אתמול (ראשון), יותר מתמיד, קיבלנו עדות לחשיבותה ההיסטורית העצומה של עונה ללא הפסד. זה לא סתם הישג נחמד. זה הישג מכונן. כאשר נפרד ארסן ונגר מאוהדי ארסנל, נתלו ביציעים שלטים מיוחדים לציון עונת 2003/04 המיתולוגית. 26 ניצחונות, 12 תוצאות תיקו, 0 הפסדים. גם היום, בחלוף 14 שנה, אחרי אינספור אכזבות, המנג'ר הצרפתי מזוהה קודם כל עם העונה ההיא. זאת למרות שאפשר לטעון כי הכדורגל שהציגו התותחנים בדרך לאליפות ב-2002 היה ראוותני יותר. זאת למרות שצ'לסי השיגה יותר נקודות - 95 לעומת 90 - כבר בעונת 2004/05, בפתיחת הקדנציה של ז'וזה מוריניו בסטמפורד ברידג'. הכחולים הפסידו אז רק פעם אחת, אבל זה קרה כבר באוקטובר, ולכן המאזן הזה נשכח לחלוטין עם הזמן. לחבורת "הבלתי מנוצחים", כפי שהגדירו אותה בהייבורי, יש הילה מיוחדת מאוד.
לפיכך, אסור בשום אופן לזלזל בשאיפתה של ברצלונה לרשום עונה ללא הפסד בליגה הספרדית. אף קבוצה לא עשתה זאת קודם (למעט בילבאו וריאל בליגה של 18 משחקים בשנות ה-30', וזה לא באמת נחשב), ויהיה קשה מאוד לשחזר את המסע. לכן טבעי כי ארנסטו ואלוורדה הגדיר את המטרה החשובה ביותר שלו בקלאסיקו אתמול - הימנעות מהפסד. נכון, האליפות כבר מונחת בכיס, והקרב הגדול מתקיים בקאמפ נואו, אבל הכי חשוב לא להסתכן ולא לאבד את המאזן הנדיר, ועוד מול היריבה המושבעת. מנגד, המטרה של ריאל מדריד הייתה לנצח ולהרוס לבארסה את המאזן. גם אחרי המאמץ העילאי במשחק הגומלין מול באיירן מינכן בחצי גמר ליגת האלופות, היה צורך להתעלות ולקחת את שלוש הנקודות.
עוד בנושא
בחסות השופט: ברצלונה גירדה 2:2 ביתי מריאל בקלאסיקו
ליאו מסי תקף וקילל את השופט, ראמוס: "בגלל זה קופחנו"
למרות הפציעה: רונאלדו צפוי להיות כשיר לגמר האלופות
רגשי נחיתות במקום עליונות של אלופה
אחרי שריקת הסיום, במבחן התוצאה, עמדה ברצלונה במשימה, ואילו ריאל נכשלה. וזה מה שיזכרו מהעונה הזו בחלוף מספר שנים. כי הרי רק אוהדי ארסנל וטוטנהאם שרופים זוכרים שהתרנגולים הובילו בהייבורי עד הדקה ה-69 בנובמבר 2003. רובר פירס ופרדי ליונגברג הפכו אז את התוצאה, ארסנל ניצחה, ורק השורה התחתונה קובעת. לכן, אם לא יפסיד מול ויאריאל, לבאנטה וריאל סוסיאדד במחזורים שנותרו, ייכנס ואלוורדה לספרי הזהב של הכדורגל הספרדי והקטלוני כמאמן עם רקורד נדיר. אבל אנחנו עדיין לא ב-2025, אלא במאי 2018. ובמאי 2018, שעות ספורות אחרי שהקלאסיקו הסתיים, האירועים עדיין טריים בזכרוננו. האירועים האלה - אם לומר בעדינות- לא תורמים לתדמיתה של ברצלונה. אם נהיה פחות עדינים, נוכל להצהיר שהגיע לה להפסיד, והמאמן שלה פשוט לא ראוי להיות שותף להיסטוריה.
בדקות הראשונות דווקא נדמה היה כי ברצלונה מוכנה מנטלית. הלחץ בחלק המגרש של ריאל היה נפלא, השער הובקע במהירות, והקטלונים שטפו את הדשא. ואולם, מיד לאחר מכן נכבש השיוויון שנבע ממחדל משמעותי בהגנה, והרוח יצאה מהמפרשים. במקום לנסות להכניע את היריבה העייפה, הכחולים-סגולים נתנו ללבנים לשלוט במרכז המגרש. כריסטיאנו רונאלדו נפצע במהלך כיבוש השער בדקה ה-15 ונותר במשחק עד ההפסקה כשהוא צולע, אבל בכל זאת הגיע להזדמנויות קורצות. הכדורגל של ברצלונה היה בדקות האלה פחדני, וגם עצבני. במקום להציג את כישוריה כאלופה הטריה והגאה, נדמה היה כי הפגינה רגשי נחיתות אל מול מחזיקת ליגת האלופות שהעפילה שוב לגמר.
הסטייה המכוונת של ואלוורדה מהמורשת באה לידי ביטוי יותר מכל בקלאסיקו הספציפי. גם עם פיליפה קוטיניו בסגל ועוסמאן דמבלה כשיר, הבאסקי לא חזר ל-3-3-4 המסורתי, אלא ממשיך לדגול ב-2-4-4 שלא לגמרי מתאים לשחקני ההרכב הנוכחי. אנדרס אינייסטה נדחק שוב לאגף, גם אם קיבל כהרגלו חופש פעולה. סרג'יו בוסקטס מתקשה יותר לנווט את המשחק מאחור כאשר יש יותר מדי שחקנים סביבו. קוטיניו היה יכול לתרום הרבה יותר בעמדה קדמית. מנגד, דווקא ריאל מדריד התייצבה בקאמפ נואו עם 3-3-4 קלאסי. בהשוואה לקלאסיקו הקודם בסנטיאגו ברנבאו בדצמבר, בו הובס זינדין זידאן 3:0, הוא שילב את גארת' בייל על חשבון מתיאו קובאצ'יץ' - שינוי התקפי מובהק שהניב פירות משובחים.
32 דקות של אינייסטה נגזלו מהעולם
הקלאסיקו הכי נוח על הנייר מבחינת בארסה, שנהנתה משבוע הכנות ללא הפרעה וכבר הבטיחה את התואר, הפך לקשה במיוחד. הגישה הזהירה של ואלוורדה שחשש להפסיד, עברה גם לשחקניו. זה גרם לפרצי כעס תכופים אשר הגיעו לשיאם בהרחקה המיותרת של סרג'י רוברטו. המגן הימני אמנם בישל את השער של לואיס סוארס, אך היה חלש להחריד בהמשך המחצית הראשונה, והסיוט נגמר מבחינתו מהר מהצפוי. היה זה כרטיס אדום שני לסרג'י תוך פחות מחודש, ובמקרה הקודם זה עלה לבארסה באובדן נקודות במגרשה של סלטה ויגו - היא לא היתה רחוקה אז מהפסד.
התגובה הראשונה של ואלוורדה היתה הגיונית ושקולה - הוא שילב מגן ימני חדש, נלסון סמדו, על חשבונו של קוטיניו. זה גם הזמן לתהות מדוע לא קיבל הפורטוגלי הזדמנויות רבות יותר במהלך העונה. ואולם, התגובה השניה היתה קטסטרופלית. כאשר הונף השלט עם המספר 8 בדקה ה-58 עם מספרו של אינייסטה, אפשר היה לראות על פניו של הקפטן שהוא מופתע ומאוכזב. זה לא היה מתוכנן. הוא היה מסוגל להמשיך. למעשה, לא היה שום צורך לשמור כוחות - היה זה משחקו החשוב האחרון בקריירה, לא פחות. ואלוורדה גזל מחובבי הכדורגל ברחבי העולם עוד 32 דקות של הנאה מאחד הכוכבים הגדולים אי פעם. הוא גם הוציא את השחקן שמסוגל להאט את הקצב ולקבוע אותו כרצונו, והדבר גרם לשינוי מומנטום לטובת ריאל. הוא לא עשה זאת מתוך רוע, כמובן, אבל כיווני המחשבה האלה מנוגדים לחלוטין לרוח של בארסה. זו גישה של אנדרדוג, וברצלונה לא יכולה להרשות זאת לעצמה.
מה אם סוארס היה מבקש לפסול את השער?
בשלב זה, הקטלונים כבר עלו ליתרון, בזכות שער של ליאו מסי. לואיס סוארס ביצע עבירה ברורה על רפאל וראן בדרך לבשל לפרעוש, ואף הודה בכך אחרי שריקת הסיום. "הופתעתי שהשופט לא שרק", אמר האורוגוואי. זה לא המקום להיכנס לוויכוחים האינסופיים לגבי השיפוט של הרננדס הרננדס, כי הרי כל צד יתבצר בעמדותיו. אנשי ריאל מתלוננים לא רק על השער הזה, אלא גם על הפנדל שלא נשרק בגין עבירה ברורה של ג'ורדי אלבה על מרסלו. מנגד, אנשי ברצלונה משוכנעים שהגיע לגארת בייל כרטיס אדום בשל תיקול הפראי על סמואל אומטיטי, על ההחלטה המחמירה בענייניו של סרג'י רוברטו ועל השער שנפסל בגלל נבדל גבולי. בואו נשאיר את כל זה בצד כי תיאוריות הקונספירציה מכל הכיוונים ממש משעממות ומאוסות, ונתרכז בסוארס.
אתמול היתה לו הזדמנות נדירה לשפר את תדמיתו אחת ולתמיד. למרות השינוי המהותי שחל בהתנהלותו, הרזומה של סוארס מוכתם - זוכרים לו את הנשיכות, את ההתחזויות, את התקרית עם פטריס אברה, ואפילו באים אליו בטענות על ההצלה ההיא עם היד ברבע גמר מונדיאל 2010 מול גאנה, למרות שזה היה הדבר הנכון לעשות. כאשר תארים והתקדמות מונחים על כף המאזניים, שחקן יעשה הכל על מנת לעזור לקבוצתו, וזה מובן. העניין הוא שאתמול רק היוקרה היתה על הפרק. כמו שהבהרנו, עונה ללא הפסד קריטית ומכוננת, אבל ההישג מתוק יותר כאשר הוא מוצדק יותר. לכן, לא היה נגרם לברצלונה נזק ממשי לו היה ניגש האורוגוואי לשופט ומבקש ממנו לפסול את השער. מנגד, הרווח, לחלוץ עצמו ולקבוצתו, היה יכול להיות עצום. כל הטענות האחרות לגבי השיפוט היו נשכחות לו בארסה היתה מפגינה רוחב לב מסוג זה.
העונש האמיתי של ואלוורדה הגיע באולימפיקו
זה גם היה משנה את תחושתם של האוהדים הנייטרלים לגבי ההישג ההיסטורי בהתהוות, כי אי אפשר להתעלם מהשאלה הבסיסית פשוטה - האם זה מגיע לברצלונה הנוכחית? מדוע דווקא ואלוורדה, ולא יוהאן קרויף, פפ גווארדיולה או אפילו לואיס אנריקה, צריך להיות חתום על עונה ללא הפסד? האם הקבוצה הזו, שסטתה מהמסורת ומפגינה זהירות על גבול הפחדנות במשחקים הגדולים, באמת ראויה לזה? האם הדרך לתהילה עוברת דרך החילוף של אינייסטה בעיתוי כה אומלל ובונקר בדקות האחרונות (גם אם בנחיתות מספרית) מול הקבוצה שמשחקת במשך מחצית שלמה ללא כריסטיאנו רונאלדו?
לכן, באופן מעט פרדוקסלי, עצם חשיבות המאזן גורמת לטעם חמצמץ בפה. יש תחושה שהצדק ההיסטורי לא נעשה כאן. הצדק, מבחינת ואלוורדה, נעשה באולימפיקו, כאשר קוסטאס מנולאס נגח את השער השלישי והמכריע של רומא שניות ספורות אחרי שאינייסטה הוחלף. שם הוא קיבל את העונש הראוי. אתמול זה לא קרה.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק
ליגה ספרדית 2017/18
קבוצה משחקים נצחונות תיקו הפסדים שערים נקודות 1 ברצלונה38 28 9 1 29-99 93 2 אתלטיקו מדריד38 23 10 5 22-58 79 3 ריאל מדריד38 22 10 6 44-94 76 4 ולנסיה38 22 7 9 38-65 73 5 ויאריאל38 18 7 13 50-57 61 6 בטיס38 18 6 14 61-60 60 7 סביליה38 17 7 14 58-49 58 8 חטאפה38 15 10 13 33-42 55 9 אייבר38 14 9 15 50-44 51 10 ג'ירונה38 14 9 15 59-50 51 11 אספניול38 12 13 13 42-36 49 12 ריאל סוסיאדד38 14 7 17 59-66 49 13 סלטה ויגו38 13 10 15 60-59 49 14 אלאבס38 15 2 21 50-40 47 15 לבנטה38 11 13 14 58-44 46 16 אתלטיק בילבאו38 10 13 15 49-41 43 17 לגאנס38 12 7 19 51-34 43 18 דפורטיבו לה קורוניה38 6 11 21 76-38 29 19 לאס פלמאס38 5 7 26 74-24 22 20 מלאגה38 5 5 28 61-24 20