כך הבאתי את ברצלונה לאנגליה: על האליפות של פפ גווארדיולה ומנצ'סטר סיטי

ככל שההישג דרמטי יותר, כך מעריכים אותו יותר. למשל, מה היה הניצחון המפואר ביותר בגמר ליגת האלופות? רוב מוחלט של האוהדים ייזכר מיד בקאמבק המטורף של מנצ'סטר יונייטד מול באיירן מינכן ב-1999, או בקאמבק הזוי לא פחות של ליברפול מול מילאן ב-2005. עם זאת, במבט מפוכח, נכון הרבה יותר לומר שהגמר הכי גדול באמת היה ה-0:4 של מילאן על ברצלונה ב-1994 - ניצחון מוחץ ומופלא של האנדרדוג על הפייבוריטית הברורה. אלא שלא היתה שם דרמה, וכיום, בחלוף רבע מאה, אנשים כבר לא ממש זוכרים מי היתה צפויה להניף את הגביע. כאשר מסתכלים על לוח התוצאות, רואים כי חלק ניכר מהמחצית השניה היה גארבג' טיים. אז מה זה שווה בהשוואה לשני שערים בזמן פציעות בקאמפ נואו?

עוד בנושא

מנצ'סטר יונייטד הפסידה לווסט ברום והכתירה את מנצ'סטר סיטי
במנצ'סטר סיטי עקצו את יונייטד: "אי אפשר לתאר את ההרגשה"

האפקט הפסיכולוגי המוזר הזה מונע מאיתנו להעריך את האליפות של מנצ'סטר סיטי כראוי. הריגוש הרי נעלם מזמן. המאבק הוכרע באמצע העונה, ומאז כלל לא היתה שאלה אם התכולים יסיימו בפסגה, אלא מתי התואר יובטח מתימטית. לאורך החודשים התרגלנו למחשבה הזו, ולכן כל העסק נראה כמעט מובן מאליו. ברור שסיטי היא הקבוצה הטובה ביותר בפרמיירליג. היא הרי דורסת את היריבות כמו באיירן מינכן בגרמניה, פריז סן ז'רמן בצרפת, יובנטוס באיטליה וברצלונה בספרד. והיא גם ביזבזה המון כסף על שחקני הרכש, אז למה שלא תדרוס? אין פה בעצום בשורה אמיתית, נכון? זו התחושה המטעה.

שתי האליפויות הקודמות של מנצ'סטר סיטי היו דרמטיות פי מיליון. ב-2012 היא נזקקה לשני שערים בתוספת הזמן על מנת לנצח את קווינס פארק ריינג'רס ולהקדים את מנצ'סטר יונייטד בזכות הפרש שערים. צעקת השדר אחרי שהכדור של קון אגוארו נשק לרשת שודרה כל כך הרבה פעמים שהיא עדיין מהדהדת באוזניים. ב-2014 עמדה ליברפול על סף שבירת בצורת סנסציונית, אבל ההחלקה המפורסמת של סטיבן ג'רארד במשחק מול צ'לסי העניקה את התואר לקבוצתו של מנואל פלגריני. היא הקדימה את האדומים על חודן של שתי נקודות, וההתלהבות היתה עצומה. והיום? אין דרמה, אין ריגוש, ויש הגורסים כי הפיאסקו ברבע גמר ליגת האלופות מול ליברפול מכתים את העונה של פפ גווארדיולה.

אז בואו נעמיד את הדברים בפרופורציות. האליפות ב-2018 מזהירה יותר ועוצמתית יותר בהשוואה ל-2012 ול-2014. היא מעבירה מסר חזק יותר, והאידיאולוגיה שעומדת מאחוריה מרתקת יותר. זהו תואר פנומנלי ונדיר, ואסור להגדיר אותו כטריוויאלי, כי הליגה האנגלית תמיד היתה צמודה - ורק העונה התברר שאפשר לברוח ולא להשאיר ליריבות סיכוי קלוש, בעוד לסוגיית הרכש השפעה שולית יחסית על המתרחש. היריבות של סיטי בצמרת השקיעו סכומים משמעותיים יותר בהחתמת כוכבים בודדים, אבל הגישה של סיטי היתה המנצחת ללא שינוי מהותי בהרכב.

וזו נקודה שכדאי להדגיש. תסתכלו על ההרכב האופטימלי של האלופה הטריה, ותמצאו בו רק שני שחקנים שהגיעו בקיץ האחרון - אדרסון וקייל ווקר. לפי התוכנית המקורית היו אמורים להיות שלושה, אבל בנז'מין מנדי נפצע, נעדר במשך כל העונה, ותרומתו הסתכמה בציונים שנונים ונהדרים בטוויטר. וזה הכל. ברנרדו סילבה שימש העונה כשחקן רוטציה משני למדי על הספסל. דנילו היווה גיבוי בלבד. אמריק לאפורט הגיע רק בינואר ולא הותיר חותם משמעותי עד כה. כל היתר - מניקולאס אוטאמנדי וג'ון סטונס, דרך פרננדיניו, דויד סילבה, קווין דה בראונה, ראחים סטרלינג ולירוי סאנה, ועד אגוארו וגבריאל ז'סוס - כבר היו שם ב-2016/17.

והרי אשתקד הם סיימו במקום השלישי, במרחק 15 נקודות מהאלופה צ'לסי. למעשה, ההעפלה לליגת האלופות הוטלה אז בספק ממש עד המחזורים האחרונים, וארבעה נצחונות רצופים על קו הסיום נדרשו על מנת להקדים את ליברפול ואת ארסנל. ופפ עצמו הודה כי נכשל. בתחילת הקדנציה שלו במנצ'סטר הוא הצהיר: "זו הליגה היחידה בה מספר קבוצות יכולות לזכות באליפות. זו הסיבה בגללה אני כאן. הציפיות גבוהות, וזו תהיה אכזבה גדולה עבור התקשורת והאוהדים אם לא נזכה". כאשר התבונן על הטבלה הסופית, הוא אמר בפשטות: "מנהלים אחרים היו מפטרים אותי".

השאלה שעמדה אז על סדר היום היתה פשוטה - האם הסגנון של גווארדיולה מתאים לכדורגל האנגלי? האם יוכל לזכות באליפות בפרמיירליג מבלי לסטות מהעקרונות הברורים? נכון למאי 2017, התשובה היתה שלילית. הביקורות זרמו מכיוונים רבים, והשקפת עולמו של פפ הוטלה בספק. כאשר גילה אחרי ההפסד ללסטר כי שחקני סיטי לא מתרגלים תיקולים באימונים, הגיב ג'יימי רדנאפ: "זו האמירה ההזויה ששמעתי בחיי". אלא שפפ נותר איתן בדעותיו. הוא אמר עם הגעתו למנצ'סטר: "אין משמעות להצלחה אם אנחנו לא משחקים כמו שאני רוצה". ואז, אחרי שניצח בדצמבר האחרון בדרבי באולד טראפורד ופתח פער עצום בצמרת, חייך המאמן הקטלוני: "אנשים אמרו שאנחנו לא יכולים לשחק כמו ברצלונה באנגליה, אבל זה אפשרי, ועשינו את זה".

אלא שיש כאן תפנית מעניינת בעלילה, כי במשך השנים למדנו כי יש לגווארדיולה לא עקרון מרכזי אחד אלא שניים. הראשון הוא סגנונו האהוב בו הוא דוגל לאורך כל חייו כשחקן וכמאמן - החזקת כדור, שיתוף כל השחקנים כולל השוער בהנעת הכדור ולחץ גבוה על שחקני היריב כאשר הכדור אינו ברשות הקבוצה שלו. השני - אשר הופיע בשלב מתקדם יחסית בקדנציה בברצלונה - הוא גמישות טקטית, שינוי תדיר של מערכים, והמצאת תפקידים מגוונים עבור שחקני סגל רבים. ובעוד האנגלים התמקדו בעקרון הראשון וטענו כי הוא מהווה חסם בדרך לזכיה באליפות, הרי שבפועל היה זה העקרון השני שמנע הצלחה בעונת הבכורה במנצ'סטר.

בבאיירן מינכן זוכרים לרעה את השינויים האינסופיים של פפ, עם רעיונות מקוריים כגון שילובו של פיליפ לאם כקשר מרכזי, מעברים מרביעיה אחורית לשיטת שלושה בלמים וחזרה תוך כדי המשחק, והרשימה עוד ארוכה. לעתים התקרב הרושם כי החדשנות הטקטית היתה חשובה לגווארדיולה יותר מכל דבר אחר. הוא רצה להפתיע ולהיראות חכם מכולם. כאשר פורסם הרכב באיירן, לפרשנים בדרך כלל לא היה מושג לפני שריקת הפתיחה כיצד ישובצתו השחקנים על הדשא. אלא שהגישה הזו בילבלה מאוד גם את השחקנים עצמם. היא לא איפשרה לפתח המשכיות, והיוותה סיבה מרכזית לכשלון בליגת האלופות.

המחלה הזו היא שפגמה יותר מכל בעונה שעבר של מנצ'סטר סיטי. זה התחיל כבר במשחק הראשון מול סנדרלנד, כאשר שני המגנים הצרפתים - בקארי סאניה וגאל קלישי - נדרשו לשחק כקשרים מרכזיים כאשר הקבוצה היתה עם הכדור, בעוד המגן הנוסף - אלכסנדר קולארוב - שובץ כבלם. התרגיל לא צלח, וסיטי ניצחה בקושי רב, עם שער עצמי בדקה ה-87, את הקבוצה שסיימה את העונה במקום האחרון, אבל זה לא הרתיע את המאמן. פרננדיניו שובץ לא פעם כמגן, סטרלינג שולב בעמדות מרכזיות, והבלגן חגג. גווארדיולה נותר נאמן לשני העקרונות, ולכן נכשל.

העונה היתה שונה, כי גווארדיולה השכיל לוותר על העקרון השני על מנת להוכיח את עליונות העקרון הראשון. כבר החל מאוגוסט, הוא דגל בשיטה הקבועה 3-3-4 אשר איפשרה לכל השחקנים למצות את הפוטנציאל. לכן הקבוצה שלו גם הזכירה את ברצלונה המקורית יותר מכל. פרננדיניו שיחק אותה סרג'יו בוסקטס, דה בראונה ודויד סילבה גילמו את צ'אבי ואנדרס אינייסטה, ווקר היה דני אלבס, אוטאמנדי היה קרלס פויול. לירוי סאנה, שהיה לעתים מבולבל מכמות הזויה של הוראות טקטיות בעונה שעברה, פרח בעמדת הקיצוני הטהור והטבעי. סטרלינג הפך לווינר מאותה הסיבה בדיוק. הקבוצה נשמה לרווחה. האלתור היחיד היה שיבוצם של הקשרים - פביאן דלף ולעתים אלכסנדר זינצ'נקו הצעיר - בעמדת המגן השמאלי בשל הפציעה של מנדי. זה הכל. וכאשר לא מאלתרים יותר מדי, גם האילוץ הזה הוכתר כהצלחה מסחררת.

לעולם לא נדע מה היה קורה לו היה נוהג כך גווארדיולה גם אשתקד, אבל אפשר לקבוע כי לא ההגעה של ווקר ואדרסון הפכה את סיטי לצוות מנצח. היציבות היא סוד ההצלחה, ואת ההוכחה לכך קיבלנו ברבע גמר ליגת האלופות, כאשר גווארדיולה סטה לפתע מהשיטה, החליט להמציא את הגלגל מחדש, הימר על שלושה בלמים - והובס. בשבת, כאשר התארח אצל טוטנהאם, שב המאמן ל-3-3-4 המוכר והטוב, וניצח את היריבה החזקה שוק על ירך.

השורה התחתונה ברורה - זו היתה העונה של גווארדיולה בפרמיירליג, כי הוא גילה גמישות מחשבתית על מנת לוותר על הגמישות המחשבתית. הוא היה נועז מספיק להיות מקובע, ובמסגרת הקבעון הזה הפך הגאון הבלגי לשחקן הטוב בליגה, שותפו הספרדי סיפק עונה כבירה, הקיצוני הגרמני הפך לאחד הטובים בעולם בתפקידו, ואפילו הסקורר הארגנטיני שהרגיש לעתים לא רצוי מצא את הרשת ללא הפסקה. זו היתה אידיליה, זו היתה שירה, זו היתה אמנות. המשחקים של מנצ'סטר סיטי גרמו העונה הנאה אסתטית אמיתית לחובבי הכדורגל הנייטרלי.

הגיוני לשנוא את הבעלים, ואפשר לסלוד מתקציבי הרכש, אבל זו אחת הקבוצות המרתקות ביותר בתולדות הליגה האנגלית אי פעם. זו אחת האלופות הכי משכנעות בהיסטוריה, שתשבור שיאים רבים, והיא עושה זאת בדרך שלה, בסטייל ששייך רק לה. אל תקחו אותה כמובנת מאליה. אם תהיה לכך המשכיות, זו עשויה להפוך בשנים הקרובות לקבוצה הטובה ביותר בתולדות הפרמיירליג, אבל על מנת שזה יקרה חייב גווארדיולה להתמיד ולהתעלם מהעקרון השני שלו. רק כך העקרון הראשון יכול לנצח.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק