טורונטו החדשה דומה מדי לטורונטו הישנה
אוי, הראפטורס. אחרי ההצלחה של שינוי סגנון משחק ההתקפה והאמונה שזה יכול לשנות את תפקוד הקבוצה בפלייאוף, שני המשחקים הראשונים מול קליבלנד הבהירו שעם כל הכבוד לסגנון, שני דברים לא פחות חשובים לא השתנו: האופי החלש וחוסר הגמישות של דווין קייסי. המשחק הראשון הדגיש את האופי. טורונטו קיבלה יריבה עייפה ומשחק חלש של טריפל דאבל עם 26 נקודות של לברון ג'יימס, ובמקום להתנפל ולהבטיח נצחון מהר היא מילאה את הדלי משהו כמו חמש פעמים רק כדי למצוא כל פעם דרך יצירתית יותר לבעוט בו. טורונטו פתחה פער דו ספרתי ברבע הראשון ולאחר מכן פער דו ספרתי ברבע הרביעי, הרבע האחרון התאפיין בהחטאות שלשות חופשיות וליי-אפים ובמהלך האחרון לפני ההארכה היו לה ארבע הזדמנויות לנצח את המשחק. להפסד כזה ניתן כבר לקרוא רשמית "לעשות טורונטו".
למשחק השני הקנדים הגיעו מוכנים להישבר מנטלית. הם כנראה לא היו מנצחים את המשחק הזה בכל מקרה, כי אין להם כלים להתמודד עם קליבלנד כשלברון באחד מהימים האלה (בפלייאוף הזה מדובר בחצי מהימים), קווין לאב אגרסיבי, השלשנים פוגעים וג'ף גרין שכח איך להחטיא. אבל קייסי בהחלט עזר לקאבס להתעלל בהגנה שלו בדרך למשחק כמעט מושלם של 59.5 אחוזים מהשדה ושלושה איבודים. אל מול ההרכב הנמוך של קליבלנד, עם קווין לאב ושלושה שחקני חוץ מסביב ללברון, קייסי התעקש לשמור על החמישייה הרגילה שלו עם יונאס ולנצ'יונאס וסרג' איבקה. התוצאה הייתה שולנצ'יונאס ניסה לרדוף אחרי לאב על קו השלוש ואיבקה איבד אוריינטציה כשקיבל משימה לשמור על ג'יי אר סמית'. הכבדות של טורונטו הפכה את החיים של קליבלנד לקלים מאוד. כאשר קייסי עבר להרכב נמוך, זה היה הרכב נמוך מדי בלי אף שחקן שמתאים לשמור על לאב.
כל שנה מוכיחה באופן מובהק יותר שגמישות היא שם המשחק בפלייאוף כיום, היכולת להגיב למאץ'-אפ ספציפי חשובה יותר משמירה על רוטציה קבועה. קייסי מאוד אוהב את הרוטציה שלו והשנה יש מה לאהוב, בעיקר בחמישיית המחליפים שהוא ניסה לשמור עליה בשלמותה. אבל ההרכב של קליבלנד דרש ממנו להגיב מוקדם יותר מאשר בפיגור 2:0. ולנצ'יונאס נמצא בעונה נהדרת והיה דומיננטי במשחק הראשון, אבל הוא פשוט לא יכול לרדוף אחרי לאב.
אם טיירון לו יכול היה להחזיר את טריסטן תומפסון לספסל אחרי ההצגה שלו במשחק 7 מול אינדיאנה כדי לנצל את המיס-מאץ' מול הראפטורס, אם סטיב קר יכול לשנות חמישיות כדי להתמודד עם אנתוני דייויס, זה לא מתחת לכבודו של קייסי לבצע התאמות כדי להגיע מוכן יותר לקבוצה של לברון. הוא יהיה חייב להגיב עכשיו, להכניס לחמישייה שחקן חוץ במקום ולנצ'יונאס ולהעביר את איבקה לקווין לאב, אבל מאוד יכול להיות שזה כבר מאוחר מדי, ולא רק לגבי הסדרה הזאת. אם לא יקרה משהו חריג בהמשך, אחרי שני המשחקים הראשונים יהיה קשה למסאיי יוג'ירי שלא להרגיש שהשינוי הבא שטורונטו צריכה הוא למצוא מאמן שמתאים יותר לנהל סדרות פלייאוף.
הנטרול של בן סימונס
הרוקי האוסטרלי סיים בסערה את העונה הרגילה ונראה נהדר בסיבוב הראשון נגד מיאמי, יריבה עם מאמן חכם ושומרים איכותיים שפשוט לא מצאה פתרון עבור סט היכולות הייחודי שלו. התחושה הייתה שגם בלי קליעה מבחוץ סימונס חכם ואתלטי מדי, שהוא תמיד ימצא את הדרך לפרק את ההגנה שמולו, שניתן כבר עכשיו להתייחס אליו כסופרסטאר לכל דבר. המשחק השני בבוסטון מכריח אותנו לחשוב מחדש. סימונס סיים אותו עם נקודה אחת ולקח רק ארבע זריקות, והיו לו שבעה אסיסטים על חמישה איבודים. זהו נטרול מוחלט של אחד מכוכבי הפלייאוף עד כה, משחק מושלם של הגנה נגד שחקן ורגע שיכול להתברר כמפתח ליריבות המתפתחת בין הסלטיקס לסיקסרס.
איך בראד סטיבנס עשה את זה? בעזרת שילוב בין הכנה מדוקדקת, משמעת וכישרון הגנתי. הוא הגיע למסקנה שגודל מקשה על סימונס יותר מזריזות, לכן שני השחקנים שחילקו בינהם את עבודת ההגנה עליו היו אל הורפורד ומרכוס מוריס, שני שחקנים גבוהים ומאסיביים שסימונס אפילו לא ניסה לתפוס מולם עמדה בפוסט או להגיע מולם לטבעת בעזרת כוח. שניהם לא נפלו למלכודת של ללכת אחורה מדי ולתת לו הזדמנות לעבור אותם בעזרת תנופה אלא חיכו לו באיזור קו השלוש והיו ערניים מאוד לצעד הראשון שלו. כדי להתמודד עם תרגיל בו ג'יי ג'יי רדיק חוסם לסימונס ומפנה לו נתיב לחדירה (רדיק הוא חוסם נהדר), סטיבנס שלח את מרכוס סמארט לשמור על רדיק ולבצע חילוף ברוב המצבים האלה, כי גם סמארט חזק מספיק כדי להתמודד עם סימונס.
אך עוד יותר ממה שבוסטון עשתה, הנטרול המוחלט הזה התרחש בזכות מה שבוסטון לא עשתה בכלל. סימונס הוא שחקן שאוהב לקחת מה שההגנה נותנת, הוא קטלני בהתקפות מעבר מול הגנה לא מאורגנת, הוא מנצל מיס-מאצ'ים אחרי החטאות וגם אחרי סלים של היריבה כדי לתקוף מהר והוא מזהה שברירי חורים בשברירי שניות. בוסטון לא נתנה לו כלום משחק שלם. הירידה להגנה הייתה מושלמת, השומר שלו תמיד חיכה לו בעמדה למרות שהוא לא היה השחקן שסימונס שמר עליו, שאר ההגנה התארגנה בזריזות ולא אפשרה יותר מדי שלשות פנויות מהירות. מוריס ובעיקר הורפורד שיחקו באופן מושלם את משחק הזוויות, לא יצרו אף פתח לחדירה כל המשחק, לא איבדו ריכוז לרגע. יהיה מעניין לראות איך ברט בראון יגיב ויעזור לכוכב שלו להגיע למצבי זריקה, הוא יכול לצאת מהנחה ששאר הליגה רואה ורושמת.
משחק השח מט בין קווין סניידר למייק ד'אנטוני
הנתון הקבוע בשלושת המשחקים בין יוסטון ליוטה הוא שההתקפה של הרוקטס מסתדרת די בקלות עם ההגנה של הג'אז. ג'יימס הארדן בלתי עציר, קלינט קאפלה לא נבהל מרודי גובר וקולע עליו, השלשנים שולשים. יוסטון קלעה 110, 108 ו-113 נקודות בשלושת המשחקים ונראה שרק יום קליעה חלש במיוחד יכול להזיז אותה מהאיזור הזה. הנתון המשתנה הוא ההתקפה של יוטה, שם מתנהלת סדרת שח מט קלאסית בין צוותי האימון: במשחק אחד קבוצה מבצעת מהלך, במשחק הבא הקבוצה השנייה מגיבה עם מהלך נגד.
המהלך הראשון היה של יוסטון. מייק ד'אנטוני שלח את השחקנים שלו לבצע חילופים אוטומטיים על כל חסימה במשחק הראשון. זאת טקטיקה נהדרת מול יוטה, שאף שחקן שלה לא מתמחה בניצול מיס-מאצ'ים בבידודים. התגובה של קווין סניידר הגיעה במשחק השני. הוא פישט את המשחק של הג'אז וביסס אותו על הפיק נ' רול בין דונובן מיטשל לגובר, אך במקום חסימה של ממש גובר ברח פנימה לפני ביצוע החסימה, מהלך שנקרא slip screen. זה מהלך שנועד להתמודד עם חילופים ובדרך כלל משתמשים בו מדי פעם כדי לבלבל את ההגנה, יוטה השתמשה בו באופן קבוע בתחילת המשחק השני ופעם אחרי פעם ניצלה את רגעי ההיסוס של שחקני הרוקטס, שלא החליטו אם לבצע חילוף או לא. במחצית השנייה יוטה גיוונה את משחק הפיק נ' רול שלה ושוב בלבלה את ההגנה.
הלילה הגיעה התגובה של ד'אנטוני: הוא שלח את השחקנים שלו לבצע את החילוף בשלב מוקדם מהרגיל. לשם כך, השומר של מוביל הכדור ירד שני צעדים אחורה בזמן שהשומר של החוסם התמקם בינו לבין מוביל הכדור, כך כל אחד מהם סגר נתיב חדירה ונשאר במגע גם עם החוסם. טרבור אריזה וקאפלה ביצעו את החילוף בתזמון מושלם שהשאיר את השחקנים של יוטה חסרי אונים. יש בשיטה הזאת רגע שבו מוביל הכדור נשאר יחסית פנוי לעלות לשלשה, אבל יוסטון תחיה עם זריקות כאלה של מיטשל (נגד סטף קרי, למשל, זאת לא שיטה מומלצת). עכשיו תורו של סניידר להגיב, אבל כדי שיהיה לקבוצה שלו סיכוי מול יריבה כל כך יותר מוכשרת ואיכותית הוא יצטרך להיות זה שלא רק מגיב אלא חושב שני מהלכים קדימה ומתכונן גם לתגובה של ד'אנטוני.
ניו אורלינס יוצרת חידה לא פשוטה לאלופה
הנתון הבולט בסדרה בין גולדן סטייט לניו אורלינס הוא הקצב הפסיכי של יותר מ-108 פוזשנים למשחק. שתי הקבוצות קולעות ביחד 42.3 נקודות במתפרצות, שתיהן מסוגלות לצאת למתפרצת אחרי סל של היריבה. ניו אורלינס מצאה לעצמה זהות כקבוצה המהירה בליגה, מה שיכריח את המערכת לחשוב עוד יותר ברצינות על העתיד של דמרקוס קאזינס בקבוצה. בינתיים, בכל מקרה, החבורה של אלווין ג'נטרי יוצרת לא מעט בעיות לווריירס, גם במשחקים שגולדן סטייט ניצחה הייתה תחושה שמשהו ביריבה הזאת לא נוח להם.
סטיב קר מתייחס לניו אורלינס כחידה שצריך לפתור לאורך הסדרה, כאילו מדובר בעונה של ווסטוורלד (הימור שלי: גם אנתוני דייויס וגם רייג'ון רונדו הם רובוטים). בינתיים הוא מצא רק פתרון אחד - המאץ'-אפ בין קווין דוראנט לג'רו הולידיי. דוראנט שומר על הולידיי ומקשה עליו בזכות הגודל שלו, וכל פעם שההתקפה של האלופה צריכה סל היא מנצלת את העובדה שאין לפליקנס אף שחקן שיכול לשמור על KD.
מעבר לכך, הכל נזיל. קר פתח את הסדרה עם חמישיית שחקני כנף שהחליפו הכל, ולמרות שני הניצחונות הראשונים הרגיש שזה לא עובד והחזיר לעניינים את ג'בייל מגי במשחק השלישי כדי שישמור על דיוויס. הוא שלח את דריימונד גרין לשמור על רונדו גם כדי לנסות להפריע לזוויות המסירה שלו וגם כדי שגרין יוכל להתפנות למשימות עזרה כשרונדו רחוק מהכדור. כתוצאה מכך, קליי תומפסון מצא את עצמו שומר על ניקולה מירוטיץ'. בהתקפה החידה של קר מסובכת יותר כי היא כוללת את החזרה של סטף קרי שלרגעים נראה כמו עצמו ולרגעים לא מחובר.
סביר שגולדן סטייט תצלח את הסדרה גם בלי לפתור עד הסוף את החידה של היריבה עם הקצב המטורף, ההגנה התזזיתית, חלוקת העמדות המשונה, הסופרסטארים המתהווים והרכז האניגמטי. אבל יהיה מעניין לראות איך האלופה מתמודדת עם היריבה הכי פחות שגרתית שהיא נתקלה בה לאורך השנים, האם היא תמצא את המפתח לנטרל אותה כפי שעשתה לכל יריבה עד כה. בינתיים, סטיב קר מגלה את החיסרון של לנסות לחשוב שני מהלכים קדימה. ריבוי השינויים שהוא מבצע בין משחקים ובתוך משחקים יכול להקשות דווקא על השחקנים שלו להיכנס לקצב ולהתאים ליריבה שנהנית יותר ככל שהמשחק מבולגן יותר.
