הכנופיה של אייבון בארקסדייל, הגנגסטר מ"הסמויה", לימדה אותנו שלא משנה כמה זמן אתה בכלא, אתה בעצם מרצה רק יומיים - היום בו אתה נכנס והיום בו אתה יוצא. כל מה שקורה באמצע לא חשוב ולא נחשב, לא מעניין ולא נרשם. לא קיים. רק היום בו אתה נכנס, והיום בו אתה יוצא.
ככה במקרה של הפועל תל אביב, שהייתה פושעת-כדורגל שנכנסה לכלא בצדק במסגרת עסקת טיעון-פירוק. מינוס 9 ושנה בפנים - בתוך הליגה הלאומית, אי המתים של הכדורגל המקצועני. רחוק מפריים-טיים, רחוק מהלב, וכמו בגולסטאר יש את שייע שיעשה את זה קצת יותר הזוי וקצת פחות כואב.
עוד בנושא
שוב היא כאן: הפועל תל אביב עלתה לליגת העל
הכי מהירה, אבל לא הכי מוצלחת: מספרי העלייה של הפועל תל אביב
מה שהיה הוא שיהיה? כתבה שנייה בסדרה על מצבה של הפועל תל אביב
החלק הראשון בסדרת הכתבות: איך תיראה הפועל תל אביב בליגת העל?
ואם אתמול זה היה משחק עלייה בו הפועל פירקה את תשעת שחקני אחי נצרת רק 0:3, אז שלשום היה משחק הירידה מול הפועל רעננה. בין לבין ריק, ואקום שאולי ואולי לא הוזנו לתוכו "חדרה", "קטמון" ו"נשר" - שמות שהמיינסטרים לא מתעסק בהם. הפועל ירדה ליגה בצדק, ובניגוד לפעם הקודמת (והיחידה עד אז) בה זה קרה, ב-1990, זה היה בלי גיבורים ובלי יותר מדי פרצופים לחבר. הפועל עלתה ליגה בצדק, ובניגוד לפעם הקודמת, זה לא היה דרמטי ולא מרגש. כנראה שזה היה עונשה של הפועל, על פשעי הכדורגל של כבירי, טביב, רמון וקודמיהם. בעצב תלדי בנים, בבנאליות תעלי ליגה.
7,500 צופים אדומים, אולי קצת יותר, חגגו אתמול עליית ליגה באופן מאופק מאוד. למעט כמה דקות של אקסטזה, זה היה נראה כמו ניצחון די חשוב ולא מעבר. עבור כל שחקני הקבוצה, למעט אביחי ידין, זה היה הרגע האדום הגדול בקריירה. עבור האוהדים, שלא ראו תואר מאז הגביע של 2012 שפירק את הכול (דגני: "אין לי תואר, אז היום זה מיני תואר"); שנהנו רק משני ניצחונות דרבי בתקופה המדוברת, זה היה אמור להיות פורקן-על. כמו שמפניה שניערת במשך שש שנים, ואז חלצת את הפקק. אבל גם הם ריאלים - זה בסך הכול שחרור מהכלא. גם הם יודעים - מה שחשוב זה מה שיקרה בחזרה באזרחות. הרי גם ברוקס יצא בסוף מכלא שושנק, אבל גמר כששמו חרות על קורת העץ שהחזיקה את החבל שהחזיק את צווארו. כי מה שקורה בכלא, כבר אמרנו, לא נחשב. משנה איך יצאת לעומת איך שנכנסת, וגם המסורים שבאוהדי הפועל יודעים - המועדון עוד רחוק מהטופ. וגם אם פעם בעשור זה נגמר בדאבל, במפת הדרכים שהיא הכדורגל הישראלי של היום לא תמצאו חמור שיהמר על 2020.
כנראה שבגלל זה, וגם בגלל שזו בסך הכול הליגה הלאומית החלשה - כל כך קשה לרדת, כל כך קל לעלות - האוהדים התפזרו בתוך דקות. עלייה? יופי, יש משחק של קבוצת הכדורסל - החיים ממשיכים.
קובי רפואה הגדיר זאת מצוין. "הפועל לא צריכה לחגוג יותר מדי", אמר המאמן שהחליף את מוטי איוניר והצעיד את הקבוצה לפער קטלני. "עבור הפועל, חזרה לליגת העל זה הדבר הטבעי. הקבוצה שתסיים במקום השני צריכה לחגוג. אם חדרה יעלו, או קטמון, יהיו שם חגיגות אדירות כי אלה מועדונים שלא היו ברמות האלה במשך שנים או בכלל לא. מבחינתנו, בסך הכול עמדנו במטרה".
צודק רפואה, וחלוץ טוב נוסף, ר' מריו לבית בלוטלי, ניסח זאת נהדר פעם כשסיפר שהוא לא חוגג שער מאותה הסיבה שהדוור לא חוגג כל מעטפה שנכנסת לתיבה. כי זו העבודה שלו. זו הייתה העבודה של הפועל תל אביב הזו - בעיקר של הבוסים החדשים שלה - להחזיר אותה לאיפה שקיבלו אותה.
"אנחנו משתדלים לשים את הרגש בצד", אמר איציק ניסנוב, הבוס, בנו של ניסן ז"ל, שעבר את אותה הדרך בגלגול הקודם של הפועל היורדת-עולה. הוא היה נראה קצת נרגש, לא יותר מזה, וגם כשנשאל על אביו - האקט לא חילץ מים. "נכנסנו באהבה, בגלל שלא היה מישהו אחר שייכנס", אמר. "זה היה אסון אם הפועל לא הייתה עולה מיד", הוסיף, וכששאלתי לגבי השמחה המאופקת חזר על המנטרה: "אני לא חושב שהפועל צריכה לחגוג עלייה לליגת העל - זה המקום הטבעי של המועדון הזה".
גם האנשים שהראו שמחה, כמו למשל אוראל דגני, עשה זאת מהסיבות המוסברות מעלה. "אני שמח שסוף סוף סיימנו עם הליגה הלאומית", אמר הבלם, "אני פחות התחברתי, וכל כך שמחתי לסיים עם זה".
זה נגמר מהר, הרבה יותר מהר ממשחק הירידה, ואיצטדיון המושבה התרוקן לצלילי "הנה הם באים, השדים האדומים". אצל כמה חבר'ה בטח הרגש קפץ בלילה, תקף קצת כשהראש על הכרית. "הפועל חזרה", זה בכל זאת משהו. כלפי חוץ הקפידו החבר'ה לשמור על פאסון - משהו שאבד בשנים האחרונות. לא חוגגים עלייה, לא יהיו במות ולהוציא קצף גילוח שעף על הפנים בחדר ההלבשה - אף אחד לא יוצא מגדרו.
בפאב שמחוץ לאיצטדיון ישבו כמה אנשי צוות ומנהלה, הזמינו בירה ומשהו לאכול. על מסך ענק מאחוריהם הוקרן המשחק בין בית"ר ירושלים למכבי תל אביב, האלה מהליגה של הגדולים. רפואה ישב עם הגב לטלוויזיה. "זה לא מעניין אותי", אמר, ושהסקאוטינג יחכה.
כשהם הרימו "לחיים" וידאר קיארטנסון צימק ל-3:2 ומישהו מהצד זרק "איזה משחק!".
דדון מיד ענה: "די כבר, זה לא מעניין". רפואה אפילו לא הסתובב. הוא לגם מהבירה והמשיך לבדוק איחולים בטלפון. ליגת העל תחכה. גם הדרבי.
orenjos@walla.co.il
