בעונת 2013/14 היו 21 שחקנים ב-NBA שקלעו למעלה מ-20 נקודות למשחק. ארבע שנים אחר כך, בעונת 2017/18, 13 מתוך ה-21 הללו המשיכו לקלוע מעל 20 נקודות לערב. אתם מכירים אותם, אלו הלברון ג'יימסים והקווין דוראנטים והג'יימס הארדנים של הליגה.
מה שמעניין יותר הוא להסתכל דווקא על השמונה שנטשו את הרשימה המכובדת הזו. הסיבה המרכזית להידרדרות הסטטיסטית של השמינייה המופלאה הזו קשורה בעיקר להזדקנות ולפציעות. דירק נוביצקי, כרמלו אנתוני, אל ג'פרסון, ברוק לופז, אייזאה תומאס, גוראן דראגיץ' ורודי גיי הם עדיין שחקני כדורסל מעולים, אבל האתלטיות שלהם היא לא מה שהייתה פעם, בין אם זה בגלל פציעות, החלפת קידומת, או סתם כי הם חוו עונת שיא בדיוק באותה עונה (במקרה של דראגיץ'). לנסיגה ביכולת הקליעה שלהם יש הקשר די ברור.
השחקן היחיד שקצת קשה יותר לתת הסבר מהמותן לנסיגה שלו הוא השחקן שהיה רביעי ברשימה של 2014, מעל סטף קרי, ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק. לשחקן הזה קוראים קווין לאב.
עוד בנושא
פול וקאפלה כיכבו, יוסטון עלתה ל-1:3 על יוטה עם 87:100
גם גולדן סטייט ב-1:3: הביסה 92:118 את ניו אורלינס בחוץ
מייק ד'אנטוני חד מתמיד: אסף רביץ עם נקודה על כל סדרה
ההסבר הרפלקסיבי לירידה הדרמטית מ-26.1 נקודות למשחק במינסוטה ל-17.6 נקודות האנמיות שלו העונה בקליבלנד, הוא שלאב הפך מכינור ראשון לכינור שני או שלישי, אלא שזה הסבר ותרני משהו. פול ג'ורג', לדוגמא, הפך העונה לכינור שני באוקלהומה סיטי והממוצעים שלו כמעט לא נפגעו. קארל אנתוני טאונס נאלץ לוותר על המון כדורים העונה לטובת ג'ימי באטלר, אבל עדיין הצליח להעמיד מעל 20 נקודות למשחק עבור מינסוטה. אצל לאב הסיפור היה אחר.
מאז שלאב הגיע לאוהיו הוא לא נתן עונה של יותר מ-19 נקודות למשחק ויותר מדי פעמים הוא נראה מבולבל כמו העונה השביעית של משחקי הכס. לירידה הזו יש הסברים סטטיסטיים. ב-2013/14 לאב היה יצרן נקודות מאזור ה-Elbow (הפינה של אזור הצבע). הוא היה מקבל 8 נגיעות בממוצע למשחק מהאזור הזה (6 בליגה באותה עונה) והוא היה השחקן שאינו רכז שנגע הכי הרבה בכדור בליגה (86.5 נגיעות, 7 בליגה סך הכל), עדות לכך שהוא היה המפתח להתקפה של מינסוטה באותה עונה, שדורגה בטופ 10 של הליגה.
בקליבלנד העונה, אחרי שקיירי עזב, לאב קיבל בסך הכל 52.3 נגיעות בהתקפה בממוצע למשחק. ב- Elbow הוא קיבל פחות משתי נגיעות בממוצע, פחות משחקנים הרבה פחות מוכשרים ממנו באזור הזה כמו דיאנדרה ג'ורדן, קלי אוליניק, מייסון פלאמלי, ת'ון מייקר וביסמאק ביומבו. את רוב הזמן שלו הוא בילה מעבר לקשת השלוש כדי לרווח את המשחק לחדירות של לברון ומדי פעם טיירון לו היה מסדר לו תרגיל שיתן לו את הכדור בפוסט, אבל זה לא היה מספיק. לאב קיבל בסך הכל 3.1 פוזשנים למשחק העונה במצבים של פוסט-אפ, לעומת 4.2 בעונה שעברה כשעוד היה את הפה הגדול של קיירי שהיה צריך להאכיל בהתקפה. הירידה הזו בכמות הפוזשנים של לאב בצבע היא מפליאה, בטח בהתחשב בכך שהוא אחד השחקנים היעילים בליגה בפוסט-אפ. מבין השחקנים שמבצעים לפחות 2.5 פוזשנים של פוסט-אפ בממוצע למשחק, רק שלושה קלעו יותר נקודות פר פוזשן מלאב העונה (למרקוס אולדריג', אל ג'פרסון וקארל אנתוני טאונס).
לאב למעשה הפך משחקן שהיה הציר של אחת ההתקפות הטובות בליגה לבורג בר החלפה באחת ההתקפות הטובות בליגה. טיירון לו מבקש ממנו לשמש כסוג של ריאן אנדרסון לעשירים, ולאב בהחלט עושה זאת מצוין. הוא קלע בעונה הרגילה 2.3 שלשות ב-41.5% והמשיך להיות אחד מ-15 הריבאונדרים הטובים בליגה, אבל האם הדרך בה לו משתמשת בלאב לא עושה לו עוול? האם לו לא צריך לצפות ליותר משחקן שכבר הוכיח שהוא מסוגל להוביל התקפה איכותית בליגה?
"יש ביני לבין טיי לו המון כבוד הדדי, אבל לפעמים יש בינינו התנגחויות", הודה לאב אחרי משחק 2 בין הקאבס לראפטורס, "כל החיים שלי וכל הקריירה שלי שיחקתי כפאוור פורוורד, אבל הוא רואה בי משהו אחר בעמדת הסנטר". ערב פתיחת העונה זאק לואו, אבי עכברי ה-NBA, תהה במקלדת רועשת האם לא הגיע הזמן שקליבלנד תנצל את היכולות של לאב. "אם אייזאה תומאס יהיה בחוץ לתקופה ממושכת, האם קליבלנד לא יכולה לתחזק את התקפת העל שלה על ידי הישענות על האולסטאר השני? האם לא כדאי לה להימנע מהתבססות יתר על לברון?", הוא תהה.
זה לא קרה. לאב המשיך להיות ניצב בכיר בהצגה של לברון ואילו בינואר אייזאה תומאס חזר והצפי היה שלאב יחזור לתפקיד הכינור השלישי. אלא שהשילוב עם אייזאה היה פרי באושים וקליבלנד נראתה כמו קבוצה "בצעדת מוות איטית", כפי שתיאר זאת הג'נרל מנג'ר קובי אלטמן. לפני הטרייד דדליין אלטמן החליט לעשות שינוי והגלה חצי קבוצה מאוהיו, כולל אייזאה, כשאף אולסטאר מובהק או משהו שדומה לאולסטאר עשה את הדרך ההפוכה.
במהלך הזה למעשה אלטמן שם את הז'יטונים שלו על כמה תסריטים במקביל. הראשון הוא שאחד מהצעירים שהגיעו לקליבלנד יפרוץ ויהיה אקס פקטור שירענן את הקבוצה. השני הוא שלברון ימשיך להיות לברון. והשלישי הוא שלאב ימלא את הוואקום שנוצר בהיעדר הגארד האולסטאר השני, תפקיד שאויש בהקפדה לצד לברון מאז 2010.
לגבי ההימור הראשון, אפשר כבר לומר שהוא לא נראה טוב. יש שחקנים צעירים שנראים לא טוב בסיטואציות בעייתיות וברגע שאתה שולף אותם מהסיטואציה הזו ושם אותם בקבוצה מנצחת הם פורחים. ג'ורדן קלרקסון, רודני הוד ולארי נאנס ג'וניור הם לא השחקנים הללו. השחקן היחיד שהגיע בטרייד בדדליין ונותן תפוקה ראויה הוא ג'ורג' היל, אבל הוא כבר בן 32 ויש לו חוזה של 19 מיליון דולר לעונה הבאה. זה לא בדיוק המרענן שאלטמן חיפש.
לגבי ההימור השני, קשה ממש להגדיר אותו כהימור. אם יש משהו ודאי בעולם הזה הוא שלברון ג'יימס ימשיך להדהים אותנו על בסיס יומי. בפלייאוף הזה הוא כבר הספיק לנצח שני משחקים על הבאזר, לנצח קבוצה שהייתה לחלוטין טובה יותר מהקבוצה שלו בסדרה ולשבור מנטלית את הקבוצה עם המאזן הטוב במזרח העונה. לברון ממלא את החלק שלו בעסקה.
זה מותיר את לאב כסימן השאלה הגדול. לברון, גם בכושרו הנוכחי, לא יצליח לגבור על גולדן סטייט או יוסטון. הוא חייב עזרה והעזרה הכי זמינה היא לאב. בשני המשחקים האחרונים זה נראה טוב עם 26 נקודות ב-51% מהשדה ביחד עם 13.5 ריבאונדים ודומיננטיות מול ההגנה המבולבלת של הראפטורס. אחרי שבסיבוב הראשון אינדיאנה גרמה ללאב להיראות כמו רול פלייר שלא טוב בתפקיד שלו, נראה שהוא מצא את המוג'ו שלו בשני המשחקים האחרונים.
אבל למרות שני המשחקים המעודדים הללו, לאב נותר מעין פרדוקס. ברור לכולם שקליבלנד ולברון צריכים אותו בשיאו, אבל האם השיטה שהם משחקים בה והתפקיד שהם מייעדים לו לא קובעים לו תקרה נמוכה מדי? וגם אם לא, האם לאב בכלל מסוגל, מנטלית, לעמוד במעמסה הנדרשת, לאור המצוקה הנפשית שחשף באומץ רב במהלך העונה?
הסיפור של לאב עוטף בתוכו הרבה מאוד סיפורי משנה שמספרים בעצמם את הסיפור של הליגה. סיפור על כוכב שלא היה מספיק גדול כדי להוביל את הקבוצה שלו לבד והיה צריך להצטרף לחבורת כוכבים כדי לנצח בגדול. סיפור על איך המעבר הזה סירס אותו ושינה את המשחק שלו. סיפור על איך הכוכבים הגדולים הללו הם בסופו של דבר אנשים רגילים, עם שאיפות של אנשים רגילים ופחדים של אנשים רגילים ומגבלות של אנשים רגילים. האם האיש הרגיל הזה יצליח לעזור ללברון ג'יימס לעשות משהו בלתי רגיל העונה?