פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שינה את הליגה, אך לא את עצמו: המורשת והטרגדיה של ארסן ונגר

        ייתכן שהוא המהפכן החשוב בתולדות הכדורגל האנגלי, אבל הקבעון המחשבתי אל מול מציאות משתנה הותירו את ונגר מאחור, והוא נאלץ לעזוב את מועדונו האהוב כקורבן הציפיות המוגזמות שיצר בעצמו

        שינה את הליגה, אך לא את עצמו: המורשת והטרגדיה של ארסן ונגר

        "הכוח לשנות. היכולת להשתנות". זו היתה הכותרת המדויקת למאמר שסיכם את פעולו של אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד, כאשר הסקוטי עזב את התפקיד בתום 27 שנה. לגבי ארסן ונגר, אשר הודיע כי יעזוב את ארסנל בסיום העונה אחרי 22 שנה, רק החלק הראשון של האמירה הזו נכון, ואילו השני ממש לא. כאשר מתבוננים לאחור, זה ההבדל המהותי בין שני המנג'רים. זו הסיבה בזכותה סיים פרגוסון עם 13 אליפויות באולד טראפורד, בעוד לפרופסור הצרפתי יש ברזומה רק שלוש אלפויות בהייבורי. כן, בהייבורי - כי האחרונה היתה ב-2004.

        לשנות הוא ידע, ועוד איך. הוא חולל את אחת המהפכות החשובות בתולדות הכדורגל האנגלי. יש שיגידו כי היה זה המפנה המכונן ביותר אי פעם. לא ספרו אותו כאשר נחת בלונדון ב-1996. "מה הצרפתי הזה מבין בכדורגל?" תהו הפרשנים. "מה הוא יכול להביא מהליגה היפנית?" שאל פרגוסון. ההתנשאות היתה מובנת, כי האנגלים לא ממש התעניינו בחיים מחוץ לביצה שלהם.

        עוד בנושא:

        אחרי 22 שנה: ארסן ונגר יעזוב את ארסנל בתום העונה
        לואיס אנריקה מועמד להחליף את ונגר בארסנל

        ארסן ונגר מאמן ארסנל (רויטרס)
        לא ידע להתאים את עצמו למציאות המשתנה. ארסן ונגר (צילום: רויטרס)

        ממועדון בינוני פלוס לכוח דומיננטי

        ונגר גרם להם להסתכל על החיים אחרת. הוא הביא שיטות אירופיות מודרניות, לימד את השחקנים הכל על תזונה נכונה ואורח חיים ספורטיבי, וגם הקנה להם כלים שונים בתכלית על המגרש. לצד רכישת זרים מוצלחים, ובראשם פטריק ויירה, הוא שידרג ללא היכר גם את המקומיים. תשאלו את ריי פארלור ואת טוני אדאמס. והוא זכה בדאבל בעונתו המלאה הראשונה על ספסל התותחנים, ב-1997/98. ממועדון בינוני פלוס, הפכה לפתע ארסנל לכוח אדיר שאיים את ההגמוניה של מנצ'סטר יונייטד. אתם מוזמנים לקרוא על כך בהרחבה כאן.

        פרגוסון ראה לנגד עיניו אתגר לא פשוט, והצליח להסתגל למציאות החדשה כדי לצאת עם ידו על העליונה. לעומתו, ונגר לא הסתגל כאשר מציאות חדשה החלה לכרסם ביתרונות התחרותיים של ארסנל. האליפות השלישית של ונגר, המפורסמת מכולן, זו שהושגה ללא הפסד ליגה בודד, בעונת 2003/04, התרחשה לצד רעידת אדמה של ממש - השתלטותו של רומן אברמוביץ' על צ'לסי. שם ניתן האות להזרמת הון זר לפרמייר-ליג, והמודל הפיננסי האיתן של ארסנל כבר לא העניק לה עליונות בשוק ההעברות. ונגר, כלכלן בהשכלתו, המשיך להאמין שהשיטה שלו חייבת לנצח בסופו של דבר, במיוחד אחרי בניית האיצטדיון החדיש. גם כאשר הכוכבים נשדדו מארסנל על ידי מנצ'סטר סיטי שעברה לשליטת הבעלים מהמפרץ הפרסי, הוא לא זז מילימטר מעקרונותיו.

        אלכס פרגוסון עם ארסן ונגר בשנת 2004 (GettyImages)
        ונגר סירב להחליף אותו. פרגוסון (צילום: gettyimages)

        סירב להחליף את פרגוסון ביונייטד

        הוא נותר נאמן לעקרונות גם על הדשא. אחרי שבנה קבוצת על אחת, סבר הצרפתי שדרכו תוביל לבניית קבוצות על נוספות. אופי השחקנים השתנה, המאמנים סביבו השתנו והתחדשו, אבל ונגר היה בדיוק אותו ונגר של 2004, רק בלי ויירה ובלי תיירי הנרי. והוא באמת ציפה מהכוכבים החדשים שלו להיכנס לנעליים של ויירה והנרי, והופתע כאשר זה לא קרה. כרומנטיקן חסר תקנה, הוא סלד מהעדפת תארים על סגנון. מבחינתו, הנאת הקהל היתה חשובה יותר מזכיות. למעשה, הוא אפילו לא שמר את המדליות. האסתטיקה היתה מעל הכל. במובן מסוים, עבור ונגר כדורגל לא מסתכם ב-90 דקות על המגרש. הוא הרבה מעבר לכך. הוא תרבות. הוא השקפת עולם.

        חלק אינטגרלי מהשקפת העולם הזו הוא נאמנות. עבור ונגר, ארסנל היא בית במלוא מובן המילה. היא אפילו יותר מבית. הוא תיכנן את מתקן האימונים שלה, הוא היה מעורב בהקמת איצטדיון האמירויות, הוא הניח את היסודות לכל מה שקורה במועדון, הוא פיקח על כל ההתרחשויות, גדולות וקטנות. הוא הרגיש שייך מהרגע הראשון, ולא רצה לנטוש את הפרוייקט. והרי היו הזדמנויות כאלה, עוד כאשר נחשב לאחד הטובים בתבל. הן ברצלונה, והן ריאל מדריד הגישו הצעות. גם משרת המאמן הלאומי של צרפת עמדה על הפרק. הרשימה עוד ארוכה, ואחת השורות בה חשובה במיוחד - מנצ'סטר יונייטד.

        זוכרים כיצד הכריז פרגוסון לפני עונת 2001/02 שיעזוב בסיומה? מרטין אדווארדס, מנכ"ל השדים האדומים דאז, סימן את ונגר כמועמד המועדף לרשת את הסקוטי, פנה אליו ישירות וניהל איתו שיחות מעמיקות. ונגר הקשיב וסירב. כתוצאה מכך, נבחר סוון גוראן אריקסון השבדי כמחליף המיועד, והחתימה היתה קרובה, אבל אז חזר בו פרגי מהכוונה לפרוש, בעיקר כי אישתו לחצה עליו בכל הכוח. "היא צדקה לחלוטין. הייאוש אחז בי כאשר חשבתי על פרישה. זו היתה קטסטרופה מוחלטת", הוא אמר בדיעבד.

        אוהדי ארסנל מוחים נגד ארסן ונגר (GettyImages)
        נאלץ לעזוב אחרי מחאת אוהדים קולנית. שלטי המחאה נגד ונגר (צילום: GettyImages)

        הלקחים מתחילת המילניום השפיעו עד היום

        יש יסוד סביר מאוד להניח כי למגוון ההתרחשויות ב-2001 היתה השפעה עצומה על ונגר, ועל כך שלא ידע לעזוב את מועדונו האהוב בעיתוי הנכון. היום, כאשר אנחנו יודעים שהוא נאלץ לנטוש בנקודת שפל אישית, אחרי מחאת אוהדים קולנית שנמשכת שנים, אחרי שהנהלת המועדון כמעט מכריחה אותו לעשות את הצעד בעצמו על מנת להימנע מהצורך לפטרו, אחרי שהמורשת המפוארת שלו הוכתמה על ידי מה שנתפס בצדק לא מבוטל כלוזריות כרונית, קל לנו לומר שהעיתוי הזה די מזעזע. אבל זו הרי חוכמה בדיעבד, ועוד בהתבוננות מבחוץ. איך אדם אשר מזדהה עם עבודתו באופן מוחלט, אשר לא החמיץ אפילו אימון אחד במשך כל הקריירה, יכול לחוש שהגיע זמנו ללכת?

        כי התארים לא מגיעים כבר מזמן? כי הקבוצה נוטה להישבר ברגעים המכריעים פעם אחר פעם? אז בואו נחזור לתחילת המילניום. ב-1999 זכתה יונייטד בטרבל המפורסם, תוך שהיא מקדימה את ארסנל בנקודה בטבלה הסופית בליגה. ב-2000 צמח הפער ל-18 נקודות שלמות, אשר עדיין מהוות שיא. ב-2001 סיימה ארסנל 13 נקודות אחרי פרגוסון שחגג אליפות שלישית ברציפות, ואם זה לא מספיק היא גם הפסידה בגמר הגביע הדרמטי לליברפול. ההרכב ביום ההוא בקרדיף היה סמלי מאוד - חמישה אנגלים בהגנה, חמישה צרפתים בקישור ובהתקפה, ושבדי אחד. השבדי הזה, פרדי ליונגברג, העלה את ונגר ליתרון בדקה ה-72. בדקות הסיום, הפך מייקל אואן את התוצאה עם צמד, והתסכול היה עצום. "האם הקבוצה הזו בכלל מסוגלת לזכות בתארים? מתי זה יקרה?" נשאל הקפטן המדוכדך ויירה בעמדת הראיונות. ארסנל הרגישה ממש לוזרית.

        לא צריך להזכיר מה קרה לאחר מכן. דאבל ב-2002, האליפות המזהירה ההיא ב-2004, גמר ליגת האלופות ב-2006. התברר שיש תקומה. ונגר הוכיח לכולם, וגם לעצמו, שהוא מסוגל להצליח בגדול מבלי לסטות מהדרך. במקביל, הודעת הפרישה של פרגוסון בתום שלוש האליפויות התבררה כאסון של ממש. הסקוטי רצה לעזוב בשיא, אך הבין שהוא הולך לעשות את זה אחרי עונה לא נעימה בלשון המעטה. אז הוא שינה את התוכניות, וזכה מיד באליפות ב-2003. ואז ב-2007. וגםב-2008, לצד זכיה בליגת האלופות. וגם ב-2009.

        ארסן ונגר מאמן ארסנל (רויטרס)
        הודעת עזיבה מרירה. ארסן ונגר (צילום: רויטרס)

        מה העיתוי הנכון לעזוב מפעל חיים?

        כעת נסו להסתכל על כל זה דרך העיניים של ונגר. מצד אחד, הוא כבר למד שאחרי סדרת כשלונות עשויה להגיע הצלחה כבירה. מצד שני, הוא למד מפרגי שלא כדאי לפרוש בשיא. מצד שלישי, הוא למד מפרגי עוד יותר טוב שלא כדאי לפרוש בשפל. וחוץ מזה, האם היכולת להעפיל לליגת האלופות עונה אחרי עונה, במציאות כלכלית לא פשוטה, תוך תשלום כל ההלוואות על בניית איצטדיון האמירויות, היא שפל? הבעלים מרוצים, העבודה מעניינת, ואפשר לחוש הישגים ממש מעבר לפינה. הרי זה עבד בעבר. למה שזה לא יעבוד בעתיד? אז נכון, הכסף של צ'לסי ומנצ'סטר סיטי עושה את שלו, והן מצליחות לזכות באליפויות, אף הן הבודדות לצד מנצ'סטר יונייטד. ליברפול עדיין לא ראתה אליפות מאז 1990. טוטנהאם תמיד מסיימת אחרי ארסנל. מהי, אם כך, הסיבה לעזוב את מפעל החיים? הרי הנאמנות מעל הכל. ונגר נותר נאמן לארסנל, וכעת ארסנל נותרה נאמנה ל-ונגר. זה טבעי והגיוני. אין צורך להשתנות. ההתמדה תשתלם.

        היא לא השתלמה, כי היה צורך לבצע שינוי תודעתי על מנת לפרוץ את המעגל ההרסני. בעונה שעברה, נותרה ארסנל לראשונה מחוץ לליגת האלופות, על חודה של נקודה. העונה היא אפילו לא מתקרבת לשם. היא נאבקת עם ברנלי על המקום השישי. כעת, אחרי חמישה הפסדי חוץ רצופים בפרמיירליג, מגיעה ההודעה העצובה, ואפשר לחוש במרירות ובאכזבה בכל שורה שכתב המנג'ר.

        ארסן ונגר עם תיירי הנרי, ארסנל (AP)
        האיש שיחליף את ונגר? תיירי הנרי עם המאמן הצרפתי (צילום: רויטרס)

        "תשמרו על ערכי המועדון"

        "ניהלתי את המועדון עם מחוייבות ללא פשרות ויושרה", הוא מציין - וצודק. "אני מבקש מהאוהדים לעמוד מאחורי הקבוצה כדי לסיים את העונה היטב", הוא מתחנן, תוך הודאה כי האוהדים ממש לא עמדו מאחוריו. "תשמרו על ערכי המועדון", הוא מצווה, באמונה שלמה כי עשה זאת, ובחשש שהערכים החשובים לליבו ייפגעו ויירמסו. "אהבתי ותמיכתי שמורות לנצח", הוא מסיים. ובשלב זה, כבר אלה שהשתוקקו לעזיבתו כבר מזמן לא יכולים להישאר אדישים. כי זו האמת. זו טרגדיה אישית. ונגר באמת אוהב את ארסנל.

        ניסו לצייר אותו כדיקטטור. לעגו לו וצחקו עליו. תיעבו אותו. אבל הוא פשוט אהב את עבודתו ואהב את ארסנל. הוא שמר על הערכים שלה, ועל הערכים שלו. הוא היה קצת נאיבי באמונה שלו. וכן, הוא נכשל מאז המעבר לאיצטדיון האמירויות, וקל הרבה יותר לראות את הכשלון מבחוץ מאשר מבפנים, אבל הכשלון הזה יחסי, כי המנג'ר עצמו יצר את הציפיות שהתבררו כלא מציאותיות בהמשך.

        כמה אליפויות היו לארסנל ב-22 השנים לפני ונגר? שתיים. למעשה, היו לה שלוש אליפויות ב-43 שנים לפני שהצרפתי הגיע מהליגה היפנית. היא גם זכתה שש פעמים בלבד בגביע האנגלי עד ונגר. לו הייתם שואלים אוהד ארסנל ממוצע ב-1996: "ב-22 השנים הקרובות הקבוצה תזכה בשלוש אליפויות, שבעה גביעי אנגליה, תשלים דאבל פעמיים, תסיים עונה היסטורית אחת ללא הפסד, תעפיל לגמר ליגת האלופות, ותשחק בשלב הבתים בליגת האלופות במשך 19 שנים ברציפות. קונה? או לא קונה?"

        התשובה ברורה. וזו המורשת של ונגר, לצד הכדורגל המהנה והרומנטי, והכוח לשנות. היכולת להשתנות? זו כבר תהיה המשימה של מחליפו (וכלל לא בטוח שהשינוי יהיה לטובה).