פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זרוק לסל וחסל: על השבוע ההפוך של אנדרה אינגרם ורייס ג'וניור

      אנדרה אינגרם המחיש את הקסם של הקיטש האמריקאי, סימונס ומיטשל הצעירים נסחפו לכיוון הלא נכון, עומרי כספי קרע לנו את הלב והמהלך של גלן רייס ג'וניור בנתב"ג רק הגביר את המיתוס. פז חסדאי על הקשר בין כדורסל לאגדות

      זרוק לסל וחסל: על השבוע ההפוך של אנדרה אינגרם ורייס ג'וניור
      one

      1. הסיפור של אנדרה אינגרם הוא קיטש במיטבו, ואין עם זה שום בעיה. למה לא? מה רע בקצת שמאלץ בחיים? למה הכל חייב להיות כל כך רציני ומקצועי? הנטייה הטבעית היא להתרגש מהגשמת חלום של ילדים חמודים ותמימים, אבל גם למבוגרים יש פנטזיות ושאיפות, גם מבוגרים סוחבים עמם חיים שלמים של תקוות שלעולם לא ימומשו, ולכן היה כל כך מלבב לראות את הלייקרס לוקחים כדורסלן בן 32 ונותנים לו צ'אנס להוכיח את עצמו, לראשונה בקריירה, אחרי עשר שנים בליגות הפיתוח השונות, אחרי ששיחק באולמות קטנטנים בעיירות נידחות, אחרי שכבר שקל לעזוב את הכדורסל אחרי שלא נבחר בדראפט 2007, אחרי שבכל שנותיו מעולם לא הרוויח מעל ל-30 אלף דולר בעונה וחילטר כמורה למתמטיקה, אחרי שכבר התייאש והבין שזה כבר לא יקרה, אבל תמיד שמר על שביב של תקווה, עד שזה בסוף קרה.

      גם אם מדובר בתעלול יחצני של הלייקרס, גם אם זה סתם גימיק בשני המשחקים האחרונים חסרי החשיבות של העונה, זה פשוט סיפור יפה, מלא סמליות, כזה שגרם לקהל להתמוגג מכל סל של אינגרם, ומה מבקש הקהל אם לא סיפור, משהו עם משמעות, רגע שיש בו קצת יותר עומק מהתמודדות סטנדרטית בין ספורטאי על כישרוניים ועשירים? יש לאמריקאים נטייה לעשות שמאלץ מהספורט, להפוך אותו למתקתק עם מחוות מצועצעות, כמו לקחת ילד מוגבל ולפנות לו את הדרך כדי שיחגוג טאצ'דאון, או לאפשר לחולת סרטן שנאבקת על חייה לקלוע סל בקבוצת המכללות המקומית, או פתאום לתת צ'אנס לשחקן ותיק מליגת הפיתוח, ומהצד זה באמת לפעמים נראה קיטש מוגזם, אבל למעשה זו רוח הספורט במיטבה.

      עוד בנושא

      אנדרה אינגרם "הגשים חלום" מרגש, סימונס ומיטשל ממשיכים להתווכח
      גלן רייס הציג בהתרסה את גביע ה-MVP מגמר הגביע ועזב את ישראל

      כלומר, חשוב שהביטוי "תהיה ספורטיבי" ימשיך לייצג ערכים חיוביים: תהיה הגון ונחוש, תשאף להצטיין, תמיד תן את המיטב, ובסוף תלחץ ידיים, בכבוד הדדי. זאת המטרה של חובבי הספורט, להרגיש שהם עוקבים אחרי תחרויות נעלות, וזאת גדולתה של "הרוח האולימפית", ששואפת למיצוי מקסימלי, לתחרותיות הוגנת, למסירות טוטאלית. יש דברים שהם מעבר לניצחון (לתשומת לבו של מר שכטר ומעריציו), ולכן הסיפור של אנדרה אינגרם, גם אם הוא בלוף, כן מצליח לשמר את הדימוי החיובי של הספורט. כי זה באמת קרה, חלומו באמת התגשם, וזה באמת קרה לספורטאי סימפטי, מסור, עם כישרון חבוי, שאהב את המשחק כל כך עד שנאלץ להעביר ימים על גבי ימים בנסיעות באוטובוס, בחורים באמריקה, וכבר עמד לוותר, ופתאום הגיע לסטייפלס סנטר, לבש את חולצת הלייקרס, שיחק מול כריס פול וג'יימס הארדן, וקלע 19 נקודות.

      "כל החברים שלי מהקבוצה התקשרו אליי ובירכו אותי", סיפר אינגרם, איש חיובי ורהוט, בעל תואר לפיזיקה, שמרגיש גם הוא שלרגע היה הגרסה האנושית של "שדה החלומות": אם תמשיך לשחק, הוא יבוא. מתישהו, מישהו. הפעם זה היה מג'יק ג'ונסון, עם חוזה קצרצר. גם אם זה היה לשני משחקים בלבד, את האפקט שלו אינגרם כבר עשה. עם הכותרות והסיפור המרגש, אין ספק שהוא העלה את המוטיבציה לאלפי כדורסלנים כישרוניים, שפתאום קיבלו פרץ אנרגיה ותקווה. זה כוחו של שמאלץ, שעם מינון נכון, עם ההפקה הנכונה, משיג את המטרה ומקדש את המשחק.

      אנדרה אינגרם, לוס אנג'לס לייקרס (AP)
      מרגש, למרות הכל. אנדרה אינגרם (צילום: AP)

      2. מה שעוד העצים את הסיפור של אינגרם היה איך בינתיים, בעולם האמיתי, הרחק מעולם האגדות, ב-NBA עסקו השבוע ברוקיז אחרים ובמאבק הקטנוני של בן סימונס ודונובן מיטשל על תואר רוקי העונה. הנה שני בחורים צעירים, שיש להם הכל, שרגע לפני הפלייאוף מתווכחים בפומבי על מי אמור לקחת את התואר האישי חסר החשיבות, אולי כדי להעלות את ערך המותג שלהם, אולי בלחץ של הספונסרים, וכל זה בזמן שאילו היו משוחחים לרגע עם אינגרם או מתעמקים במעלליו היו רק אסירי תודה על מה שיש להם ומעריכים את הרגע, את המתנה שנתן להם האל. כמה פעמים עוד ניאלץ להיזכר עד כמה הנעורים מבוזבזים על הנערים?

      ואולי כדאי היה לסימונס ומיטשל לשוחח לכמה רגעים עם עומרי כספי, שהלב נחמץ השבוע בעקבות ההדחה שלו מהסגל של גולדן סטייט. כמה הוא היה קרוב לדבר האמיתי, להיות חלק מאחת מקבוצות הכדורסל הכישרוניות בהיסטוריה, בניסיונה לקחת אליפות נוספת, ואיך בגלל צירוף נסיבות אומלל של פציעות וחוקים מגבילים (וכושר מקרטע, יש להודות) שוב נאלץ לצפות מרחוק, מבחוץ, בארץ המובטחת. בסופו של דבר אינגרם וקווין קוק המחישו שוב כמה עומק יש בכדורסל האמריקאי, כמה כישרון מפוזר בכל פינה, כמה קשה להיכלל בליגה הזאת, שכוללת רק כמה מאות כדורסלנים בני מזל, וכמה קשה לשרוד בה כל כך הרבה שנים, כשבכל קיץ מתדפקים על דלתותיה עשרות עילויים מהדראפט, מאירופה ומליגות הקיץ, מיליון אינגרמים נחושים ורעבים שמסתערים על כל הזדמנות.

      דונובן מיטשל יוטה ג'אז (AP)
      תעריך את הרגע, ילד. דונובן מיטשל (צילום: AP)

      3. ובהזדמנות הזאת ניפרד מגלן רייס ג'וניור, ההיפוך המושלם מאינגרם: הרבה כישרון ומעט מסירות, הרבה אגו עם קמצוץ של הערכה. הוא הדבר הכי מלהיב שקרה לליגת הכדורסל העבשה שלנו, האיש שלטוב ולרע היה שווה לעקוב אחריו, רק כדי לראות על איזה צד הוא מתעורר, בידיעה שכך או כך יהיה ספקטקל. אפשר רק להעריך מה עבר על אוהדי הפועל חולון שנאלצו להסתמך על הכדורסלן הלא יציב - רגשית ומקצועית - שמצד אחד הבריק ודקה לאחר מכן הוציא אותם מדעתם, השחקן שמצד אחד היה אגוצנטרי ומרוכז רק בעצמו, ובמקביל האגוצנטריות הזאת הביאה להם גביע; ואפשר רק לדמיין מה עבר על אנשי הקבוצה, שנדרשו כל הזמן להבליג על הגישה המסריחה והאלימה שלו וללכת לידו על קצות האצבעות כדי לא להרגיז את הגאון הקריזיונר.

      וכהרגלו, הוא סיים בעוד שואו לפנתיאון, עם אגרוף לפרצוף ויציאה מסתורית מישראל עם גביע ה-MVP בידו, שרק המחישה את גודל המסתורין וחוסר הוודאות סביבו: מה הוא ניסה להגיד? מה ניסה להעביר? האם החזיק את הגביע בהתרסה, כדי להזכיר לכפויי הטובה המנוולים שזרקו אותו עד כמה הוא חשוב לקבוצה? ואולי עשה זאת כדי לשלוח מסר אחרון לאוהדים, להמחיש כמה הגביע הזה יקר ללבו ואיך לעולם לא ישכח את התקופה שלו בחולון ועד כמה הוא נוצר את התקופה פה? ואולי זה סתם לא נכנס במזוודה ובעצם הכל על הזין שלו? בסופו של דבר אפשר להזדהות עם דברי מנהל הקבוצה, שאמר "אני פשוט מרחם עליו", על האיש שלא מצליח להשתלט על הדחפים שלו ונאלץ לעזוב בית בו הרגיש נאהב ומוערך, האיש שלא מסוגל להגשים את חלום הילדות הכי בסיסי שלו: פשוט לשחק כדורסל.

      גלן רייס ג'וניור בנמל התעופה (מערכת וואלה! NEWS , אור שקדי)
      הכי רחוק מאנדרה אינגרם. רייס ג'וניור עוזב את ישראל (צילום: אור שקדי)