה. וכדי לקבל מהם תפוקה, הם צריכים לגעת בכדור.
