מה אומרים הכוכבים: חמי אוזן על ההצלחה של באר שבע והבעיה של בית"ר

חנן ממן היה האיש הכי ראוי לכבוש את השער שהפך את משחק העונה בטדי וריסק סופית את חלום האליפות של בית"ר ירושלים. לא היה מתאים ממנו להיות השחקן שישנה את התמונה במאבק האליפות, בתקופה שבה נראה היה שהמומנטום עם בית"ר והשחיקה עם באר שבע.

ממן הוא בסך הכל פסיק בהיסטוריה של בית"ר. גם בימי טביב, היו שחקנים טובים ממנו בצהוב-שחור. אבל הסיפור שלו מגלם בתוכו לא מעט מהחוסרים של בית"ר הנוכחית. הסיפור שלו מדגים את תקרת ההצלחה שעשויה להמשיך ללוות את המועדון הירושלמי גם בשנים הבאות.

ממן, למי ששכח, שיחק כבר בבית"ר ירושלים. שיחק טוב. כמו שכטר, כמו איינבינדר, כמו אצילי, טביב, עם עין של מגלה כישרונות נהדר, צד גם אותו. שיקם גם אותו. אחרי הכישלון בבלגיה, שהגיע אחרי האכזבה בהפועל תל אביב, ממן נראה כמו עוד שחקן ישראלי שלא ייצא ממנו כלום או שאי אפשר להוציא ממנו עוד הרבה יותר. טביב, בגאונותו, חשב אחרת.

אבל זו בדיוק הנקודה. שחקנים באים לבית"ר ירושלים להציל את עצמם, אבל גם לכך יש גבול. יש לכל שחקן טווח גדילה מותר ואותו לרוב אסור לחצות. בסופו של דבר, לא תוכל להיות יותר גדול ממי שגילה אותך. אתה לא הסיפור. אלא הוא.

ממן, צריך להזכיר כל הזמן, התחנן בדמעות להישאר בבית"ר ירושלים, אבל אחרי עונה די טובה הוא התבקש לקצץ בשכרו, אותו בכלל תכנן להגדיל. ממן עזב ואת תהליך ההתפתחות שלו השלים בהפועל חיפה ואחרי זה בהפועל באר שבע. את תהליך ההתפתחות הזה משחקן טוב לשחקן העונה הוא היה אמור לעבור בבית"ר ירושלים. ממן היה אמור לגדול עם בית"ר ירושלים ואת השער שכבש לרשתו של קליימן, יכול היה להבקיע לרשתו של גיא חיימוב. אבל בבית"ר יש טווח צמיחה שאותו כמעט בלתי אפשרי לחצות, ולא רק בגלל כסף, כפי שמעיד סיפור העזיבה של ממן.

מותר לפספס שחקן כמו ממן, זה טבעי. אבל הסיפור של ממן הוא לא על החמצה. אלא על יחס. על מי הכוכבים של ההצגה. על השלב שבו השחקן הופך פחות חשוב ממי שגילה אותו. ועל קבוצה שחושבת לדלג גם על השלב הזה בדרך שלה לאליפות עתידית. שלב שבו צריכים להיות לך כמה שחקנים גדולים על הדשא כדי להתעלות במאני טיים.

מי שצפה במשחק בטדי, ראה קבוצה של שחקנים שנועדו לרגעים האלה מול קבוצה של שחקנים שפחות רגילה לכך. אחרי הפער בין בכר לבן זקן, זה היה ההבדל הכי חשוב בין האלופה המכהנת לסגניתה המסתמנת במשחק בטדי ובכלל: מצד אחד קבוצה עם המון שחקני מאני טיים, עם כוכבים שנועדו למשימות האלה, ומצד שני קבוצה שרוצה לקחת אליפות עם יעקב בריהון בשפיץ, מין שחקן הגנה בתור שחקן התקפה. מצד אחד קבוצה שבאה לקחת אליפות ולא נשברת משער שספגה. ומצד שני קבוצה שבאה לגנוב אליפות ומתרסקת אחרי שער ממצב נייח.

זה חלילה לא מבטל את העונה הנהדרת של בית"ר ירושלים ואת האיכויות של טביב שהביאו אותה עד לשם. אבל זה פחות או יותר הגבול שאותו בית"ר של טביב תתקשה לחצות גם בעתיד כל עוד לא תדע לשמור על הכוכבים שלה, ולא תחליף אותם כמו ניצבים בהצגה של מישהו אחר. כל עוד לא תדע לחבק את המוטיבציה של שחקנים לככב בבית"ר במקום לנצל אותה. עכשיו זה קורה עם שכטר, אבל מי שמחבר לנקודה הזו את הסיפור של ממן מבין שיש כאן משהו קצת עמוק יותר משפיות כלכלית.

עוד בנושא:

הפועל באר שבע תזמין את וובה בראון ואמיר חלאיילה לטקס האליפות
כץ: "לבית"ר יש יתרון, אבל כולם זוכרים מה קרה במראקנה ב-1950"
מכבי תל אביב: "אין יותר מתוק מלסיים עונה עם ניצחון בבאר שבע"

אפשר להבין את השחקנים שקינאו ומקנאים במעמד המיוחד של מאור מליקסון בבאר שבע, אבל באותה מידה אפשר גם להבין למה במועדון הזה מתעקשים לשים את רוב הביצים בסל שלו. למה באר שבע רוצה כל כך להיות מזוהה עם מליקסון. כוכב שהוא לא כוכב. יהלום אבל בלי אגו הרסני. בלי רצון מעיק בתשומת לב. שקט, צנוע, מונע בעיקר מאהבה. הכי רחוק מהתדמית של השחקן הישראלי אבל גם האחרון שיתנשא עליה. איך אמר דמות בכירה בבאר שבע: "תראה איך מאור מפנה את הבמה לחנן ממן ותבין הכל".

אין מתאים ממליקסון כדי לסמל את הייחוד של באר שבע או את הייחוד שהיא רוצה להדגיש. מליקסון אמנם מיבנה, אבל עבור האוהדים האהבה שלו למועדון היא של באר שבעי לכל דבר. אהבה שלא תלויה בדבר. כמו אליניב ברדה, שחקן שהעדיף לחזור לבאר שבע, למרות שהיו לו הצעות טובות יותר. שחקן שלא שוקל בקול רם לעזוב, להרוויח יותר, לחפש מקום טוב יותר. שחקן שעבורו הפועל באר שבע היא באמת הבית. הטופ.

השנה ברדה ושיר צדק לא היו שם, בוזגלו עזב, וואקמה היה לא יציב, אבל מליקסון ידע להיכנס עוד יותר למשבצת המנהיג, בדרכו כמובן. שזה אומר לא המנהיג הרגיל, הצועק, אלא שקט, כזה שמגלם אחריות ואיכפתיות. יש למליקסון השנה הכי מעט שערים בשלוש העונות האחרונות, אבל כמה מפתיע - גם הכי הרבה דקות. בפער. השחקן הפציע, שלא ידעת מתי הוא ייעדר לך פתאום, עם הכי הרבה דקות בבאר שבע העונה אחרי ג'ון אוגו. ליתר דיוק, 4 דקות פחות מהניגרי.

מליקסון הוא לא שחקן שיכול להפוך לבד את באר שבע להיות אלופה, אבל הוא אף פעם לא דרש את זה. העונה הרבה יותר היה תלוי בו, אבל הוא לא ברח מזה. הוא ידע להיות שם. להיות מליקסון.

הקאמבק של עומר אצילי הוא אמיתי. אם יש משהו שמכבי תל אביב תיקח איתה לעונה הבאה, זה את הנשק החדש שיש לה בהתקפה. שחקן בשיא הבשלות שלו, בדיוק ברגע שבו הוא אמור להפוך לכוכב. אבל מכבי תל אביב תעשה טעות אם בשנה הבאה היא תנסה לבנות קבוצה בעיקר סביב אצילי. אצילי הוא כדורגלן נהדר, אבל לא כזה שמסוגל לסחוב קבוצה לבד. הוא לא יכול להיות הפנים של מכבי תל אביב. הוא עדיין מדבר כמו ילד, הוא עדיין מתנהג כמו ילד, מכבי תל אביב צריכה להקיף אותו בכמה שחקנים שייעזרו לו בעול ההובלה ויקחו ממנו את עול ההנהגה.

תכל'ס, המשחק הכי מעניין שעוד נותר לכדורגל הישראלי יתקיים כבר ביום רביעי. בית"ר ירושלים מגיע אליו אחרי שתי תבוסות, אבל ייתכן מאוד שדווקא התבוסות האלה יעזרו לה בסופו של דבר. כי הבעיה הכי גדולה של בית"ר לקראת הגמר היתה הזלזול בהפועל חיפה. האמונה הכוזבת שאם הגמר בטדי אז גם הגביע יישאר בטדי. אפשר להקשיב לדופק של בית"ר כדי להבין שהיריבה לא כל כך מטרידה אותה. שיש אמונה מאגית שהמיקום של הגמר מלמד בעצם על הזוכה בו. וזו טעות. הפועל חיפה תבוא עם אנרגיות היסטוריות למשחק הזה. עם כלים נהדרים. עם מאמן שיודע לנצח משחקים כאלה. אולי דווקא התבוסה לבאר שבע תבהיר לבית"ר שהיא צריכה להתעורר, להיצמד לקיר כמו שהיא אוהבת, כדי לקחת את התואר שהיא חשבה שמגיע לה.