פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חופשי על הבר: סיפורו של ג'ים בקסטר, הכדורגלן הסקוטי המבוזבז

      הוא שתה בלי סוף, הימר את כל הכסף שהיה לו, שרף כישרון חד פעמי ששבה בקסמו גם את אלכס פרגוסון ופלה והחליט להילחם באלכוהוליזם שלו עם פתיחת פאב. המדור של נמרוד עופרן על ג'ים בקסטר, שנסק לפי הכללים שלו והתרסק לפי הכללים שלו

      חופשי על הבר: סיפורו של ג'ים בקסטר, הכדורגלן הסקוטי המבוזבז

      בדיעבד, כנראה שהיה עושה דברים אחרת. כל הקריירה, כל חייו היו מאבק אינסופי בין הדברים שעשה, הדברים שלא עשה, הדברים שלא אמור היה לעשות. כל הקריירה נעה על קו ההפרדה שבין גאונות וטפשות, הצגת כישרון חד-פעמי ובזבוזו. בדיעבד, גם את אותו ערב, ב-8 בדצמבר, 1964, היה מנהל אחרת. ריינג'רס שלו הובילה 0:2 על ראפיד וינה בגומלין הסיבוב הראשון של גביע אירופה, אחרי שניצחה 0:1 במשחק הראשון, ונראתה בדרכה הבטוחה לסיבוב השני. ככל הנראה, תחושת הביטחון הזו היא שגרמה לג'ים בקסטר לעשות ג'ים בקסטר. כמו 69 אלף הצופים שביציעים, גם יריביו החלו להתעצבן: הרי יש להפסיד ויש להיות מושפלים, וג'ים בקסטר המיר לא פעם ולא פעמיים הפסדים להשפלות. כך גם היה בערב ההוא, באוסטריה, כשבמקום להעביר את הזמן עד השריקה לסיום המשחק, המגן השמאלי החצוף שסיפק עוד הופעה לפנתאון החליט להעביר את הכדור בין הרגליים של יריבו, וולקר סקוצ'יק, שכבר לא יכול היה להבליג יותר. ערב שלם הושפל שוב ושוב, ומים הגיעו עד נפש. סקוצ'יק ירד לתאקל עם כוונה ברורה, וקם ממנו כשהשיג אותה: רגלו של ג'ים בקסטר נשברה.

      "אם אני הייתי משחק בערב ההוא, כנראה שהייתי בועט בעצמי הרבה יותר מוקדם ממנו", צוטט בקסטר לביוגרפיה שנכתבה אודותיו, Slim Jim. "הייתי מסחרר באותו לילה. כל מה שניסיתי עבד. ידעתי באותו רגע שהרגל שלי נשברה - שמעתי אותה נשברת". איתה, נשברה פחות או יותר גם המשך הקריירה שלו, ונשברו גם המשך חייו. החודש צוינו 17 שנה ליום בו ג'ים בקסטר הלך לעולמו מוקדם מדי, כשם שסיים את הקריירה מוקדם מדי, וגם אם לאורך השנים התחרט על הערב ההוא בווינה, נניח, או על אלף שטויות אחרות, חרטה אחת אחד השחקנים המיוחדים והמפוספסים בתולדות הכדורגל הבריטי לעולם לא יכול היה להביע: הוא הצליח בדרכו שלו, ונכשל בדרכו שלו.

      ואיזו דרך זו היתה.

      הכדורגלן הסקוטי ג'ים בקסטר (GettyImages)
      הרגע בו הכל התפקשש. ג'ים בקסטר והרגל השבורה (צילום: GettyImages)

      לא משנה כמה נפל בקריירה ובחיים, ג'ים בקסטר מעולם לא ירד נמוך וחשוך מספיק כמו שירד כשעבד במכרה פחם, כמו אביו. לאחר שעזב את בית הספר שבעיר פייף החל לחלטר גם אצל בונה ארונות, אך במכרות יכול היה להרוויח יותר כסף, למורת רוחם של הוריו. בגיל צעיר זכה לכינוי "הקוסם שלנו", בזכות יכולתו ללהטט עם כדור - יכולת שסידרה לו חוזה בריית' רוברס, ולאחר מכן, בגיל 20, בגלאזגו ריינג'רס, ששילמה עליו סכום שיא של 17,500 ליש"ט. הלחץ לא הכריע את הכישרון הצעיר - להיפך: המעבר מירכתי הבמה למרכזה היה כל מה שאי פעם רצה. החוזה עליו חתם שלשל לכיסו 22 ליש"ט בשבוע, מה שלא הפריע לו לקנות יגואר, ולצידו גם את אהדת הנשים המקומיות. "יום אחד הייתי שחקן ריית' רוברס שלא יודע איך להשיג בחורות", אמר פעם, "ולמחרת הייתי בגלאזגו והנשים פשוט זרקו עצמן עלי. זה שינוי שלא התכוונתי לפספס". וכמו במגרשי הכדורגל, גם עם נשים הוא לא פספס - לא אז, ולא לאורך חלקים גדולים מהקריירה שלו. העניין תמיד היה המגרש והכדור, אך לא פחות חשובים היו הדברים שנלוו אליהם: נשים, אלכוהול, הימורים. כאילו ידע שהוא הולך לפרוש מוקדם ולמות מוקדם יחסית, בגיל 61, ועל כן דחס חוויות של קריירה וחיים שלמים בתוך פרקי זמן קצרים.

      "מתאמנים מ-10 עד 12 ואז יום העבודה נגמר", אמר פעם. "לאחר מכן, אתה יכול לבחור אם לשתות, להמר, ללכת לשחק גולף, סנוקר, או לזיין. בחלק מהימים אפשר לעשות את כל החמישה אם אתה רוצה". בקסטר יכול היה לעשות את כל הדברים האלה מפני שעל המגרש, לא היה שני לו: באגף שמאל, בדרך כלל כמגן, לעתים כקיצוני, היה מציג יכולת טכנית וראיית משחק שבדרך כלל מאפיינות פליימייקרים, כדרורים שלעתים רחוקות מאוד מאפיינים שחקנים בריטים, וחוצפה, תעוזה וברק שבדרך כלל נהוג לראות אצל שחקנים דרום-אמריקאיים (לפלה, לא פחות ולא יותר, מיוחס ציטוט לפיו בקסטר צריך היה להיוולד כברזילאי). לאחר מותו, ספד לו יריבו, ג'ימי ג'ונסון, שהפסיד לו פעמים רבות בסלטיק, ואמר: "הוא היה גאון עם הכדור. כדורגל היה כמו משחק בבית ספר עבורו. הוא היה מצוין כי לא משנה מול מי הוא שיחק, הוא אף פעם לא חשש". ג'ון גריג, ששיתף עימו פעולה בנבחרת סקוטלנד, הוסיף: "מעולם לא ראיתי מישהו עם כל כך הרבה ביטחון ביכולתו. ג'ים יכול היה לשחק בכל קבוצה, בכל תקופה. כשהוא היה בשיאו, הוא היה ג'ורג' בסט הסקוטי".

      למעשה, במובנים רבים, נשים וכדורים היו זהים עבור ג'ים בקסטר. "צריך להתייחס אל הכדור כמו אישה", אמר פעם. "תערסל אותו, תלטף אותו קצת, קח את הזמן, ותקבל את התגובה שרצית". כמו הנשים שפיתה, כך גם הקהל, שהיה רגיל ברובו לשחקנים ולסגנון פחות או יותר זהה - טקטי, אפור, קשוח - נשבה בקסמיו של בקסטר הצעיר, וראה בו מעין תמונת מראה. ההיסטריון בוב קרמפסי סיפר ל-BBC: "הם ידעו שהוא אוהב לשתות ולבלות עד מאוחר, אבל אהבו את החבילה השלמה. אני חושב שיותר מכל, הוא היה השחקן שהם עצמם היו רוצים להיות".

      בקסטר עזר להוליך את קבוצת הפאר לשלל תארים בזירה המקומית בתחילת שנות השישים, אולם בעונת 1962/63 חוסר המקצועיות שלו תורגם ליכולת רעה, שתורגמה לישיבה על הספסל ולבקשת עזיבה - בעיקר משום שהרגיש שהוא צריך לקבל משכורת גבוהה יותר מחבריו לקבוצה, שהרוויחו שכר זהה לו. היו לכך שתי סיבות עיקריות: האחת קשורה באגו ובהכרה, והאחרת פרקטית - את מעט הכסף שכן הרוויח שרף על אלכוהול והימורים. ב-1963 הוכיח בדיוק כמה כישרון יש לו עם אחד ממשחקיו הגדולים בקריירה, כשחגג צמד ב-1:2 הענק של נבחרת סקוטלנד על נבחרת אנגליה בוומבלי, ובסיום תהה בפני התקשורת המקומית: "מה עוד אני צריך לעשות כדי שקבוצות אנגליות ירצו אותי?" לא המון, מתברר: מספר קבוצות גיששו, אך דבר לא קרה. פעם אחת סיפר שנפגש עם המנג'ר של לידס יונייטד דון רבי, ושמע ממנו: "נאמר לי שאתה שותה את כל הדברים שנוצרים כאן, שאין כאן מספיק נשים עבורך ושאתה לא מתנגד לקטטה או שתיים". "נאמר לך נכון", השיב בקסטר. כי לצד הכישרון הבלתי ניתן לערעור היה גם אופי בלתי ניתן לערעור, וסימני שאלה שלעתים האפילו על שאר סימני הפיסוק.

      צפו בתקציר ה-1:2 של סקוטלנד על אנגליה ובצמד של בקסטר:

      בהמשך אותה שנה נכלל בנבחרת שאר העולם, במשחק חגיגי מול נבחרת אנגליה. לצידו היו כוכבים כמו לב יאשין, ריימון קופה, דניס לואו, אלפרדו די סטפנו, אוזביו, פרנץ פושקש ואחרים. האחרון אפילו צוטט כאומר: "איפה הבחור הזה התחבא כל הזמן?" ואכן, בקסטר היה נראה שייך, היה נראה ככוכב לצד כוכבים, אך כשהביט עליהם, שוב היה ברור לו שהוא צריך להרוויח כמוהם - ולא כמו חבריו לגלאזגו ריינג'רס. אינטר, טוטנהאם, סטוק ונוטינגהאם פורסט הביעו עניין, אך אף אחת לא הגישה הצעה של ממש. ואז הגיעה הפציעה ההיא, בווינה, ואת ארבעת החודשים שג'ים בקסטר נאלץ לבלות בחוץ הוא העביר בשתייה מרובה עוד יותר, ולמעשה, לא שב להיות השחקן שפעם היה.

      ב-1965 שילמה עליו סנדרלנד סכום שיא של 72 אלף ליש"ט, ובאותה נקודת זמן ריינג'רס שמחה לוותר עליו, ובקסטר עצמו שמח לנסות ולהרוויח סכומי כסף גבוהים יותר אותם יוכל להפסיד בהימורים. לאחר סיום הקריירה העריך שאיבד לא פחות מחצי מיליון ליש"ט על הימורים, וזו גם היתה הסיבה לעזיבה את הקבוצה אותה מעולם לא רצה לעזוב, את הקבוצה אליה ישוב עם הזנב בין הרגליים. "לא הייתי עוזב אם לא הייתי מפסיד את כל הכסף שלי", אמר. "הימרתי על הכל. 50 ליש"ט על זה שהגבר הבא ייכנס עם נעליים שחורות, דברים כאלה. השתייה הרסה לי את הכבד וההימורים הרסו לי את המוח". זה היה האדם וזו היתה התקופה, ובמובן מסוים, טוב שבתקופה ההיא כדורגלנים לא הרוויחו כמו היום. כשנשאל לאחר סיום הקריירה שלו מה היה קורה אילו היה משחק בכסף הגדול של שנות התשעים, השיב: "כנראה שהייתי מהמר 50 אלף ליש"ט בשבוע על מירוצי סוסים, ולא 100 ליש"ט".

      הכדורגלן הסקוטי ג'ים בקסטר (GettyImages)
      האלכוהול הרס את הכבד, ההימורים את הראש. ג'ים בקסטר (צילום: GettyImages)

      בסנדרלנד סיפק בעיקר ניצוצות אך לרוב, נותר האדם שהיה ולאו דווקא השחקן שהיה. הנישואים הטריים והאבהות הטריה לא היטיבו עימו, והטיפה המרה הפכה מרה הרבה יותר. "הוא בלי ספק היה גאון כדורגל, אבל רק כל שבוע שלישי או רביעי, כשבאמת רצה לשחק", אמר ל"הראלד" הסקוטי הרולד דייויס, אחד מחבריו לקבוצה. ב-1966, בנבחרת סקוטלנד, העונש שלו על כך שחזר שיכור למלון ב-4 בלילה היה לעשות עליות מתח עד שיקיא. על פי רוב, כולם ידעו בדיוק מה קורה, אך שני דברים עיקריים שיחקו לצידו של ג'ים בקסטר: (א') זו היתה תקופה אחרת, תקופה בה אלכוהול נתפס אצל חלק מהשחקנים, המאמנים והקבוצות כמו חלק עיקרי מהעניין, ו(ב')כשכן עלה על כר הדשא, לעתים זה לא שינה מה עשה 12 שעות קודם לכן, בבר. לפני משחק דרבי נגד ניוקאסל נאלץ להיגרר מהפאב ב-2:30 בלילה. בצהריים, למחרת, פירק את המגפאייז פחות או יותר לבדו, עם 0:3 מהדהד. חודש לאחר מכן, סיפק ככל הנראה את הרגע האיקוני ביותר שלו, רגע שהוא כל כולו ג'ים בקסטר. כך זה נראה:

      לא, זהו לא משחק ראווה או צדקה, כי אם קרב יוקרתי, בוומבלי, נגד נבחרת אנגליה - אלופת העולם הטריה. האגדה מספרת ש-10 דקות לפני שריקת הפתיחה ביקש המאמן בובי בראון שיתחמם, וראה את הכוכב שלו מותח את רגל שמאל, ואז את רגל ימין, ואז מצהיר שזה יספיק, וחוזר לקרוא בנונשלנטיות בעיתון אותו סרק. "בקסטר לא שם עלי, או על אף אחד, למען האמת", אמר בראון בביוגרפיה Slim Jim. "הוא לא היה מעוניין בהוראות. זה כאילו היתה לו את תכנית המשחק שלו, והוא לא התכוון לשנות אותה". אבל במשחק ההוא, בוומבלי, בקסטר היה בשיאו: לפני שריקת הפתיחה פשוט ביקש מחבריו לקבוצה למסור לו את הכדור, וכל היתר יהיה בסדר. הוא שידר לכל מי שרק רצה לשמוע שאין בו טיפת פחד מאלופת העולם, ולאחר מכן הוכיח זאת על הדשא עם להטוטים וריקודים שהגיעו לשיאם בווידאו שלעיל, בו המגן השמאלי פשוט משפיל את היריבים באין מפריע.

      ההצגה הזאת נגמרה ב-2:3 גדול לסקוטים, במשחק שלפי אלכס פרגוסון, "יכול היה להיות משוחק לקול מוסיקה", מרוב שהזכיר קונצרט. רבות מהאגדות שניצבו בצד השני הודו שבקסטר - בקסטר, ולא, נניח, גורדון בנקס, בובי מור, ג'ימי גריבס, ג'ף הרסט או אחרים - היה השחקן הטוב ביותר על כר הדשא. אבל לא כולם אהבו את ההחלטות האמנותיות של המגן השמאלי, והאמינו כי היתה זו ההזדמנות המושלמת לנקום באנגליה על התבוסה 9:3 ב-1961, ובמקום זאת, ג'ים בקסטר מכדרר, בעיקר, למען השעשוע הפרטי שלו. "היינו צריכים לנצח בהפרש גדול יותר", חרץ המאמן בובי בראון.

      בדיעבד, מתברר כי מהפסגה המופלאה ההיא, בוומבלי, בה הראה את הכישרון והחוצפה שלו על הבמה הגדולה מכולן, לא היתה ברירה אלא להחליק מטה במהירות. בדצמבר 1967 אמנם שברה נוטינגהאם פורסט את שיא ההעברות שלה, כששילמה לסנדרלנד 100 אלף ליש"ט על ג'ים בקסטר - "אחד הכדורגלנים הטובים בעולם", לדברי הנשיא דאז, טוני וודס, אולם המגן השמאלי התקשה לתפקד בקבוצת הפאר שסיימה כסגנית של מנצ'סטר יונייטד, ולתפקד בכלל. בתקשורת של נוטינגהאם כבר הכתירו אותו להחתמה הגרועה בתולדות המועדון, וכנראה שגם לחיים האישיים היה חלק בכך. "הייתי עוזב את הבית ביום ראשון בבוקר ולעתים לא רואה את אשתי ובני עד ליל חמישי", אמר ל"הראלד". המגן השמאלי היה מגיע בהנגאובר לאימונים, לא בכושר, לא מגולח, ופורסט עצמה היתה מקבלת לא פעם שיחות מהמשטרה שהכוכב שלה נמצא בתחנה, אחרי עוד ליל הוללות שהסתיים לא טוב. מחוסר ברירות של ממש, שב למה שהתבררה כעונת פרישה בריינג'רס, אך התקווה שישתקם היתה מופרכת: בקסטר בסך הכל חזר לרחובות שהכיר כל כך טוב, לברים אליהם היה נכנס ולא יוצא, למוסדות ההימורים, למציאות שאפשרה לו לברוח מהמציאות.

      אחד מחבריו לקבוצה הישנה-חדשה סיפר שבקסטר היה נוהג להגיע לחדר ההלבשה ביום שבת, דקות ספורות לפני המשחק, וריח האלכוהול מפיו היה כה חזק, שאם היה נושף על המאמן בוודאי היה מרסק אותו על הרצפה. בתקופה ההיא כבר לא ניסה להחביא את בעיותיו, אלא לשאת אותן עליו כמו היו שכבת בגדים נוספת. ב"דיילי רקורד" הסקוטי נכתב על מלון אחד ספציפי שבקסטר הפך לבית השני שלו, ובו היה שותה, מעשן, ולעתים, עת הגיעה השעה לשלם, היה מזייף את החתימה של גלאזגו ריינג'רס או את אלו של חבריו לקבוצה, שכלל לא נכחו במלון. הצוות המקצועי בדרך כלל העלים עין, אפילו כשהכוכב הדועך בילה לילה במעצר לפני אחד המשחקים, וכך גם שאר השחקנים: לא כדי ליהנות מהיכולת שבקסטר סיפק על כר הדשא, כי הוא כבר לא סיפק, כי אם בגלל שהיה זה קרב אבוד מראש. באותם רגעים בקסטר לא היה מוכן לשנות את דרכיו, אולם בדיעבד, הודה המגן השמאלי שחיסל את חיי המשפחה שלו, ולאחר מכן גם את הקריירה. "האם הכל היה שווה את זה?" תהה בפני עיתונאי של ה"הראלד", "אולי לא".

      גורדון בנקס שוער נבחרת אנגליה, 1967 (GettyImages)
      גם לו לא היו תשובות. גורדון בנקס מול סקוטלנד ב-1967 (צילום: GettyImages)

      אבל זה, כאמור, היה בדיעבד. בזמן אמת, כשג'ים בקסטר תלה את הנעליים ב-1970, בסך הכל בגיל 31, אחרי 34 הופעות בנבחרת סקוטלנד והרבה יותר מקומות אליהם לא הצליח להגיע מכאלה שכן, הוא תיעל את טום ווייטס הפנימי שבו, והבין שבעיית השתייה היחידה שלו היא כשאין לו מה לשתות. על כן, החליט שהצעד ההגיוני הבא לאיש שבתקופה מסוימת צרך שלושה בקבוקי וודקה ביום יהיה לפתוח פאב - וכך היה. בזמן שחבריו לריינג'רס זכו בגביע המחזיקות של אירופה ב-1972, הוא ניהל פאב. נישואים הראשונים התפרקו סופית ב-1981, ורק כשהמציאות דחקה אותו לקצה, ב-1994, עם שתי השתלות כבד תוך ארבעה ימים, החליט שנותרו לו שתי אופציות בלבד: להפסיק לשתות, או למות. באופן לא לגמרי טיפוסי, ג'ים בקסטר בחר בראשונה, וחי שבע שנים נוספות. בפברואר 2001 אובחן כחולה בסרטן הלבלב, וחודשיים לאחר מכן, ב-14 באפריל, 2001, הלך לעולמו בביתו שבגלאזגו.

      ההספדים לא איחרו להגיע. אלכס פרגוסון קרא לו "ככל הנראה הסקוטי הגדול בכל הזמנים, היו לו כישורים עצומים"; ג'ימי ג'ונסון, היריב מסלטיק, תיאר אותו כ"גאון"; חברו לריינג'רס אריק קאלדו טען כי "רגל שמאל שלו היתה שווה כיום 20 מיליון ליש"ט - רגל שמאל לבדה"; וקני דלגליש גרס כי "היה דמות יוצאת דופן ושחקן יוצא דופן. הוא אחד הכדורגלנים הטובים אי פעם, והיו לו סטייל וחוצפה על כר הדשא שיש רק לגדולים באמת".

      בהתחלה, באמצע או בסוף של כל הספד התחבא לו ה"אבל", ה"מה היה קורה אילו", האלמנט הייחודי שהפך את ג'ים בקסטר למה שהיה, למה שלא הצליח להיות. "כל מה שעשיתי במגרש היה מבוסס על אינסטינקט טהור", אמר פעם. "אולי נהניתי קצת יותר מדי, אבל מה זה יותר מדי? מתינות, לדעתי, שמורה לאנשים מתונים"..

      ג'ים בקסטר במדי נוטינגהאם פורסט (GettyImages)
      נסק בדרכו שלו, התרסק בדרכו שלו. ג'ים בקסטר (צילום: GettyImages)

      לתגובות:
      nimrodofran@walla.co.il