"תן לי כוח לשנות את מה שאני יכול לשנות, תן לי אומץ לקבל את מה שאני לא יכול לשנות, ותן לי חוכמה להבחין בין השניים". כאשר מסתכלים על המורשת של אלכס פרגוסון בכדורגל האנגלי והעולמי, מרגישים את המשפט המצוין הזה. כי הרי מצד אחד, במשך כל 27 שנותיו במנצ'סטר יונייטד פרגי לא הפסיק לשנות את קבוצתו שלו ואת התודעה- ומצד שני קשה לחשוב על אדם עם כושר הסתגלות מרשים יותר לשינויים שהתחוללו סביבו. האם השילוב הזה הוא סוד קסמו?
אחת הטענות הקשות ביותר של אוהדי השדים האדומים כלפי המנג'ר שלהם נעוצה בכך שלא השמיע קול נגד השתלטות משפחת גלייזר על מועדונם האהוב ב-2005. היתה זו רעידה אדמה בקנה מידה עצום, וביציעים היו שחיכו למוצא פיו של האיש החזק ביותר במועדון. האם אמירה של פרגוסון היתה משנה את התמונה ומונעת את מה שהוגדר לא פעם כמכירת נפשו של המועדון לשטן? הסקוטי הניח שלא. הוא העדיף לקבל את המציאות החדשה כמו שהיא ולהיות חלק אינטגרלי ממנה. הוא גם הצליח בה. באותם הימים התמודדה יונייטד עם העלייה המטאורית של צ'לסי שילוב בין כספו של רומן אברמוביץ' לכריזמה של ז'וזה מוריניו. כאשר הפורטוגלי המיוחד עזב את אנגליה, יונייטד של פרגוסון היתה אלופה.
בהבחנה בין דברים שניתנים לשינוי לבין אלה שלא, אחוז הראשונים בחייו של פרגוסון גבוה מאוד. הוא העז ללכת אחרי חלומות מופרכים ולהגשים אותם, להציב משימות שנראות בלתי אפשריות ולעמוד בהן. כאשר קיבל את משרתו באולד טראפורד ב-6 בנובמבר 1986, נתפסה יונייטד כלוזרית האולטימטיבית של הכדורגל האנגלי. עבר מפואר היה שם, בסיס האוהדים היה נפלא, אבל כישלון רדף כישלון. לאור פתיחת העונה הגרועה של העונה בהדרכתו של רון אטקינסון המפוטר, ידעו בחלק האדום של מנצ'סטר שהם הולכים להשלים 20 שנה ללא אליפות, בעוד היריבה המושבעת ליברפול מלקטת בתקופה זו תשע אליפויות, מניפה ארבע פעמים את גביע האלופות ובונה שושלת.
תחשבו על הפער בין הווינריות של יונייטד ללוזריות של ליברפול היום, ותהפכו את התמונה ב-180 מעלות. האם ברנדן רוג'רס מאמין היום שהוא יכול לזרוק את יונייטד מהענף המזדיין שלה? כאשר נכנס לתפקידו, אפילו פרגי לא העלה בדעתו שהוא יסיים את הכהונה עם מספר אליפויות אנגליה גדול יותר מאשר אליפויות לביל שאנקלי ובוב פייזלי ביחד. אבל הוא הציב לעצמו יעד לטווח הארוך והלך לקראתו. "לא יכולתי לחזות שנעבור את ליברפול במספר האליפויות", סיפר הסקוטי אחרי שעשה זאת ב-2011, "המטרה היתה להיות מועדון מצליח כמוהם. באתי לזכות באליפות. אחרי שעשינו זאת, כל העסק המריא למעלה".
פרגי חיכה שבע שנים לאליפות ההיא, שהגיעה ב-1993. בדרך לשם היא עבר משברים לא מעטים, ומיליוני מילים נכתבו כבר על המשחק הגורלי ההוא נגד נוטינגהאם פורסט בגביע, עם שער הניצחון של מארק רובינס שהציל לכאורה את משרתו. סבלנות ההנהלה של יונייטד בסוף שנות ה-80' צריכה להיות תמיד לנגד עיניהם של בוסים שחושקים לפטר את המאמן אחרי מספר תוצאות כושלות, בזמן שהוא בונה את הקבוצה כפי שהוא רואה לנכון. ברוב המקרים, לבוסים אין סבלנות, ומעטים גם היו נותנים למנג'ר שלהם יד חופשית לחולל שינויים תודעתיים מרחיקי לכת, כמו המלחמה שהכריז פרגי על תרבות השתייה של חניכיו, ובראשם פול מקגראת, נורמן ווייטסייד ובריאן רובסון. האירי, שהועזב ב-1989, נזכר בדיעבד: "אלכס גרם לי להתעורר ולהבין שאני חייב להציב את המקצוע מעל הכול". את המסר הזה החדיר פרגוסון במאות שחקנים, ואלה שהשכילו להפנים אותו בזמן נשארו בקבוצה וחוו הצלחות.
הכוח לשנות בא לידי ביטוי גם ביכולת המופלאה לייצר קבוצות חדשות תוך כדי תנועה. "אתה לא יכול לזכות בכלום עם ילדים" הציטוט המיתולוגי של הפרשן אלן האנסן נאמר אחרי שפרגי העלה בקיץ 1995 לסגל הבוגר חבורה של כישרונות צעירים מהאקדמיה והפסיד במשחק הראשון של העונה לאסטון וילה. בסך הכול שנתיים עברו אז מהזכייה הראשונה ההיסטורית שלו באליפות, והוא כבר חולל מהפכה בהרכב והחליף את השלד. בסופו של יום, הוא גם הקדים את ניוקאסל המפוארת של קווין קיגן וזכה באליפות שלישית תוך ארבע שנים.
הנבואות השחורות חזרו כאשר אריק קנטונה הדהים את הממלכה עם הודעת הפרישה שלו ב-1997. פרגוסון ידע על כוונותיו של הצרפתי מראש, והבין שאין ביכולתו לשנות את המציאות. אז הוא השלים איתה, ושוב בנה הכל מחדש בדרך לטרבל ב-1999.
את חלק הארי של השינויים יזם פרגוסון בעצמו. הניסיון לימד אותו מתי כוכב מגיע לשיא תרומתו עבור הקבוצה, אשר לאחריו אפשר רק לרדת. הוא ידע להיפרד מהם בעיתוי הנכון. מארק יוז, פול אינס, דייויד בקהאם, רוי קין, רוד ואן ניסטלרוי והרשימה עוד ארוכה. לפעמים, כמו במקרה של יאפ סטאם, זה לא עבד. הסקוטי מודה בעצמו בטעויות, אבל בדרך כלל המהלכים לא רק הבריאו את האווירה בחדר ההלבשה, אלא גם העניקו לפרגוסון אתגרים חדשים על בסיס קבוע. זה לא דבר של מה בכך. מאמנים רבים מרגישים מיצוי בתפקידם ומחפשים מטרות חדשות במקום אחר. מוריניו לא מסוגל להיות במקום אחד יותר משלוש שנים, פפ גווארדיולה טען כי ארבע שנותיו בברצלונה היו כמו נצח. כמה קבוצות בנה פרגוסון באולד טראפורד? כל אחד יספור אחרת, אבל המספר בכל מקרה יהיה עוצר נשימה.
כל אחת מהן הותאמה למציאות המשתנה היריבות התחלפו, המאמנים שמנגד התחלפו, תמורות כלכליות וחברתיות גדולות התחוללו, חוק בוסמן שינה את הכדורגל ללא הכר. וכל קבוצה נראתה אחרת. האם גם זו סוג של גדולה? הרי קל לנו מאוד להגיד מה הסגנון של רינוס מיכלס, טלה סנטאנה, אריגו סאקי, ארסן ונגר או גווארדיולה. יש מאמנים שתרומתם הטקטית העצומה לכדורגל הפכה למורשת המרכזית שלהם. ופרגוסון? הוא מעולם לא היה טקטיקן אדיר, וסגנונה של יונייטד הושפע לא מעט מהשחקנים בסגל ומזהות עוזריו שהתחלפו לאורך השנים. הסקוטי בדרך כלל לא חיפש כוכבים שיתאימו למערך טקטי ספציפי עליו הוא חלם, אלא את אלה שישתלבו במועדון וברוח הווינרית שלו. ואז הוא בנה את הקבוצה מהחומרים שעמדו לרשותו. המורשת שלו היא בעיקר תודעתית. הוא בנה אימפריה במו ידיו.
פרגוסון ייזכר כווינר, ויריביו יגידו שלא בחל באמצעים כדי להגיע לשם. "נאום העובדות" המפורסם של רפא בניטס סיכם באופן ממצה למדי את הטענות האלה. זה אולי לא העיתוי הנכון להיכנס לעומק התופעה, אבל אי אפשר להתעלם מהתהייה מדוע האימפריה העצומה הזו, ב-20 שנות שלטון בממלכה האנגלית, זכתה רק פעמיים בליגת האלופות? מדוע בכל הקשור לתארים האירופים, עדיין יושבת ליברפול זחוחה על הענף המזדיין שלה?
בשלב זה, אנחנו לא יודעים מתי בדיוק קיבל פרגוסון את ההחלטה לפרוש. ייתכן שעשה זאת מזמן, אבל המתין עם הפרסום כי הרי כולנו זוכרים מה קרה כאשר הודיע מראש על הכוונה לעזוב בתום עונת 2001/02. זה לא רק הסתיים באחת העונות החלשות ביותר של יונייטד בהדרכתו, אלא גם גרם לו לשנות לחלוטין את התוכניות, כי פרגוסון הרגיש שהוא לא מסוגל לפרוש ללא תואר. אז אולי ההחלטה התבשלה כבר במהלך העונה, והסקוטי ידע שהעונה יש לו הזדמנות אחרונה לזכות בפעם השלישית בליגת האלופות. החלום הזה התנפץ לרסיסים כאשר נאני ספג את הכרטיס האדום במשחק הגומלין בשמינית הגמר מול ריאל מדריד. האם הרחקה מסוג זה היתה אפשרית בפרמייר-ליג? לרוב, הטענות על שיפוט מוטה נשמעו מצד היריבות של יונייטד.
פרגוסון לא בא למסיבת העיתונאים אחרי ההדחה בידי לוס בלאנקוס. האכזבה היתה קשה מדי, אבל הכישלון היחסי הזה הרי רק מדגיש שהוא בסך הכול בן אדם. הוא היה ונותר דמות מעניינת מלאה בניגודים. על המזג החם שלו בחדר ההלבשה מספרים אגדות, והנעל לפניו של בקהאם זכורה היטב, אבל בדיעבד מדברים עליו כולם גם אלה שהועזבו בכוח כעל דמות אבהית. בתחום יחסי האנוש רשם פרגי הצלחות עצומות, ואם צריך לבחור את הגדולה ביותר, הרי שזהו הפיוס המופלא בין ווין רוני לכריסטיאנו רונאלדו אחרי אירועי רבע-גמר המונדיאל ב-2006.
איש לא האמין אז שהשניים יכולים להישאר בקבוצה אחת ולשמור. פרגוסון האמין. בפעם המי-יודע-כמה הוא החליט שיש בכוחו לשנות את המציאות. בשלוש השנים שלאחר מכן, זכו רוני ורונאלדו יחדיו בשלוש אליפויות רצופות והוסיפו את הגביע עם האוזניים הגדולות בערב גשום במוסקבה. האם יש מאמן אחר שהיה מצליח לעשות זאת?