פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הניצחון הכי גדול של פופוביץ': השבוע הטרגי של הסבא של ה-NBA

      גם בשבוע שבו קבוצתו מובסת בפלייאוף, גם כשהוא מתנהג בנרגנות וברקע פרשת לאונרד מעיבה, האופי הייחודי של גרג פופוביץ' והטרגדיה האישית שלו הצליחו לחשוף צד יפה של ה-NBA. פז חסדאי למד עוד שיעור

      טוני פארקר שחקן סן אנטוניו עם מאמנו גרג פופוביץ' (GettyImages)
      מה הפלא שהוא נרגן? פופוביץ' (צילום: GettyImages)

      גולדן סטייט - סן אנטוניו, משחק מספר 1, פתיחת רבע 2

      מראיינת: "אמרת עכשיו לשחקנים שלך, 'זה מה שנקרא התאמות, תתגברו על זה'. מה צריך להשתנות?"
      פופוביץ': "ובכן, אנחנו צריכים לשחק טוב יותר"
      מראיינת: "לפני המשחק אמרת שתהיו חייבים לשמור טוב יותר על קווין דוראנט, מה תעשו לקראת המשך המשחק?"
      פופוביץ': "צריך לשמור עליו טוב יותר"

      סיום המשחק, סן אנטוניו ירדה לפיגור 1:0, מסיבת העיתונאים
      פופוביץ' מסנן לעצמו "כבר אין לי כוח לזה",
      ופונה לנוכחים: "קדימה, מה אתם רוצים?"
      עיתונאי: "מה השתבש הערב עבורכם?"
      פופוביץ': "הם שיחקו יותר טוב מאיתנו"
      עיתונאי: "התחלת עם דני גרין על דוראנט, זה עבד לכם טוב?"
      פופוביץ': "ראית את המשחק? מה אתה חושב?"
      עיתונאי: "שזה לא עבד"
      פופוביץ': "לא, זה לא עבד, אז אני אבקש מדני שיצמח בארבעה חמישה אינצ'ים עד המשחק הבא, ונגיד לו לקפוץ גבוה יותר ולזוז מהר יותר, ונבקש מקווין 'אל תהיה כל כך טוב'"

      כמובן שהתשובות הקצרות והנרגנות הן עניין שבשגרה עבור גרג פופוביץ'. יותר מזה, נדמה שמדובר בדו שיח הגיוני ומתבקש, אפילו ראוי, בין איש מקצוע ותיק ומיומן, עתיר הישגים, שנדרש לתת דין וחשבון לעיתונאים צעירים וחסרי מושג. חוסר הסבלנות שלו, אחרי עשרות שנים בליגה, אחרי תבוסה, הוא אנושי וטבעי. כי מה לעשות, מדי פעם הוא נשאל שאלות שהתשובות עליהן הן קצרות ותמציתיות, כמו "הם פשוט משחקים יותר טוב". וכן, ראיונות באמצע משחק הם ניג'וס אמיתי והליך חסר טעם, ולמעשה התשובות הנ"ל של פופוביץ' הן רק גרסה קצרת רוח לשטויות ולקלישאות של כל שאר המאמנים, שבראיון בין רבעים, באמצע משחק, דעתם מוסחת לסיפוק הדרישות המוזרות של הצרכן והזכיין, שמונעות מהם להתפנות לשיחה מקצועית עם עוזריהם.

      ועדיין, על אף שכבר היינו אמורים להתרגל לשטיקים האלה של פופוביץ' ולהתייחס אליהם בחיוך ובהשלמה, הפעם משהו צרם בגישה של המאמן, ולא רק לכותב שורות אלה. "בסדר, הבנו", נכתב ב-sbnation, בדברים שרבים מזדהים איתם כבר שנים, "הבדיחות האלה כבר איבדו את הטעם, והפכו לחוסר כבוד. הרבה פעמים עיתונאים שואלים שאלות רעות שאחריהן אי אפשר שלא לצלות אותם, אבל זה לא המקרה. מוזר שמצפים משחקנים לסטנדרטים גבוהים יותר משל מאמנים". ביקורת דומה נשמעה מלא מעט עיתונאים, שחשים לא רק זלזול מכיוונו של פופ, אלא לפרקים גם גישה אלימה, המנוגדת לערכי הסבלנות והסובלנות שבהם הוא דוגל.

      גרג פופוביץ' מאמן סן אנטוניו (יח"צ)
      לא תמיד נחמד לעיתונאים. פופוביץ' (צילום: GettyImages)

      גולדן סטייט - סן אנטוניו, מפגש עם התקשורת לקראת משחק 2
      פופוביץ' נשאל "האם אתה עדיין מצליח למצוא בזה הנאה?", וענה על תפקידו כמאמן: "אתה רציני? זו העבודה הכי קלה שיכולה להיות! טסתי לפה במטוס פרטי, ולא שילמתי על זה. היה שם אוכל בחינם, נחתנו והביאו אותי למלון 'ארבע העונות', ולא שילמתי על זה אגורה. הלכתי למשחק NBA, ישבתי בשורה הראשונה, ראיתי משחק פלייאוף, לא שילמתי על הכרטיס. אחרי זה הלכתי למסעדות, אכלתי ארוחת ערב, ובבוקר ארוחת בוקר". האם אתה עדיין מוצא סיפוק בעבודה? "ברור. לעבוד עם בחורים צעירים, לראות אותם מתפתחים, מולידים ילדים, גדלים כבני אדם, רוכשים חברים לחיים, זה די קול".

      וכך, יומיים אחרי שסינן "כבר אין לי כוח לזה", פתאום פופוביץ' שולף את הנאום הזה, שמחזיר את הכל לפרופורציה הנכונה. כן, ברור שזה כיף. הכי כיף שיש. גם בעונה שבה נראה היה שהוא קצת מאבד את זה. גם כשהקבוצה שלו מקרטעת וכמעט מאבדת את הרצף המדהים שלה ומצליחה רק ברגע האחרון להשתחל לפלייאוף. גם בעונה שבה העימות התקשורתי עם קוואי לאונרד חושף סדקים ראשונים באידיליה של הספרס וביומרות המשפחתיות שלה. גם אם מהצד הוא נראה מעט שחוק יותר, חיוור יותר, מקומט יותר. גם עכשיו הוא נשמע אסיר תודה, כאדם שיודע להעריך את העבודה שלו, את החיים שלו, להסתכל עליהם בפרספקטיבה הנכונה, השפויה, לדעת באיזה עולם הוא חי וכמה הוא פריבילג. פתאום הוא מחויך, קליל, שלם, רגוע, מוכיח שהוא יכול לנתק את עצמו לרגע מהסיטואציה ולהביט מלמעלה על התמונה הגדולה.

      אחר כך, במשחק מספר 2, חזרה גם ההילה המקצועית. ולא שמישהו פקפק בגדולתו של איש המקצוע שזכה בחמש אליפויות, עם כדורסל מבריק שבו המאמן היה הכוכב האמיתי, אבל דווקא בהפסד הזה לגולדן סטייט בלטה שוב הדרך של סן אנטוניו, תוכנית העל, המערכת שהיא מעבר לשחקנים. היה מרשים לראות איך אחרי התבוסה במשחק הראשון, הספרס הגיעו מוכנים יותר, חכמים יותר. זה אומנם נגמר בעוד הפסד, אבל עצם העובדה שהמשחק היה צמוד הוא נס ספורטיבי. אדם מסתכל מהצד על הסגל של הספרס, ותוהה עם מה יש להם להילחם. עם הכוכב הבולט למרקוס אולדריג', הכבד והמוגבל, או עם מאנו ג'ינובילי שכבר עשר שנים בן 40, או עם טוני פארקר שלא ברור למה לא פרש, או דני גרין ופטי מילס הבינוניים. ובכל זאת, עדיין יש שם פייט, מול יריבה שנחשבת לטובה בליגה, עם שלושה אולסטארים בחמישייה. עדיין יש תגובה מקצועית, פתרונות מאולתרים, חוכמה, תחושה של יד מכוונת. פופוביץ' מצליח לייצר תחושה, שכבר כמעט אבדה מהעולם: שהרבה מעבר לכוכבים, סופר-טים, פרי אייג'נסי וחוזי מקסימום, הדבר הכי חשוב הוא הקבוצה. המאמן. העקביות. הדרך. זה לא מובן מאליו.

      גרג פופוביץ' לצד אשתו המנוחה ארין פופוביץ' (יח"צ , טוויטר)
      "לפעמים פופ היה מגיע הביתה אחרי היחס שהעניק לתקשורת ולעיתונאים, וארין הייתה גוערת בו - ?מה אתה עושה??. היא שמרה עליו מאוזן" (צילום משפחתי)

      סטיב קר על ארין פופוביץ' אחרי מותה
      "הכרתי אותה מצוין. היא הייתה מאוד קרובה לאשתי כששיחקתי כאן. ארין הייתה האיזון שפופ היה זקוק לו. אני עדיין זוכר שהוא העביר אותי בטרייד לפורטלנד ב-2001. הוא התקשר אליי והודיע לי את הבשורה, ואמר 'אני חושב שעכשיו לא אוכל לחזור הביתה, כי ארין כל כך תכעס עליי ששחררתי אותך'. אשתי וארין היו מאוד קרובות ונותרו בקשר לאורך השנים. היא הייתה חלק מהמשפחה. בשנים האחרונות היא התמודדה עם המון דברים מבחינה בריאותית, ועשתה זאת באצילות ובאומץ. כך שכולנו אבלים, ובמקביל מנסים לחגוג את המורשת שלה. אתה חייב להיות אדם מיוחד כדי להיות נשוי לפופ. היא הייתה מאוד אדיבה. לפעמים פופ היה מגיע הביתה אחרי היחס שהעניק לתקשורת ולעיתונאים, וארין הייתה גוערת בו - 'מה אתה עושה?'. היא שמרה עליו מאוזן. הוא סיפר לי בשנים האחרונות עד כמה הם מאושרים להיות סבא וסבתא. אי אפשר שלא לחשוב עליו על המשפחה שלו ועל שני ילדיו.

      "השיעור הכי חשוב שלמדתי מפופ זה לשמור על איזון. גם כשהדברים הולכים טוב, אי אפשר לקחת את זה ביותר מדי רצינות. קח את העבודה שלך ברצינות, אבל לא את עצמך. המשחק נראה כחורץ גורלות, אבל מטרתנו היא להביא שמחה לאנשים, ואנחנו בני מזל להיות פה. זה היה אחד מהדברים המרכזיים בגישה של פופ לחיים, 'תודה לנסיבות החיים שהביאו אותך לפה, יש כל כך הרבה אנשים שסובלים'. אז כן, אנחנו צריכים לעלות על המגרש וליהנות מכל רגע ומהחופש שמעניק לך המשחק, אבל תמיד לשמור על פרספקטיבה".

      סטיב קר, גרג פופוביץ' (AP)
      בכל הנוגע לווינריות, הצלחות, התמודדות עם שחקנים וגישה לחיים - נראה שהוא יהורש של פופוביץ'. קר עם מורו (צילום: AP)

      יממה לפני המשחק השלישי בסדרה מול גולדן סטייט, הגיעה הבשורה על מותה של אשתו, ארין פופוביץ', לה היה נשוי במשך ארבעה עשורים. מעטים ידעו על מחלתה, או על ההתמודדות של המשפחה עם הכאב והייסורים, כי זו דרכו, כי הוא לא האמין שזה אמור לעניין אף אחד, כי ידע להפריד בין החיים למשחק, ועדיין הגיע לכל אימון, עדיין התייצב לכל מסיבת עיתונאים, עדיין נאלץ לענות לשאלות המטופשות, ואחר כך שוב לשמוע שהוא גס רוח.

      לא יהיה מוגזם לומר שמותה של גברת פופוביץ' איחד את הליגה. עשרות שחקנים ומאמנים השתתפו בצער המשפחה והביעו את כאבם, כל הקבוצות שלחו את תנחומיהן, סטיב קר ספד לה בכאב, שחקני סן אנטוניו נפרדו ממנה בראיונות מצמררים. גרג פופוביץ', בתור הדמות הכי ותיקה בליגה, כבר נחשב לסבא של ה-NBA. לאיש המבוגר שמביטים בו בכבוד ובהערצה, זה שסולחים לו על הנרגנות ועל פליטות הפה, איש הזן החכם עם ניסיון החיים. בשבוע אחד הוא היה כעוס ומחויך, מפסיד ומנצח, ומעל הכל, תזכורת לפנים הרבות של המשחק ומשתתפיו, לשכבות הרבות של המשחק ולעומק שלו, להשפעה שיכולה להיות לאדם. מותה של ארין עשה את מה שפופוביץ' דוחף לו כל הזמן: ריגש, קירב, הכניס דברים לפרופורציה. ברגעים כאלה אי אפשר שלא להיזכר בסצינה, שעכשיו מצמררת עוד יותר, של פופוביץ' אחרי האליפות הראשונה שלו, כשבזמן ששחקניו חוגגים את התואר, הוא מתחבק עם אשתו וילדיו ואומר להם "תודה שאפשרתם לי להיות מאמן".

      גרג פופוביץ' מאמן סן אנטוניו (AP)
      זוכרים אותו עוד כשהיה כזה. פופוביץ' (צילום: AP)

      ארה"ב ועולם הספורט האמריקאי מגיבים לטרגדיה של פופוביץ'