לא להיות שם כשזה קורה: על פיטוריו של דווין קייסי מטורונטו

ואז נשארו ארבע. הסיבוב השני חלף כהרף עין, בלי אף סדרה שחורגת מחמישה משחקים. הוא הותיר אחריו ארבע מובסות עם מצב רוח מאוד שונה. במערב, יוטה וניו אורלינס יכולות להיות מאוד מרוצות מהעונה שלהן ולגלות אופטימיות זהירה לגבי העתיד. במזרח הסיפור מורכב יותר. קבוצה אחת מרגישה שבורה לחלוטין, כבר ביצעה צעד שנראה בלתי נמנע ואולי נמצאת בדרך לפירוק הקבוצה הגדולה בתולדות המועדון. הקבוצה השנייה מעט מאוכזבת, אבל מרגישה שהעתיד שייך לה. זה הסיפור שלהן.

עוד בנושא

תהליך משלו: לויד פירס, שהיה עוזר בסיקסרס, מונה למאמן אטלנטה
קרי על פול: "מנטור נפלא, עזר לי להתחיל את הקריירה ברגל ימין"

קשה מאוד להיות מאמן בכיר ב-NBA. אתה יכול להיות מחובר לשחקנים, להנחיל להם שיטת משחק חכמה, לנווט את אחת המערכות המצליחות בליגה, להתאים את עצמך לצורכי המערכת ולרעיונות שמגיעים ממקורות שונים, להיות מוערך מאוד על ידי חברים למקצוע - וכל זה טוב רק לעונה הרגילה. הפלייאוף הוא עולם מסוג אחר, בו הכישורים החשובים ביותר קשורים להכנה ליריבה ספציפית, לביצוע התאמות תוך כדי סדרה, לגמישות סגנונית, ליכולת לשדר לשחקנים רוגע ואמונה בהם, לעמידה בלחצים יוצאי דופן. יש מאמני עונה רגילה נהדרים, יש מאמני פלייאוף נהדרים, הרבה פעמים לא מדובר באותם מאמנים.

דווין קייסי פוטר אתמול מטורונטו כי הוא מאמן עונה רגילה נהדר ומאמן פלייאוף חלש. הקבוצה שלו הגיעה שנה אחרי שנה לא מוכנה לפוסט סיזן, הסתבכה בכל סדרה, הגיבה לאט מדי להתפתחויות בסדרה ולא השתמשה נכון בכלים המגוונים שלה. מסאיי יוג'ירי ניסה כל דבר אחר לפני ההחלטה לפטר את קייסי: הוא חיזק את הסגל, גירד מאיפשהו ספסל נהדר והכתיב שינוי סגנוני שאמור היה לעזור לבעיית הפלייאוף. קייסי ניהל את הקבוצה המוצלחת בתולדות המועדון, הישג מאוד משמעותי עבור הקנדים צמאי ההצלחות. אך טורונטו הגיעה לשלב בו זה לא מספיק.

לברון ג'יימס הוא לא הסיבה לפיטורים של קייסי, הוא רק זה שחשף את הסיבה. לברון כבר לא אוכל לארוחת בוקר יריבות שלא ערוכות אליו, הוא מנשנש אותן בשעמום. קייסי התעקש לשחק מול חמישייה של לברון מוקף בארבעה קלעי חוץ עם סנטר כבד והוא ספסל לדקות ארוכות את השחקנים היחידים שהיו יכולים להטריד את קינג ג'יימס (פי ג'יי טאקר בשנה שעברה, אוג'י אנונובי השנה). גם אם לברון יהיה עוד חודשיים בלייקרס, אותן בעיות היו צצות מול גרסא בריאה של בוסטון וגרסא בוגרת של פילדלפיה.

יוג'ירי לא צריך עכשיו מאמן עונה רגילה מוצלח, יש לו תשתית שתוכל לרוץ על אוטומט. הוא צריך את המאמן שיידע לקחת את התשתית הזאת צעד או שניים קדימה בפלייאוף. הדוגמא שהוא ינסה להסתמך עליה היא של לארי בראון, שהגיע ב-2003 לדטרויט, שעם ריק קרלייל נחשבה לקבוצת עונה רגילה נהדרת שלא בנויה להצלחה בפלייאוף. עם בראון (וראשיד וואלאס שהצטרף), הפיסטונס זכו באליפות ב-2004 והפסידו במשחק 7 בגמר של 2005.

שאלת מליון הדולר היא איך מזהים מאמן פלייאוף מוצלח. לא מסתובב כרגע בשוק החופשי מישהו בקליבר של בראון, רוב השמות הרלוונטיים הם של עוזרי מאמן מבטיחים, כולל עוזרי המאמן בטורונטו. לפעמים הפתרון הטוב ביותר נמצא מתחת לאף, זה מה שקרה לשיקגו עם פיל ג'קסון, למשל. לעומת בחירת שחקנים, כאן אין נתונים פיזיים וסטטיסטיים שיכולים לעזור כדי להבחין בין עוזרי המאמן המוערכים הרבים, לעזור להבין מי מהם יהיה מסוגל לתפקד כמנהל המערכת ולקחת אותה קדימה. על כל קווין סניידר יש חמישה מייק בראונים. יוג'ירי יצטרך להסתמך בעיקר על החושים החדים שלו כדי לקבל את מה שעשויה להיות ההחלטה הכי חשובה בקריירה שלו.

גם אם הוא יפגע בול, לא בטוח שיש לטורונטו הנוכחית את הכלים להתמודד עם בוסטון ופילדלפיה בשנים הקרובות. אפשר לבנות על שיפור טבעי של הצעירים הרבים, אבל אף אחד מהם לא צפוי להיות כוכב בליגה. יכול להיות שיוג'ירי לא יסתפק בהחלפת המאמן ויחפש הקיץ או במהלך העונה גם טרייד על שחקן בכיר. יש לראפטורס את הכלים להציע כמה צעירים מעניינים על שחקן משמעותי. בין דילון רייט, אנונובי, פסקל סיאקם ויאקוב פלטל ניתן לבנות חבילה שמאוד תעניין קבוצות שיחפשו בנייה מחדש. קשה להאמין שטורונטו תהיה מסוגלת להביא שחקן בקליבר של קוואי לאונרד (אלא אם כן דמאר דרוזן יעניין את הספרס), אבל יוג'ירי יוכל להרכיב כל מיני חבילות עבור שחקני דרג שני-שלישי שאולי יתפנו בתקופה הזאת.

הסיקסרס יכולים להרגיש טעם של החמצה מההדחה המהירה בסיבוב השני, בטח מול יריבה בלי שני השחקנים הבכירים שלה. בסוף הסיבוב הראשון נדמה היה לרגע שפילדלפיה יכולה להיות הקבוצה הטובה ביותר במזרח השנה. לכן חשוב לזכור את התמונה הגדולה. פילדלפיה לא הייתה אמורה להגיע כל כך רחוק כל כך מהר, זו עדיין הקבוצה שבעונה שעברה ניצחה 28 משחקים והייתה עמוק בעיצומו של התהליך המפורסם. השנה התהליך דילג על כמה שלבים בבת אחת, תוך עונה אחת פילדלפיה הפכה מקבוצה חלשה עם עתיד מבטיח לקבוצה של 51 נצחונות וסיבוב שני בפלייאוף שנמצאת על סף זינוק לליגה של הגדולות ביותר.

בסופו של דבר, גם הצעירים המוכשרים ביותר לא יכולים להתחמק מתשלום שכר לימוד. בדרך כלל לוקח להם לפחות שלוש-ארבע שנים להגיע לשלב בו יריבה עם הגנה איכותית ומאמן מצוין מתכוננת אליהם ומלמדת אותם על הסטנדרטים השונים לחלוטין של סדרת פלייאוף מול יריבה רצינית. בן סימונס הרוקי וג'ואל אמביד שיש לו נסיון NBA של רוקי (הוא שיחק את המשחק ה-100 שלו בליגה במהלך הסדרה מול בוסטון) קפצו מיד לכיתת המתקדמים של בראד סטיבנס, מה שיוכל מאוד לעזור להם בשנים הבאות.

הפוטנציאל של פילדלפיה בלתי נגמר. מדובר בקבוצה שיש לה הכל: סופרסטארים שמכריחים יריבות להגיב, גודל עצום כמעט בכל עמדה, אתלטיות יוצאת דופן, סגנון אפקטיבי, סוללת קלעי שלוש, כמה שחקני הגנה נהדרים. היו לסיקסרס לא מעט ימים לא טובים בפלייאוף, כפי שניתן לצפות מקבוצה שעדיין מגבשת זהות, אבל פרט למשחק אחד בכולם הם נשארו קרובים מאוד בזכות הנתונים הגולמיים של השחקנים והקבוצה.

יש לפילדלפיה גם את כל האפשרויות להשתפר. מעבר לשיפור הטבעי עם השנים והנסיון המצטבר, ליכולת לפתח את הניואנסים הדקים שהופכים פוטנציאל גדול לשחקן גדול, לשני הכוכבים של הסיקסרס יש נקודת תורפה בולטת שהם כבר סימנו לקיץ הקרוב: הקליעה של בן סימונס והכושר הגופני של ג'ואל אמביד. אם סימונס יפתח קליעה מתקבלת על הדעת מצי מרחק ואמביד יוריד קצת משקל ויבין איך לחלק נכון כוחות במהלך משחק, לא ברור איך ניתן יהיה לעצור אותם.

הקבוצה הזו גם עמוסה בצעירים מעניינים סביבם. דריו שאריץ' נראה יותר ויותר כמו צלע שלישית ראויה לקבוצה גדולה, שחקן שמשלב גודל, ניידות וכשרון ומתאים בדיוק לקונספט. מרקל פולץ הוא עדיין תעלומה, אך הכשרון הגולמי שהפך אותו לבחירה הראשונה עדיין נמצא שם ויהיה לו את כל הזמן שבעולם לפתח אותו. טימותי לואוו-קברו, פורקאן קורקמז ורישון הולמס הם עוד שלושה צעירים מעניינים שבנויים לתלפיות, קולעים מבחוץ ועשויים להשתלב ברוטציה עם הזמן, כל זה נכון גם למיודענו ג'ונה בולדן שעשוי להגיע לקבוצה שבחרה בו כבר בעונה הבאה. יש לפילדלפיה גם את הבחירה של הלייקרס השנה, שככל הנראה תהיה הבחירה העשירית, איזור בו ניתן להביא שחקן כנף מעניין נוסף כמו אחד משני הברידג'סים, ועוד לא מעט בחירות סיבוב שני בשנים הקרובות שחלקן יהיו גבוהות.

וכמובן, בשני הקייצים הקרובים יהיה להנהלה חלון הזדמנויות להציע חוזה מקסימום לשחקן בכיר נוסף, רצוי שחקן כנף. בקיץ הקרוב כולם יחכו ללברון, אך בהנחה שהוא לא יגיע יהיו ארבעה שמות נוספים שניתן לסמן: פול ג'ורג', קוואי לאונרד, ג'ימי באטלר וקליי תומפסון (שגולדן סטייט תצטרך להגיע להוצאות אסטרונומיות כדי להשאיר גם אותו וגם את קווין דוראנט בסוף החוזה שלהם). שלושת האחרונים יסיימו חוזה ב-2019, ובהחלט ייתכן שהקולאנג'לוס יחכו עם ההחתמה הגדולה שלהם לקיץ הזה ובינתיים ישמרו על הוותיקים שעזרו להם השנה. אפשרות נוספת היא להשתמש במקום מתחת לתקרה כדי להביא את אחד מהשחקנים האלה בטרייד, מה שכרגע נראה רלוונטי בעיקר לקוואי. שאלת המפתח אולי תהיה האם סן אנטוניו רואה בפולץ הימור שכדאי לקחת.

הסדרה בין בוסטון לפילדלפיה הייתה סדרת העתיד, זו כנראה לא הפעם האחרונה שהשתיים ייפגשו כדי להמשיך את היריבות הספורטיבית הנפלאה בין הערים. בוסטון בשלה יותר ומאומנת טוב יותר (ברט בראון מקבל הנחה בפלייאוף הזה, בנוק-אאוט הבא מבראד סטיבנס הוא עלול לקבל את היחס של דווין קייסי), אבל הגג של פילדלפיה לא פחות גבוה, אולי אפילו יותר. בעוד שנה וחצי נדע הרבה יותר טוב מה הסיכוי שלה לטפס עד אליו.