פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לעשות את הבלתי אפשרי: מה עומד מאחורי ההצלחה המסחררת של יוטה?

        רוביו הופך פתאום לסקורר, אינגלס הופך פתאום לסטופר, גובר ממחיש איך אפשר להיות סופרסטאר בצד הפחות מוערך במגרש, וסניידר ממחיש איך אפשר להיות מאמן העונה בצד הפחות קל של הפלייאוף. איך הג'אז מפרקים את הת'אנדר? עם רצף התפתחויות לא הגיוניות אך לא מקריות

        מאמן יוטה ג'אז קווין סניידר (AP)
        להקת קווין בפעולה. קווין סניידר (צילום: AP)

        השנה הגיעו לפלייאוף כמה קבוצות שהצליחו יותר מהצפוי למרות פציעות או עזיבות של שחקנים בכירים. הן עשו זאת בזכות עבודת צוות, נחישות, הגנה חזקה ומאמנים איכותיים, אך לקראת הסיבוב הראשון נשארו סימני שאלה לגבי כמות הכישרון שלהן מול הגנות פלייאוף ויריבות שמתכוננות אליהן. בינתיים, המפתיעות ממשיכות להפתיע ומוכיחות לרבים מאיתנו, כולל אותי, שקבוצתיות יכולה לנצח כשרון. בוסטון הפצועה מובילה על מילווקי, אינדיאנה יוצרת ללברון ג'יימס בעיות שהוא מעולם לא נתקל בהן בסיבוב הראשון, אם רוצים ניתן להכליל ברשימה הזו את ניו אורלינס ללא דמרקוס קאזינס. אך הקבוצה שמדגימה באופן המובהק ביותר את ניצחון הקבוצה על האינדיבידואלים היא יוטה, שמובילה 1:3 על אוקלהומה סיטי ועושה זאת באופן מרשים ודומיננטי מאוד.

        יוטה ניצחה את שלושת המשחקים האחרונים בסדרה ותגיע הלילה ל-OKC במטרה לסגור עניין. הסדרה רחוקה מלהיות גמורה, מהפכים במצבים כאלה קרו ועוד יקרו, אבל שני ניצחונות הבית של יוטה היו כל כך משכנעים שהם השאירו תחושה של נוקאאוט מנטלי, ששחקני הת'אנדר יצטרכו למצוא בעצמם כוחות שלא בטוח שיש להם. איך יוטה עשתה את זה? ניתן לפרק את סוד ההצלחה שלה בסדרה הזאת לארבע נקודות מפתח.

        עוד בנושא

        גולדן סטייט ופילדלפיה השלימו 1:4, בוסטון עלתה ל-2:3 על מילווקי
        ב-NBA מצדיעים וכבר נפרדים: וייד, פארקר וג'ינובילי מעבירים את הלפיד
        בארה"ב טוענים: "אם יקבל הצעה, מייק בודנהולצר יאמן את ניו יורק"

        דונובן מיטשל, שחקן יוטה (רויטרס)
        הכל פשוט יותר כשהיסודות חזקים. דונובן מיטשל חוגג (צילום: רויטרס)

        היסודות של קווין סניידר

        "אימון קבוצת NBA כולל שכבות שונות. החלק היסודי הוא החשוב ביותר - לבסס סט ערכים, לממש אותם וליצור סביבה בה השחקנים (וכל השאר) לומדים ומתפתחים בשירות משהו גדול מהם". כך פתח זאק לואו את אחד הטורים האחרונים שלו על הפלייאוף. מטרת פסקת הפתיחה הייתה דווקא להדגיש שבפלייאוף זה לא מספיק, בפלייאוף הדקויות של מהלכים ומאץ'-אפים מקבלות קדימות והופכות לחלק מהותי של עבודת צוות האימון, אבל בסדרה בין יוטה ל-OKC הפער החשוב ביותר נמצא בבסיס הזה. זה אומר הרבה על בילי דונובן ועל חוסר היכולת שלו ליצור מערכת ערכים חזקה שתתאים לחומר השחקנים שלו, אך זה מעיד לא פחות על קווין סניידר, התאום המערבי של בראד סטיבנס שיצר מערכת דומה בבוסטון.

        יוטה היא קבוצה שמאמינה בסגנון שלה. עצם האמונה חשובה יותר מהדברים המסוימים שהיא עושה. פעמים רבות, גם כשהתרגיל הבסיסי לא מניב מצב זריקה טוב, הוא מגיע בהמשך בזכות המשך העבודה של השחקנים. ניכר שהם מאמינים שעם עוד תנועה, עוד חסימה ועוד מסירה בסופו של דבר ההגנה תישבר ותגיע הזריקה הטובה. מדי פעם הזמן נגמר ומישהו, בדרך כלל דונובן מיטשל, נאלץ לקחת זריקה קשה בסוף שעון, אך ברוב המקרים הסטים הארוכים מניבים אפשרויות זריקה וחדירה בסופו של דבר. יוטה היא קבוצה שכמעט אף פעם לא מסתפקת בזריקה לא טובה שלא בסוף שעון.

        רוב התרגילים של סניידר הם כאלה שלא מכוונים לאופציה מרכזית מסוימת, אלא פותחים אפשרויות מרובות. השחקנים שלו מחכים לראות מה ההגנה נותנת, ובמקרה של OKC בדרך כלל ההגנה נותנת משהו: עזרה מוגזמת שמשאירה קלע שלשות חופשי, פספוס רוטציה, נתיב חדירה. בהגנה של יוטה, המוטיב המרכזי הוא עקביות. אין אצלה נפילות מתח, אין כמעט רגעים של חוסר תיאום, השחקנים מתגאים בניצחונות הקטנים והכמעט לא נראים של מניעת חדירה או סגירה טובה לריבאונד. בשני משחקי הבית, הניצחונות הקטנים בשני הצדדים יצרו אפקט מצטבר שעזר להפוך פיגור ליתרון גדול. עוד התקפה ארוכה ומוצלחת, עוד פוזשן הגנתי טוב ובסופו של דבר השחקנים של OKC התחילו לאבד סבלנות ולעשות טעויות.

        רודי גובר, יוטה ג'אז, ראסל ווסטברוק ברקע (AP)
        ככה נראה סופרסטאר הגנתי. ווסטברוק מתוסכל מאחורי גובר (צילום: AP)

        הנוכחות של רודי גובר

        ההתקפה של הג'אז מפתיעה לטובה ועוד נגיע לשחקני החוץ שמניעים אותה, אבל יוטה היא קודם כל קבוצת הגנה איכותית שמצליחה לנטרל את ההתקפה של הת'אנדר ולהשאיר אותה על 101.1 נקודות ל-100 פוזשנים (הנתון השלישי הכי טוב בפלייאוף עד כה). הכל מתחיל במאץ'-אפ המפתיע והמכריע של הסדרה: רודי גובר נגד ראסל ווסטברוק. הסנטר הצרפתי פשוט לא נותן לראס להגיע לטבעת, הוא מחכה לו במיקום מושלם כדי להקשות על הזריקה וגם לא לאפשר מסירה לסטיבן אדאמס, ובינתיים רושם ניצחון מוחץ במאץ'-אפ הזה. הוא נכנס לראש של ווסטברוק, ויש לו חלק מרכזי במיוחד בכך שהוא עומד על 21.7 נקודות ב-36.7 אחוזים מהשדה בסדרה בינתיים.

        גובר מוכיח שיש כזה דבר סופרסטאר הגנתי, שחקן שההגנה שלו משנה את המבנה של סדרת פלייאוף באופן דומה למה שעושים הסופרסטארים ההתקפיים. האופן בו הוא מנטרל את ה-MVP המכהן, שבכלל לא משחק בעמדה שלו, מוציא את העוקץ ממשחק ההתקפה של OKC, שמבוסס ברובו על הפאניקה שווסטברוק זורע בהגנות יריבות. יוטה לא שולחת עזרה לפיק נ' רול שלו ובאופן כללי לא מצטופפת בצבע, שחקני החוץ מרגישים בנוח להישאר קרוב לשחקנים שלהם כשהם בלי הכדור וללחוץ אותם כשהם עם.

        גובר מוכיח גם את הערך של הסנטר ההגנתי גדול הממדים בעידן החדש. הסנטר האחרון שהשפיע באופן כזה על סדרות היה רוי היברט, שיצא מכלל שימוש ברגע שיריבות החלו לשחק עם חמישה שחקני חוץ. בילי דונובן מנסה לעשות זאת, לפעמים בגלל בעיית עבירות של אדאמס ולפעמים מתוך נסיון להוציא את גובר מהצבע, אבל הסנטר הצרפתי מצליח להסתדר גם מול הרכבים של חמישה קלעי שלשות. הוא מספיק נייד וקורא מהלכים מספיק טוב כדי להתמקם מול חדירות גם במצבים כאלה ולצאת מספיק מהר לשחקן שלו (בדרך כלל פטריק פטרסון) כדי להקשות על הקליעה שלו. הוא נראה כמו גרסה של היברט שעברה עדכונים והתאמות לכדורסל המודרני. היכולת הזאת שלו מובילה אותנו ישירות לנקודה הבאה.

        דרק פייבורס, יוטה ג'אז (AP)
        נותן לג'אז גמישות מפתיעה. דרק פייבורס (צילום: AP)

        הצלחת ההרכב הגבוה

        בשנים האחרונות סניידר התעקש ללכת נגד הזרם ולהאמין בהרכב של שני גבוהים. גובר ודריק פייבורס הם שחקני פנים קלאסיים: עיקר הערך שלהם בשני הצדדים נמצא בצבע, הם לא קולעים מבחוץ והם מעדיפים לשמור על שחקני פנים מאשר על שחקני חוץ. פייבורס הוא גרסא פחות קיצונית, יש לו קליעה סבירה מחצי מרחק והוא מסוגל להתמודד עם פורוורדים שמשחקים בחוץ, אבל גם הוא הרגיש הרבה יותר בנוח במהלך השנה כסנטר. פרשנים רבים תהו על העקשנות הזו של סניידר, מה גם שבחודשים האחרונים ההרכב הטוב ביותר של יוטה היה זה שבו ג'יי קראודר החליף את פייבורס ויצר הרכב של ארבעה שחקני חוץ סביב גובר.

        בסדרה הזו העקשנות של סניידר להריץ את ההרכב הגבוה משתלמת בגדול. החמישייה הראשונה שלו היא החמישית הכי נפוצה בפלייאוף עד כה ואחת המוצלחות ביותר בפוסט סיזן, עם נט רייטינג של 27.9. ההרכב הזה הסתדר מצוין גם עם ההרכבים הנמוכים מאוד של OKC, אלה שכוללים חמישה קלעי שלשות. היתרונות של הגבוהים באים לידי ביטוי בהגנה שאוטמת את הצבע, בשליטה מוחלטת בריבאונד בשני הצדדים (החמישייה הראשונה של יוטה לוקחת 57.5 מהריבאונדים בדקות שלה) ובמהלכי פוסט מזדמנים, בעיקר של פייבורס על כרמלו אנתוני.

        מה שקורה בסדרה הזאת מנוגד לחלוטין למגמה שהתרגלנו לראות אותה חוזרת פעם אחרי פעם בפלייאוף: שהמיס-מאץ' תמיד עובד לטובת הקבוצה הנמוכה, הניידת ובעלת הקליעה מבחוץ. אם להקדים לרגע את המאוחר: אם יוטה תשלים את המלאכה, ההרכב הגבוה שלה ייתקל במשוכה קשה הרבה יותר בדמות יוסטון בסיבוב הבא. לרוקטס קלעי חוץ מאיימים יותר והגנה טובה יותר שלא תפחד לבצע חילופים אוטומטיים. אם וכאשר, זה יהיה מבחן מעניין מאוד לאנטיתזה שסניידר מציג ובינתיים נראית מצוין בזכות היסודות ההתקפיים וההגנתיים שלו ובזכות תכונות מאוד ייחודיות של שלושת שחקני החוץ הבכירים שלו, שראויים לסעיף משלהם.

        ריקי רוביו, יוטה ג'אז, חוגג (AP)
        ממציא את עצמו מחדש בגיל מאוחר. ריקי רוביו (צילום: AP)

        מיטשל, רוביו ואינגלס

        הציפייה הייתה שהפלייאוף יחזיר את השלישייה הזו למציאות, אבל בינתיים הם רק משתדרגים. גולת הכותרת ההתקפית של יוטה היא הרוקי דונובן מיטשל, שקולע 27.5 נקודות למשחק, חלק גדול מהן בתוך הצבע. התכונה המרשימה ביותר של מיטשל, שחשובה במיוחד להרכב הגבוה של יוטה, היא היכולת לסיים בצבע בתוך צפיפות. הוא לא ממש חודר לסל אלא יותר משתחל בין שחקנים וידיים עד שהוא מוצא זווית קליעה, לפעמים הוא מחזיק את הכדור ביד אחת רחוק מהגוף וכך יוצר לעצמו שטח לעלות לזריקה. מיטשל מוכיח את עצמו גם כשחקן הגנה חשוב, הוא מקבל את הנתח המרכזי של הדקות על ווסטברוק כי ריקי רוביו לא מספיק חזק בפלג הגוף העליון כדי להתמודד עם החדירות שלו. הוא מקשה על ראס בדיוק במידה הנדרשת כדי לאפשר לגובר להגיע לעזרה.

        רוביו הוא אחד הסיפורים היפים של הפלייאוף. בחלק הראשון של העונה נדמה היה שהוא פשוט לא מתאים ליוטה, שהסגנון הקבוצתי של סניידר לא מתיישב עם הסגנון שלו. אך ככל שהעונה התקדמה הוא מצא לעצמו מקום וקיבל יותר ויותר ביטחון כסקורר. רגעי השיא, ככל הנראה בקריירה שלו, היו ברבע השני של המשחק השלישי, בהם לכמה דקות ריקי רוביו התנהל בגישה של "זוזו הצידה, אני חם ואני משתלט על המשחק", והוביל את המהפך של יוטה. יכולת המסירה יוצאת הדופן שלו הופכת לחשובה במיוחד כשצריך למצוא שחקנים בשטחים קטנים וצפופים, השילוב בין התזמון המפתיע לדיוק במסירה מאפשרים לו למצוא שחקנים פנויים בסיטואציות לא קלות. יש לו גם זריקה ייחודית מחצי מרחק תוך ניתור שמאלה שמאפשר לו להשתחרר משומרים קרובים.

        ג'ו אינגלס הוא כנראה שחקן המפתח הכי פחות צפוי בפלייאוף, בטח עבור מי שמכיר אותו מימיו במכבי ת"א. הוא התפתח לאחד מקלעי השלשות הטובים ב-NBA וכשהוא מצרף לכך חוכמת משחק ויכולת מסירה מבריקה משלו הוא הופך לנכס עבור קבוצה שזקוקה לריווח וליכולת ליצור מצבי זריקה. אינגלס ממשיך להפתיע גם ביכולת שלו להתמודד הגנתית עם שחקנים בכירים, ואחרי שבפלייאוף שעבר התמחה ברדיפה אחרי מומחי שלשות שנעים ללא כדור, הפעם הוא מתמודד עם סקורר כמו פול ג'ורג' ועושה עבודה טובה. אחרי שרוביו השתלט על דקות המהפך במשחק השלישי, אינגלס עשה את זה במשחק הרביעי עם שלוש שלשות רצופות, כמה מהלכים הגנתיים וטראש-טוק מרשים מול ג'ורג'. ואם הגענו לשלב בו ג'ו אינגלס מצליח להיכנס לראש של פול ג'ורג', באמת שהכל אפשרי עבור יוטה השנה.

        ג'ו אינגלס, יוטה ג'אז, שומר על פול ג'ורג', אוקלהומה סיטי ת'אנדר (AP)
        ג'ו אינגלס מצליח לעצור את פול ג'ורג'. כן, קראתם נכון (צילום: AP)
        ג'ו אינגלס, יוטה ג'אז חוגג (GettyImages)
        המומנטום יימשך גם הלילה? (צילום: GettyImages)