בווידאו: תקציר הניצחון של סקוטלנד על אנגליה ב-1967
30 ביולי 1966. קצת אחרי שהמלכה אליזבת' השנייה העניקה לנבחרת אנגליה את הגביע העולמי אחרי הניצחון השנוי במחלוקת בגמר מול מערב גרמניה באצטדיון וומבלי, בשורת הזכייה ההיסטורית הגיעה גם לאוזניו של דניס לאו. הכוכב הסקוטי של מנצ'סטר יונייטד הבהיר מראש שהוא לא יכול לשאת את האירוע, ולכן המיר את החוויה המתסכלת מול מסך הטלוויזיה בחבטות במגרש הגולף. כאשר עדכנו אותו בחגיגה הגדולה של האנגלים מעבר לנהר הטוויד, לאו הכעוס הסתפק בסינון מילה אחת: "מנוולים".
הסקוטים הרגישו ש"האסון" הזה יכול היה להימנע אם הנבחרת שלהם הייתה משתתפת במונדיאל. במקרה כזה, שכנעו את עצמם, השכנה לא הייתה מניפה את הגביע. האצבע המאשימה הופנתה למועדונים האנגלים שלא שחררו את הכוכבים למשחקים המכריעים במוקדמות, אבל האמת היא שסקוטלנד פשוט פישלה אז. זה קרה למרות נוכחות של שחקנים בכירים מהליגה האנגלית ורבים אחרים שהיו שותפים לאחר מכן, בעונת 1966/67, להצלחות מסחררות של הקבוצות הסקוטיות באירופה. דנדי יונייטד ניצחה אז את ברצלונה בבית ובחוץ בהופעת הבכורה שלה בגביע ערי הירידים, גלזגו ריינג'רס הגיעה לגמר גביע המחזיקות ובחודש מאי הציגה סלטיק את אריות ליסבון והפכה לבריטית הראשונה שזכתה בגביע האלופות.
אבל הרגע שנכנס לדברי הימים של נבחרת סקוטלנד הגיע חודש לפני כן. זו הייתה הנקמה המתוקה. ב-15 באפריל 1967 - עם ארבעה נציגים של סלטיק הגדולה, ביניהם שוער בן 36 בהופעת בכורה, מאמן במשחק רשמי ראשון ולהטוטן כדורגל שיכור - היריבה המושבעת הגיעה לוומבלי וגנבה לאנגליה את התואר. 50 שנה ל"זכייה של סקוטלנד באליפות העולם".
לקראת אליפות אירופה 1968, המהדורה השלישית של הטורניר היבשתי, הוחלט לקיים שלב מוקדמות. 31 הנבחרות חולקו לשמונה בתים (שבעה בני ארבע נבחרות, עוד אחד עם שלוש נבחרות בלבד) כאשר בית ח' היה "הבית הבריטי". נבחרת אנגליה, אלופת העולם הגאה, פתחה את המוקדמות עם 0:2 בצפון אירלנד ו-1:5 ביתי על ויילס, שהאריכו את רצף המשחקים שלה ללא הפסד ל-19. המחזור השלישי טמן בחובו מפגש פיקנטי עם סקוטלנד, זכר ליריבות עתיקת יומין עוד מהמשחק הבינלאומי הראשון אי פעם ב-1872. הסקוטים, שחילצו תיקו בקרדיף וביצעו מהפך כדי לנצח את צפון אירלנד, הגיעו לוומבלי כאנדרדוג מובהק. אף אחד לא באמת נתן להם סיכוי.
אלף ראמזי, המאמן האגדי של אנגליה, ביצע רק שינוי אחד בהרכב לעומת ה-11 שניצחו בגמר המונדיאל את מערב גרמניה תשעה חודשים קודם לכן. ג'ימי גריבס החליף בהתקפה את רוג'ר האנט וחבר לג'ף הרסט. מנגד, סקוטלנד הציגה את בובי בראון במשחק ראשון כמאמן במשרה מלאה, והוא הפתיע את כולם כאשר העניק הופעת בכורה לג'ים מקאליוג בן ה-20, ואף יותר מכך כאשר בחר להציב לראשונה בין הקורות את רוני סימפסון בן ה-36. שוער סלטיק הפך לשחקן הנבחרת המבוגר ביותר שעורך בכורה, כשבתקשורת מתחו ביקורת על ההחלטה של המאמן לתת הזדמנות למי שהיה חברו לקבוצה בקווינס פארק. החשש היה כי גורלו של סימפסון יהיה דומה לזה של פרנק האפי, האיש שהוציא תשעה כדורים מהרשת בוומבלי ב-1961, הפך לבדיחה בממלכה ונאלץ להגר לאוסטרליה.
רוחות התשיעייה רדפו לא רק את העיתונאים, אלא גם את דניס לאו. יצר הנקמה בער בו מאז, וגבר בעקבות הזכייה של אנגליה בגביע העולמי. כך, באחר צהריים שמשי בוומבלי, ולעיני 99,063 צופים, לאו חדור המוטיבציה היה הראשון שמצא את הרשת של גורדון בנקס, עם ריבאונד בדקה ה-27. הסקוטים תקפו רק מהאגפים ובובי לנוקס הגדיל את היתרון בדקה ה-78, אבל אחרי סדרת הצלות של סימפסון הצליחו האנגלים לחזור למשחק.
הבלם ג'קי צ'רלטון, שנאלץ לשחק עם אצבע שבורה ברגלו ובקושי רץ, הוסט להתקפה בלית ברירה (חילופים לא היו מותרים אז) וצימק בדקה ה-84 אחרי שקודם לכן שער שלו נפסל (גם קוונים לא היו). למרות זאת, סקוטלנד לא נבהלה. דווקא מקאליוג הצעיר, בהופעת בכורה חלומית, היה האיש שהשתיק את וומבלי עם שער בדקה ה-87, כשהרסט הצליח רק לצמק ל-3:2 בחלוף דקה. את חיילי צבא הטרטן שנהרו מהיציעים אל כר הדשא, איש לא יכול היה לעצור. "גנבנו להם את התואר", חגגו האוהדים הסקוטים, "אנחנו אלופי העולם".
כך למעשה נולד תואר "אליפות העולם הבלתי רשמית". בדומה לשיטה הנהוגה בענף האגרוף, שם החגורה עוברת למתמודד שמנצח את האלוף, סקוטלנד, שהייתה הראשונה שגברה על אלופת העולם המכהנת, התכבדה בזכייה ההיסטורית. האלופה הנוכחית, למשל, היא בוליביה, שניצחה 0:2 את ארגנטינה בסוף חודש מרץ ומאז "הגנה על התואר" עם ניצחונות על ניקרגואה.
השוער שהצטיין בבכורה וכן שלושת הכובשים זכו לדקות התהילה שלהם, אבל האיש שזכור יותר מכל מאותו יום בלתי נשכח היה ג'ים בקסטר. הקשר השמאלי של סנדרלנד חיכה לחזור לוומבלי, האצטדיון בו כבש שניים משלושת שעריו היחידים במדי הנבחרת, כשכיכב עם צמד ב-0:2 על אנגליה ב-1963. עוד לפני המשחק, לאו ובקסטר הספיקו להקניט את אלן בול האנגלי והשוו אותו לדמות של גמד מתכנית רדיו פופולארית. 10 דקות לשריקת הפתיחה, זיהה המאמן בראון את בקסטר יושב על הספסל ועובר בעיתון על הכתבות שקידמו את המשחק. הוא ביקש מ"סלים ג'ים" לקום ולהתחיל בחימום, אלא שבקסטר מתח את רגל ימין, אחר כך גם את רגל שמאל וזרק למאמנו: "הנה, ככה אני מתחמם". הוא היה בטוח שזה היום שלו.
על כר הדשא, בקסטר דאג להכתיב קצב משחק איטי וגרם לכולם לשחק בהליכה. "רק תנו לי את הכדור", פקד על בובי לנוקס. החברים מילאו אחר ההוראות וראו את בקסטר מעביר זמן בסגנון ראוותני במיוחד. השיא הגיע כאשר החל להקפיץ את הכדור מול האנגלים המשתאים. "אנצור עוד זמן רב את הרגע בו בקסטר עבר לקצב הליכה והחל להקפיץ את הכדור על כף הרגל, הראש והברכיים", כתב גלין אדוארדס ב"הראלד" בבוקר שאחרי המשחק. "סטילס עמד מטר ממנו, רותח, מתלבט אם לתקל אותו בגובה הברכיים או הראש".
ג'ים בקסטר משתעשע בוומבלי
בקסטר הספיק לשחק רק עוד פעמיים במדי הנבחרת לאחר מכן. הוא סיפק הצגה בלתי נשכחת, ואחריה חזר למסלול של הרס עצמי שכלל התמכרות לאלכוהול ולהימורים. בראיון שנערך עמו ב-1999, שנתיים לפני מותו בגיל 61, הוא נזכר: "איך חגגתי את הניצחון? הלכתי לפאב... ל-14 שנה. לא ישבתי על הכדור כמו שסיפרו אז, אבל באמת הקפצתי שלוש-ארבע פעמים. אוי, זה היה כיף". ההיסטוריון בוב קרמפסי תיאר לאחר מותו של בקסטר ב-2001: "ההקפצות שלו בוומבלי מול יותר מ-90 אלף איש, היוו רגע מעצב עבור כל חובב כדורגל סקוטי. לאנגלים לא היה מושג איך להתמודד עם זה, ובקסטר בטח לא התכוון לפתור את הבעיה עבורם. זה היה רגע נפלא. כולם ידעו שהוא שתיין, לא התעלמו מהבעיות שלו, אבל מאותו יום הוא הפך לדמות קאלט".
היה אחד שלא אהב את ההקפצות של בקסטר. זה היה המאמן בראון. הוא בכלל רצה להשפיל את אנגליה. "התעצבנתי עליו כי הרגשתי שאנחנו טובים יותר ורציתי עוד שערים", אמר ל-BBC ב-2015. "באמת הרגשתי כך, זה היה צריך להיגמר 2:5. כולם נזכרים בהקפצות, אבל מבחינתי מקאליוג היה האיש שעשה את ההבדל. לצערי, לא הייתי לי הזדמנות נוספת להעמיד את ההרכב הזה. הנבחרת שיחקה אז כמו חלום".
המשחק ההיסטורי אפילו לא שודר אז בטלוויזיה. רק את המחצית השנייה ליווה דיווח חי ברדיו, ובסקוטלנד כולם נצמדו למקלטים כדי להיות חלק מחוויית התיקון. בכל זאת, שנה קשה עברה עליהם מאז הזכייה של אנגליה בגביע העולמי. ג'ו מקניגל, אוהד הנבחרת שנכח במשחק יחד עם שישה מחבריו, התראיין לפני כחודשיים ל"איבנינג אקספרס" והזכיר: "עבור רבים מאיתנו, זה היה המסע הכי ארוך שעשינו. לא היה פשוט אז להגיע ללונדון, אבל כולם רצו לראות את סקוטלנד מעמידה את אנגליה במקומה וכובשת את העולם. לא רק שעשינו את זה, עשינו את זה בסטייל. ומה שעולל בקסטר... זו הייתה גאווה לראות סקוטי עושה את זה בבית של האנגלים. רבים אמרו שהיו מעדיפים לראות אותו כובש עוד כמה שערים בנבחרת, אבל אני לא אחליף בשום אופן את הזיכרונות המאושרים האלה של בקסטר לועג לאנגלים".
גם הכוכב דניס לאו התראיין 50 שנה אחרי וסיפר: "כולם ציפו שנישחט שם. אלופת העולם, במגרש בו ניצחה את מערב גרמניה, ועוד אחרי שהיא ניצחה אותנו בהאמפדן פארק שנה לפני כן, במשחק שבעצמי הודיתי שאנגליה הייתה הרבה יותר טובה. אבל הגענו ללא פחד, האווירה הייתה פנטסטית והרעש של האוהדים שלנו היה בלתי ייאמן. הרגשתי כאילו יש יותר סקוטים מאנגלים בוומבלי. זה משחק שכל סקוטי ינצור לעד, במיוחד את הרגע שבקסטר הקפיץ והשפיל את אלופים העולם".
בצד השני, ג'קי צ'רלטון כתב בספרו: "אני זוכר שבזמן שירדתי מהמגרש, נחיל האוהדים הסקוטים גרם לשערים להיעלם וחשבתי לעצמי: 'אלוהים, אנחנו אלופי העולם, אבל עכשיו צפויה לנו שנה מהגיהנום'". זה לקח קצת פחות. 10 חודשים לאחר מכן, ראמזי ביצע את הרענון הנדרש והחליף ארבעה שחקנים כדי להשיג 1:1 בגלזגו ולתפוס את המקום הראשון בבית המוקדם. האנגלים המשיכו הלאה, הסקוטים שוב נותרו בחוץ וחיכו עוד שש שנים כדי לחזור לטורניר גדול.
באופן מסורתי, סקוטלנד הפסידה במלחמה, אבל לא נתנה לאף אחד לקלקל לה את חגיגות הניצחון באותו קרב מסוים בוומבלי. "עד היום, כל סקוטי שפוגש אותי שואל אם שיחקתי ב-1967", הודה לאחרונה ג'ף הרסט, גיבור המונדיאל של אנגליה. "כן, מזכירים לי את זה לעתים תכופות". והעיתונאי הסקוטי דרק מקגרגור סיכם לקראת המפגש בין הנבחרות בשבת: "אם סקוטלנד תנצח את אנגליה הפעם, זה יהיה הניצחון השני הכי גדול ביריבות הזו. שני רק לניצחון של 1967".
