ביום חמישי ציינה ארסנל 20 שנה למינויו הרשמי של ארסן ונגר למנג'ר, וכאשר מתבוננים על התמורות שעבר הכדורגל האנגלי בשני העשורים הללו ניתן לסכם את תרומתו של הצרפתי בשתי מילים מהפכה תודעתית. מבחינת החשיבות ההיסטורית, אין אדם שהשפיע על הליגה האנגלית יותר מאשר ונגר. הוא היה החלוץ האולטימטיבי ששינה את כל השקפת העולם.
תסתכלו על רשימת המאמנים של קבוצות הפרמיירליג 13 מתוך 20 אינם בריטים. יש שם ארבעה איטלקים, שני ספרדים, שני צרפתים, גרמני, ארגנטיני, הולנדי, פורטוגלי וקרואטי. אפילו ליגת המשנה עמוסה במנג'רים זרים, עם שני איטלקים, שני הולנדים, ספרדי, צרפתי, פורטוגלי, סרבי וגרמני. כאשר מועדון מעוניין למנות מאמן חדש, האנגלים לא נמצאים בדרך כלל בראש סדר העדיפויות. ב-1996, המצב היה שונה ב-180 מעלות. רק הבריטים באו בחשבון, ו-ונגר היה המנג'ר הזר הרביעי בכל תולדות הליגה האנגלית.
עוד בנושא:
שבת באנגליה: ארסן ונגר וארסנל מול צ'לסי
מוריניו: "יום אחד אפגוש את ונגר מחוץ למגרש ואשבור לו את הפנים"
"האם הספורט הבריטי זקוק למאמנים זרים?"
שני הראשונים נכשלו כי נתפסו כלא מתאימים לחלוטין מבחינה מנטלית. יוזף ונגלוש, הסלובקי המנוסה שהוחתם באסטון וילה ב-1990 אחרי שאימן את צ'כוסלובקיה במונדיאל, היה הראשון, והוא נחשב לגימיק לא מוצלח. נועם הליכותיו והבנתו המעמיקה בטקטיקה נתפסו כזרים להשקפת עולמו של הכדורגלן האנגלי הטיפוסי. הם דיברו בשפה שונה, ולכן לכאורה הוגדר החיבור ביניהם כבלתי אפשרי. זה היה גם גורלו של אוסי ארדילס שהגיע לטוטנהאם ב-1993, על אף שהארגנטיני היה אליל ענק במועדון כשחקן. אפילו עברו המפואר לא עמד לזכותו. כפי שכתב הפרשן ג'ון הנדרסון בעיתון אובזרבר, "ארדילס לימד את הקבוצה לשחק כדורגל יפה, אבל שכח שנחוצה גם הנחישות".
המאמר של הנדרסון, שפורסם באוגוסט 1996, כאשר נפוצו דיווחים על מינוי אפשרי של ונגר בארסנל, מדהים לקריאה בדיעבד. העיתונאי המכובד ביטל באופן נחרץ כל אפשרות להצלחה של מנג'ר זר בכדורגל האנגלי, ואף הלך רחוק יותר. "האם הספורט הבריטי זקוק למאמנים זרים?", הוא תהה. נבואתו של רוד חוליט, הזר השלישי אי פעם שמונה כמנג'ר-שחקן בצעד לא שגרתי על ידי צ'לסי באותו קיץ, לפיה "משהו מתחיל להשתנות בכדורגל האנגלי", הוגדרה על ידי הנדרסון כ"אמירה מדאיגה".
תחשבו על זה הייתכן ביטוי מובהק יותר לשמרנות? זהו קבעון מחשבתי במיטבו. אפילו רמז לשינוי אפשרי הדאיג את האנגלים. היה זה קיץ של יורו 96', במהלכו סחפה הנבחרת אומה שלמה וגרמה לה להאמין שהיא מסוגלת לזכות בטורניר, 30 שנה אחרי הנפת גביע העולם. האנגלים האמינו בכך שהכדורגל שלהם שונה משאר אירופה ושאפו לשמר את התחושה הזו. ברור כי חוק בוסמן, שאיפשר זרם בלתי פוסק של כדורגלנים זרים לאי הבריטי, השפיע רבות, אבל היה צריך לבוא מישהו שיגרום לאנגלים להבין כי שילוב בין המנטליות שלהם לתורת אימון אחרת לגמרי לא רק אפשרי בפוטנציה, אלא אפילו רצוי. ונגר היה איש הבשורה. הליגה האנגלית השתנתה מהקצה אל הקצה ברגע שהוא דרך לראשונה בהייבורי.
"מה הצרפתי הזה מבין בכדורגל?"
והוא עשה את זה במועדון שהיה, לפחות על הנייר, הכי פחות מתאים למהפכה האדירה הזו. ארסנל זוהתה במשך כמעט עשור עם סגנון הכדורים הארוכים של ג'ורג' גרהאם, אותו הגדירו אפילו האנגלים עצמם כמשעמם, ואז בילתה עונה עם ברוס ריוק האפרורי. תרבות השתיה בחדר ההלבשה היתה מושרשת היטב, ואיך יכול להיות אחרת אם הקפטן והמנהיג היה טוני אדמס. הבלם הודה בדיעבד כי כאשר הוצג ונגר לראשונה בפני השחקנים, הוא חשב לעצמו: "מה הצרפתי הזה מבין בכדורגל? יש לו משקפיים, והוא נראה כמו מורה בבית ספר. הוא לא יכול להיות טוב כמו גרהאם. הוא אפילו לא מדבר אנגלית כמו שצריך".
ונגר לא היה הבחירה הראשונה של ארסנל. ההנהלה חלמה על יוהאן קרויף, והמאסטרו המיתולוגי היה מתקבל בזרועות פתוחות אפילו על ידי הבריטים הספקנים, אך לא היה למהלך סיכוי. ההולנדי הכריז שלא יאמן עוד אחרי שפוטר מברצלונה באותה שנה, ולא שינה את דעתו לעולם. התקשורת קידמה את מועמדותו של טרי ונבלס, שהקסים עם הנבחרת באליפות אירופה, אבל התותחנים כיוונו לעבר מאמן עבר לאומי אחר. בובי רובסון לא היה רחוק מחתימה, אך הוא העדיף לבסוף דווקא את ברצלונה. ואז דחף סגן היו"ר דייויד דין את מועמדותו של ונגר.
בעידן הנוכחי זה נראה כמעט אבסורדי, אבל רוב העיתונאים האנגלים כלל לא הכירו את הצרפתי, וזאת למרות שזכה באליפות צרפת עם מונאקו עוד ב-1988 ובילה שבע שנים מוצלחות בנסיכות. כאשר קיבל ג'ורג' וואה את כדור הזהב ב-1995, הוא הקדיש אותו למנטור שלו והכריז: "ונגר לא רק הפך אותי לשחקן, אלא גם עיצב את האישיות שלי". ובכל זאת, באנגליה התייחסו אליו בלעג. הכותרת בעיתון איבנינד סטנדרד, Arsene Who?, הפכה עם הזמן לבדיחה בעצמה, אבל העורכים התכוונו אליה ברצינות. העובדה כי ארסנל הרחיקה עד יפן כדי להחתים מאמן זר "אלמוני" שברה את כל המוסכמות. זה לא היה מקובל. זה היה נועז עד כדי חוסר שפיות.
ויירה שינה, פארלור השתנה
ונגר הבין זאת היטב, אבל האתגר ריתק אותו. האופציה השניה היתה להשתקע ביפן, שם הדריך את נאגויה והתחיל להרגיש בבית. "בשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה להישאר שם לתמיד, ולא לחזור לאירופה", אמר בדיעבד הצרפתי. דין שיכנע אותו אחרת. למעשה, הוא ניסה למנות את ונגר שנה קודם לכן, אבל כל חברי ההנהלה האחרים פסלו את הרעיון המשוגע על הסף והעדיפו את ריוק. רק אחרי שהאנגלי הסתכסך עם צמרת המועדון בקיץ 1996 והועזב, שב דין והציע את ונגר. הפעם הוא מצא אוזן קשבת, והדברים החלו לזוז בכיוון חדש עוד לפני שהמגעים עם המנג'ר המיועד הבשילו סופית.
פטריק ויירה היה הרכש הראשון של ונגר, על אף שהקשר הצרפתי הוחתם כבר באוגוסט וערך את הופעת הבכורה לפני מינויו הרשמי של המנג'ר. היתה זו הברקה, כי באנגליה בקושי שמעו על הנער בן ה-20 שנכשל באופן מוחלט במילאן, שם לא היה לו סיכוי לבלוט בסגל עמוס הכוכבים. ויירה עיצב את תשע השנים הראשונות של ונגר בקבוצה, והוא מסמל יותר מכל את השינוי העצום שהתחולל. לא מפתיע, כמובן, שדניס בקגקאמפ שמח להיות חלק מהמהפכה, אבל היתה ל-ונגר גם השפעה עצומה על האנגלים עצמם, וזה חשוב לא פחות. למעשה, זה חשוב הרבה יותר.
השינויים בתזונה, בהרגלי השתיה ובאורח החיים בכלל, אותם הנהיג ונגר, לא התקבלו תחילה בעין יפה. בנסיעה למשחק חוץ בבלקבורן, למשל, פצחו השחקנים בדרישה קולנית לקבל את חטיפי השוקולד, שהיו מחולקים פעם ללא הגבלה, ונאסרו לפתע על ידי המנג'ר הצרפתי. זה לא היה קל, אך המהפכה תפסה מהר יותר ממה שאדמס יכול היה לשער.
הקפטן אולי היה סקפטי בלשון המעטה כאשר ראה את הבוס לראשונה, אך הוא הפנים תוך חודשים ספורים את הפוטנציאל. כך גם חבריו להגנה לי דיקסון, נייג'ל ווינטרברן, סטיב בולד. היו אלה השחקנים הכי מזוהים עם גרהאם, ולכאורה הכי פחות מתאימים לעידן החדש. ואולם, התברר שהם כן מסוגלים להסתגל, ללמוד דברים חדשים ולשחק אחרת לגמרי. ריי פארלור, שנחשב לשחקן מוגבל מאוד לפני הגעתו של ונגר, הפך בזכותו לכוכב אמיתי.
הוייה, טיגאנה וראניירי באו אחריו
וכך הפכה ארסנל, קבוצה בינונית פלוס לפני מינויו של ונגר, לכוח דומיננטי שאיים את ההגמוניה של מנצ'סטר יונייטד. בעונתו המלאה הראשונה בתפקיד, ב-1997/98, זכה הצרפתי בדאבל והוציא את אלכס פרגוסון משלוותו. הוא החתים את תיירי הנרי, שיחזר את ההישג ב-2001, וב-2004 זכה באליפות ההיסטורית ללא הפסד. הוא הוכיח שגם שחקנים אנגלים מסוגלים לשחק כדורגל "אירופי" ולזכות בתארים. הוא חיסל לחלוטין את התפיסה לפיה לאנגלים יש מנטליות מיוחדת, והמאמנים הזרים לא יכולים להצליח בממלכה.
וכך, כבר ב-1997 מינתה טוטנהאם את כריסטיאן גרוס השווייצרי. ב-1998 הגיע ז'ראר הוייה לליברפול. ב-2000 הוחתם ז'אן טיגאנה בפולהאם וקלאודיו ראניירי הגיע לצ'לסי. השינוי התודעתי היה כה קיצוני שאפילו ההתאחדות האנגלית מינתה את סוון גוראן אריקסון בינואר 2001. לא כולם הצליחו, כמובן, אבל השערים נפתחו. ונגר שינה את הכדורגל האנגלי.
ההישג הזה רשום על שמו בהיסטוריה. אפשר לנהל דיונים אינסופיים לגבי מידת הצלחתו בעשור השני לכהונתו אחרי המעבר מהייבורי לאיצטדיון האמירויות, על הכשלון להחתים יורש לויירה, על העקשנות, על חוסר היכולת לזכות באליפות מזה 12 שנה. מיליוני מילים נכתבו על כך, אבל עם כל הביקורת צריך לזכור גם כי ונגר הוא שהעלה את הציפיות לרמתן הנוכחית. הוא ביסס את ארסנל, והוא גם העלה אותה במשך כל שני העשורים לליגת האלופות.
כעת מתחיל העשור השלישי, וסמלי שהוא נפתח בשבת משחק מול צ'לסי ההיפך המוחלט מארסנל במובנים לא מעטים. במשחקו ה-1,000 על ספסל התותחנים הובס ונגר 6:0 על ידי הכחולים בסטמפורד ברידג' במרץ 2014. מעניין אם הפעם, במשחק היסטורי נוסף, התסריט יהיה שונה.
