אפילו לברון מתחיל להתייאש: ההפתעות והאכזבות של פתיחת הפלייאוף

הפלייאוף הוא המקום בו אגדות נוצרות, בו קריירות נבנות ומתרסקות. כל שנה הפלייאוף כולל שחקנים שמתגלים וכאלה שנחשפים בחולשתם, אך השבוע הראשון הפעם סיפק כמות יוצאת דופן של סיפורים כאלה. זוהי רשימה של כמה מהשחקנים המפתיעים והמאכזבים של השבוע הראשון, ובאופן לא מפתיע חלקם נמצאים במאץ'-אפ ישיר. במקרה של לפחות חלק מהמאכזבים העונה יכולה להיגמר בימים הקרובים ולא נשאר יותר מדי זמן להגיב.

עוד בנושא

קליבלנד נקלעה לפיגור 2:1 מול אינדיאנה, וושינגטון ומילווקי צימקו ל-2:1
בויאן בוגדנוביץ' גיבור הניצחון של אינדיאנה: המספרים והפרגון של לברון
דיווח: נציגים של הניקס יטוסו לטורקיה כדי לראיין את דיוויד בלאט
השבוע הטרגי של גרג פופוביץ' חשף את הצד היפה ב-NBA. פרשנות

הרוקיז הבכירים

שלושה רוקיז הגיעו לפלייאוף כשחקנים בכירים מאוד בקבוצות מעניינות והייתה ציפייה שהפלייאוף יחזיר אותם קצת למציאות. בינתיים הם נראים שייכים לחלוטין. ג'ייסון טייטום פחות בולט אבל מוצא את הדרכים לתרום לקבוצה, שני האחרים עושים עבודה נהדרת בסיטואציה לא פשוטה. דונובן מיטשל הוא המוציא לפועל המרכזי בקבוצה שלו ומתמודד חלק מהזמן עם אחד השומרים האישיים הטובים בליגה, במשחק השני הוא הוביל את יוטה לניצחון ביום שהזריקה מבחוץ סירבה להיכנס. הוא עשה את זה דרך סדרה מרשימה במיוחד של סיומות בצבע: ליי-אפים עם מגע, פלואטרים והטעיות שהובילו לסלים שכולם נראו קשים.

בן סימונס נתקל ביריבה עם שומרים שבנויים להתמודד איתו ומאמן חכם שהכין תוכנית לניצול המחסור שלו בקליעה מבחוץ, אבל כלום לא עוזר. אחרי שלושה משחקים הוא עומד על כמעט 20, 10 ו-10, הוא מוצא כל משחק את הנתיבים לטבעת ומפעיל את החברים לקבוצה כמו מישהו שכבר שנים מנצח סדרות פלייאוף. כל אסיסט שלו הוא הכנה לזריקה נוחה, היו לו השבוע 29 אסיסטים ובכולם ביחד היו ארבעה כדרורים בדרך לסלים.

ג'רו הולידיי (ניו אורלינס)

ניו אורלינס התחילה את הפלייאוף כקבוצה של שחקן אחד ומסיימת את השבוע הראשון כקבוצה עם ארבעה כוכבים. אנתוני דייויס עומד בהבטחה, גרסת הפלייאוף של רייג'ון רונדו מרשימה כל פעם מחדש וניקולה מירוטיץ' מצא בית ומספק שורה סטטיסטית לא הגיונית. אבל הולידיי הוא הסיפור הגדול ביותר. בהתקפה הוא נהנה מהנוכחות של דייויס ורונדו כדי להיכנס למשבצת האידיאלית עבורו של סקורר ועושה משחק משני, בדרך ל-23.3 נקודות ב-53.4 אחוזים מהשדה ושישה אסיסטים למשחק. וזה עוד הצד הפחות מרשים שלו. בהגנה הוא מנטרל את דמיאן לילארד ובונה לעצמו קייס לתואר הגארד ההגנתי הטוב בליגה מול פיק נ' רול. הולידיי ממשיך את העונה הטובה בקריירה שלו עם פתיחה מדהימה לפלייאוף, פתאום הוא נראה כמו גארד בכיר בליגה ופתאום הטרייד שהביא אותו לפליקנס תמורת שתי בחירות לוטרי לא נראה מופרך כל כך. לא שפילדלפיה מתלוננת, כי אחת משתי הבחירות האלה סידרה לה אותו:

דריו שאריץ' (פילדלפיה)

ההבנה שבן סימונס הוא פוינט גארד שמה בסימן שאלה את התפקיד העתידי של מרקל פולץ בקבוצה, אך פינתה את הבמה לשחקן שכרגע נראה הרבה יותר חשוב לעתיד של הסיקסרס. שאריץ' התמקם בתפקיד הפאוור פורוורד הפותח והיכולות שלו משלימות נהדר את סימונס וג'ואל אמביד. קשה היה לשער איך הקרואטי בן ה-24 ייראה בפלייאוף, השבוע הראשון מעצים מאוד את ההבטחה. בשלושת המשחקים הראשונים הוא קלע 21.3 נקודות למשחק, בעיקר בזכות 3.7 שלשות ב-47.8 אחוזים, לכך הוסיף 7 ריבאונדים ו-3.3 אסיסטים. העלייה שלו לקליעה מהירה מאוד, הוא יודע לסיים בצבע במצבים קשים והוא מניע את ההתקפה. יש לו תיאום נהדר עם סימונס והנוכחות של שניהם ביחד יוצרת בעיות מיס-מאץ' כמעט לכל יריבה. אם הוא ימשיך ככה, בסוף הפלייאוף כבר לא נדבר על פילי כקבוצה של שני כוכבים צעירים, אלא של שלושה.

טרי רוז'יר (בוסטון)

המשחק השלישי הלילה החזיר את הלהיט של הפלייאוף למציאות, אך גם ביום לא טוב שלו ושל הסלטיקס הוא נראה כמו אחד השחקנים הכי חשובים בקבוצה. יחד עם הולידיי ודילון רייט מטורונטו (שתמיד נראה ששומר על שני שחקנים במקביל), הוא מייצג את האבטיפוס של הקומבו גארד המודרני: שחקן שיכול לתפקד גם כמוביל כדור וגם רחוק מהכדור, שקולע שלשות חופשיות, שיודע לנצל יתרונות קטנים שנוצרים כשההגנה מתמקדת בשחקנים בכירים ממנו, שמסוגל לשנות משחקים דרך ההגנה ולהתמודד עם הגארד הבכיר של היריבה.

אם לא מזמן הטענה הייתה שאין כזה דבר יותר מדי שחקני כנף שיודעים לשמור ולקלוע, ניתן עכשיו להוסיף את יכולת הובלת הכדור למצרכים הנדרשים ולטעון שאין כזה דבר יותר מדי גארדים מהסוג של רוז'יר. במשחק הראשון הוא הוסיף לרפרטואר גם יכולת לקלוע שלשות בקלאץ'. מגיעה מילה טובה גם לג'יילן בראון, שאצלו יכולת צבירת הנקודות הייתה מעט צפויה יותר.

בויאן בוגדנוביץ' (אינדיאנה)

הקרואטי השני ברשימה נכנס אליה ברגע האחרון בזכות מחצית שנייה מהלילה שנשמעת כמו תסריט מופרך. שחקן הכנף עשה לעצמו שם של סקורר שלא עושה שום דבר אחר, לא בהתקפה ולא בהגנה, ובפלייאוף גם יכולת צבירת הנקודות שלו מוטלת בספק. למרות עונה יפה באינדיאנה, הוא התחיל את הפלייאוף כשהוא אפילו לא נחשב לבוגדנוביץ' הטוב ביותר בליגה. במשחק הראשון הוא הרשים בהגנה נחושה וטובה מהצפוי על לברון ג'יימס, ואז הגיעה ההתפוצצות במחצית השנייה של המשחק השלישי. בצד אחד הוא קלע 19 נקודות במחצית הזאת, כולל 12 רצופות במאני טיים. בצד השני, ההגנה שלו על לברון הייתה מושלמת לחלוטין. הוא שמר על קינג ג'יימס רוב המחצית השנייה ולברון לא קלע מולו אפילו נקודה אחת (!), כל הסלים שלו היו כשמצא מולו שומרים אחרים.

בוגדנוביץ' ידע מתי להידבק ללברון ומתי לתת לו מרחק, עבר חסימות, נלחם על מקום בפוסט ואפשר לעזרה להגיע יחסית מאוחר, כך שההגנה של הפייסרס לא נאלצה להפקיר את השלשנים. הוא הפך די במו ידיו פיגור 17 במחצית ליתרון 7 בדקות האחרונות ודאג לסדרה המעניינת ביותר של הסיבוב הראשון.

דמיאן לילארד (פורטלנד)

הוא נתקל בצמד הגנתי שמתברר כמפחיד במיוחד בדמות ג'רו הולידיי ואנתוני דייויס, ולא עוזר לו שתמיד יש סביבו שניים-שלושה שחקנים שלהגנה היריבה אין בעיה להמר על הזריקה שלהם. אבל לילארד של החצי השני של העונה, חצי שייתן לו קולות בדירוג ה-MVP וסיכוי טוב למקום בחמישייה הראשונה של העונה, אמור היה להיות שחקן שמוצא פתרונות גם לבעיות כאלה. זה מה שמבחין בין שחקני עונה רגילה איכותיים לכוכבי פלייאוף, ולילארד נתן לנו את כל הסיבות להניח שהוא בשל להוביל בעצמו קבוצה להצלחה בפוסט סיזן. אחרי שלושה משחקים בהם קלע 18.3 נקודות ב-32.7 אחוזים מהשדה והוסיף 4.3 אסיסטים על 5 איבודים, הוא נראה מאוד רחוק משם. קמפיין הפלייאוף הזה עלול להיגמר בימים הקרובים, ואז לילארד יצטרך לחכות שנה שלמה עד להזדמנות הבאה להוכיח את עצמו, כי אף אחד לא יתעניין במה שהוא יעשה בעונה הרגילה.

קארל אנתוני טאונס (מינסוטה)

ללילארד יש לפחות קבלות פלייאוף משנים קודמות, טאונס הגיע לפלייאוף הראשון שלו ונראה בשוק. את שני המשחקים הראשונים שלו בעונה האמיתית הוא סיים עם 8 ו-5 נקודות ב-27.8 אחוזים מהשדה. מדי פעם הוא מנסה להיות אגרסיבי, אבל כשהוא מקבל את הכדור בפוסט הוא נראה חסר אונים ובסוף מגיע לזריקה קשה עד שבשלב מסוים הוא לוקח צעד אחורה. הוא בן 22, הוא משחק נגד ההגנה הלא מוערכת מספיק של יוסטון וזו תהיה עבורו חוויה לימודית, אבל הוא היה אמור להיות הרבה יותר מוכן מכפי שהוא נראה כרגע. אם הוא רוצה לחזור להיחשב לסנטר העתיד של הליגה, הוא יצטרך להרוויח את המעמד מחדש, אולי הוא יצליח להתחיל בכך כבר במשחקי הבית.

אריק בלדסו (מילווקי)

בלדסו יכול היה להשתלב בקלות ברשימת הקומבו גארדים המודרניים ולפני שבוע ניתן היה לדבר עליו ועל הולידיי באותה נשימה (למרות שגם בעונה הרגילה הולידיי ביצע קפיצת מדרגה), בינתיים הוא מדגים בעיקר מה קורה כשמבלים יותר מדי זמן בקבוצה לא תחרותית. הוא פיתח הרגלים רעים ולא למד להתייעל באופן שיאפשר לו לשחק לצד כוכב דומיננטי, גם בקליעה מבחוץ וגם ברמת קבלת ההחלטות. הזלזול שלו ברוז'יר נראה מגוחך לאחר שהגארד של בוסטון חגג עליו בשני המשחקים הראשונים, לא מעט בגלל הימורים רעים וחוסר ריכוז של בלדסו בדיוק ברגעים החשובים ביותר. הוא אמור היה לשלוט לחלוטין במאץ'-אפ הזה, ורק אם זה יקרה בהמשך הסדרה כמו במשחק השלישי למילווקי יהיה סיכוי.

רכישות הדדליין של קליבלנד

הסברה הרווחת לאחר המהפך שקליבלנד ביצעה בדדליין הייתה שקובי אלטמן הצליח להוסיף לרוטציה ארבעה שחקנים טובים שיוכלו לתרום הרבה יותר מהעוזבים. במשחקים הראשונים לאחר הטריידים, ובחלקים נוספים בעונה הרגילה, נדמה היה שזה המצב. לברון ג'יימס יודע לסחוף אחריו שחקני משנה ולעזור להם להגיע לשיא בפלייאוף, אבל הפעם זה אפילו לא קרוב. לאחר שלושה משחקים, ג'ורג' היל, ג'ורדן קלארקסון, רודני הוד ולארי נאנס ג'וניור נראים כמו שחקנים שוליים שאין להם מה לחפש כרגע ברמות האלה. הממוצעים המשותפים שלהם הם של 24.3 נקודות למשחק, 1.3 שלשות ב-21 אחוזים (הם קלעו ביחד 4 מ-19 משלוש), 8.7 ריבאונדים ו-5.3 אסיסטים על 5 איבודים ביותר מ-80 דקות משותפות למשחק. מאכזב במיוחד קלארקסון, שקלע 10 נקודות בשלושת המשחקים ביחד.

אם הצוות המסייע ימשיך להיראות ככה, אפילו לברון לא יוכל לצלוח את המזרח לבד, מה גם שגם הוא נראה רחוק ממוטיבציית שיא. בינתיים הוא ייאלץ להתמקד בלצלוח את הסיבוב הראשון, מקום בו הוא מעולם לא היה בפיגור עד השבוע (והוא נמצא בפלייאוף ברצף מאז 2006).