תוכנית אחת, שתי קבוצות, 100 חורים: השאלות הנוקבות מאחורי המהלך הקיצוני של מכבי תל אביב

אפריל 2018.
סיעור מוחות בישיבת הדירקטוריון שלא הייתה לסיכום עונת היורוליג של מכבי תל אביב (לכאורה!).
בעלים א': לא התרסקנו, היינו בתמונת העלייה כמעט עד הרגע האחרון, הודחנו בידי קבוצות טובות מאיתנו. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שמכבי שלנו היא לא מה שהייתה. הפכנו לקבוצת מרכז טבלה באירופה, הרייטינג על הפנים וגם הספונסרים כבר לא משלמים כמו פעם. אנחנו חייבים לזהות את הבעיה, כי משהו חייב להשתנות.
בעלים ב': איפה טעינו? בבחירת המאמן?
בעלים ג':
בעלים ב': ואולי בבניית סגל השחקנים?
בעלים א':
בעלים ב': ואולי הבעיה היא בניהול? אולי מקבלי ההחלטות אינם טובים מספיק? יכול להיות שאנחנו הבעיה?
כל הבעלים: לא לא, זה לא ייתכן. הבעיה היא במנהלת הליגה. הבעיה היא בחוקים. אי אפשר להצליח ככה. הרי אצלנו הכל בסדר!
(כל הנכתב לעיל, ככל הידוע לכותב, הוא פרי מוחו הקודח ואין לייחס לו אחיזה במציאות)

נשק יום הדין נשלף, הונח על השולחן והופעל. כלומר, בערך. מכבי תל אביב פורשת מליגת העל, אבל נשארת ומאפשרת לה להישאר עם שמה היוקרתי - בגירסה המוגדרת מראש כרזה וחיוורת. היא שוברת את הכלים, אבל שומרת על ההסכמים. מועדון אחד, שבתקציב של יותר מ-20 מיליון דולר לא הצליח לזכות באף אחת משלוש האליפויות האחרונות, ינסה את מזלו מול אותן יריבות כשלרשותו תקציב הנמוך בכ-80 או 90 אחוזים; אנשי מקצוע שלא מצליחים לבנות קבוצה אחת כמו שצריך, יתבקשו הקיץ לבנות שתי קבוצות כאלו. איום הפרישה מרחף באוויר כבר שנים, וכעת נעשה הצעד. ושוב, כלומר, בערך. ללכת עם, להרגיש בלי.

המהלך שמובילים הצהובים נוגע לתחומים ולאספקטים רבים, שלכל אחד מהם היכולת להשפיע ולחרוץ את גורלו - אם אכן יתממש. אבל בסופו של דבר, כמו תמיד, שאלת השאלות נוגעת למילה פשוטה אחת: כסף.

בשנתיים האחרונות סבלה מכבי תל אביב מגרעונות הולכים ומצטברים, שרק תפחו בשל הכישלונות של הקבוצה על המגרש. כעת, לראשונה אי פעם, היא תצטרך לתפעל שתי קבוצות כדורסל. לכן, שאלת המפתח שעדיין נותרה פתוחה, וכנראה לא תימצא לה תשובה רשמית בזמן הקרוב, היא כמה כסף יעלה המהלך הזה כדי שיצדיק את עצמו.

מכבי, כמו יתר קבוצות הספורט המקצועניות בישראל, נהנית מהטבות מס משמעותיות לטובת העסקת זרים אמריקאים. גורם שעבד בעבר במועדון, ומעורה בפרטי החוזים, העריך היום כי התקציב להעסקת אותם זרים נע סביב 50-45 מיליון שקלים בשנה; המשמעות, לדבריו, היא שהמדינה מעניקה לצהובים הקלות בסדר גודל של קרוב ל-30 מיליון שקלים. מבלי להיכנס לוויכוח העתיק על הצורך בהקלה הזו, הרי שעכשיו הופכת המציאות לאבסורדית ממש: המדינה תעניק את ההטבה הזו עבור שחקנים שכלל לא יופיעו בליגה הישראלית ולא יוכלו להעלות את רמתה.

איש מקצוע בכיר בכדורסל הישראלי העריך היום כי לצורך הקמת הקבוצה הבת, נצר לשושלת מכבי דרום, או בלשון ימינו - מכבי פוקס עודפים תל אביב, יידרשו כעשרה מיליון שקלים בשנה. תקציב בסדר הגודל הזה מציב את מכבי כקבוצת מרכז טבלה בליגה; מעט פחות מהפועל תל אביב, פחות מהפועל חולון, הרבה פחות מהפועל ירושלים.

כלומר, הדעת נותנת שבניסיון להצליח יותר ביורוליג, תידרש מן הסתם מכבי לפחות לגדילה סמלית של עשרה אחוזים בתקציבה; בנוסף לכך, היא תצטרך להשקיע עוד לפחות עשרה אחוזים בתקצוב הקבוצה הבת. בסך הכל - גידול של יותר מ-20 אחוזים. האם יש לה את המשאבים הנדרשים? האם משקיעים חדשים בדרך? האם במועדון בונים על גידול בהכנסות ממפרסמים וממינויים? או שהכל ייעשה תחת המסגרת הקיימת ובתקציב מוגבל ומצומצם ביחס ליריבות האירופיות?

כך ייבנה הסגל לליגת העל: כמה מהישראלים שחתומים במכבי לעונה הבאה יולכו אחר כבוד לפוקס עודפים. למשל, יובל זוסמן. לדוגמה, כרם משעור. אליהם יצורפו עוד שחקנים מדרג הביניים בליגה. מה זה אומר (1)? שמכבי הפכה במו ידיה את ירושלים, הנציגה היחידה של ליגת העל במפעלים האירופיים הבכירים, ליעד המבוקש והאטרקטיבי ביותר עבור שחקן ישראלי. למעשה, לא יהיה עוד קרב על "הישראלים הטובים ביותר" (אם בכלל יש כאלה). רק בבירה יוכלו להציע להם להופיע בשתי המסגרות.

מה זה אומר (2)? שמכבי ב', כמי שמציגה את עצמה בתור סתם עוד קבוצת ליגה, תצטרך לשלם יותר כסף לישראלים צעירים כדי לשכנע אותם לבחור בה על פני אופציות אחרות, כמו מכבי אשדוד, גלבוע/גליל או מכבי חיפה. במהלך המשא ומתן יוכלו צהובים ב' לשכנע את השחקן בו יחפצו בשלל טיעונים: אצלנו יהיו רק שלושה זרים והסגל יהיה קצר יותר, כך שבאמת תקבל את המפתחות; אם תוכיח את עצמך בליגה, תוכל להצטרף לצהובים א' בעונה הבאה.

אבל האם הטיעונים הללו, שנשמעים די הגיוניים ואפילו מפתים, יעמדו במבחן המציאות? הרי הודות לנפלאות חוקי הליגה בישראל, ניתן לרשום שחקנים חדשים עד ה-1 במאי. לאור הצהרת הצהובים כי יחתימו רק שלושה או ארבעה זרים בליגה, ברגע שמכבי תודח מהיורוליג (או אפילו קודם לכן) היא תוכל לנצל את מכסת שמונת הזרים ו"להעניק" לקבוצת העודפים ארבעה או חמישה זרים בכירים ויקרים יותר לקראת הפלייאוף.

יתרה מכך: בכל רגע נתון רשאית קבוצה בליגה שיהיו רשומים בשורותיה 15 שחקנים לכל היותר. ובהגיע אותו יום שבו תסיים מכבי א' את דרכה האירופית, או שמכבי ב' תיקלע למשבר מאיים בליגה (סכנת ירידה במקרה הרע או אפשרות להיעדר מהפלייאוף במקרה הפחות רע), תוכל ההנהלה לבצע מעשה מכבי חיפה Vs גוני יזרעאלי, או - להבדיל - גולדן סטייט ווריורס Vs עומרי כספי, ופשוט לחתוך שחקנים שפחות ייראו לה לטובת אלו שבכלל התכנסו עבור הזירה המרכזית של ימי חמישי.

לאור התקציב שמן הסתם ייועד לפוקס עודפים, ינחתו בקבוצה הבת זרים שמחירם נע בין 100 ל-200 אלף דולר, כמו כל זר אחר בכל קבוצה אחרת בליגה. הטוריאן גרינים של העולם. מהלך שכזה טומן בחובו, כמובן, סיכון בהורדת מעמדה של הקבוצה בזירה המקומית: האם כישלון בישראל יכול להעיב על מעמדם של הצהובים ביורוליג?

בפועל, שחקנים ישראלים צעירים, בגיבוי מספר זרים מועט ובינוני, יקבלו את ההזדמנות להוביל את פוקס עודפים במשחקי הליגה. ספק אם הם גם יקבלו את המפתחות כדי להצעיד אותה במאבק על האליפות.

כל מאמני היורוליג, מדימיטריס איטודיס וז'ליקו אוברדוביץ' שבפסגה, עבור בנבן ספאחיה שבמרכז ועד סימונה פיאניג'אני וארגין עתמאן שבקרקעית, הלינו לאורך העונה כולה על לוחות הזמנים הצפופים, על העייפות של שחקניהם, על היעדר האימונים. בהגיית המהלך הזה, מכבי תל אביב למעשה מנטרלת את הטיעון המרכזי הזה.

אבל השאלה המתבקשת היא האם קבוצה שמשחקת פעם בשבוע תוכל לעמוד באינטנסיביות ובכושר הגופני - ובעיקר כושר המשחק - שיש ליריבותיה? מצד אחד יהיה עליה פחות עומס, ובזמן שריאל מדריד תתקוטט עם ברצלונה בליגה היא תנוח, תתאמן ותהיה חשופה פחות לפציעות; מצד שני היא תסבול מהיעדר זמן טיסה (על הפרקט) ותעמוד צעד מאחורי הקבוצות האחרות בכושר, בהרגלים ובריכוז.

גם אם היורוליג תצמח בעונה הבאה ל-18 קבוצות, הרי שהמחזורים הכפולים ייערכו אחת לשלושה שבועות בקירוב. בשאר הזמן, מכבי א' תשחק רק פעם בשבוע. בכל מקרה, גם אם יעמדו בפני שיבוץ מאתגר - דוגמת מפגשים עם פנרבחצ'ה ואולימפיאקוס בזו אחר זו - עדיין יהיו לשחקניה חמישה ימים בסוג של סיאסטה. האתגר של המערכת בשמירה עליהם במתח גבוה יהיה אחד הגדולים והלא מובנים מאליהם.

הקלות המס שעליהן נכתב בסעיף 2 יאפשרו למכבי א' להנחית זרים משלימים - שחקנים 7, 8 ו-9 בהיררכיה - במחיר זול יותר מאותם ישראלים שהמאמן איבד בהם אמון לאורך הדרך. האם העובדה שמכבי, כאסטרטגיה, תצא לעונת היורוליג הארוכה ללא ישראלים (למעט שניים או שלושה, שתפקידם יוגבל) תעבור בשלום אצל האוהדים?

דבר אחד חשוב לזכור, אפרופו דיוני הזהות: חובבי הספורט בישראל בכלל, וביד אליהו בפרט, פחות מתעניינים בלאום של השחקנים שעל המגרש. הם רוצים קבוצה מנצחת. מכבי מודל 2014 הייתה פחות ישראלית מכל קודמותיה, וגם מאלו שבאו אחריה; זה לא הפריע לאיש מאלפי אוהדיה ללוות אותה לפיינל פור במילאנו, וזה לא מנע מעשרות אלפים לחגוג איתה את הזכייה ביורוליג.

לפני כשבוע, במוצאי חג הפסח, יצאה הודעה מטעם ארגון "הגייט", המאגד בתוכו את הגוש המעודד בשער 11, תחת הכותרת "אוהדי מכבי נגד חוקי הליגה הישראלית". בטקסט, שפורסם בעמוד הפייסבוק של הארגון והתפרש על פני 830 מילים, לא דנו האוהדים בציוד עידוד, בהסעות למשחקי חוץ או בשאר נושאים שאמורים להטריד קהל ביציע; ראשי "הגייט" צללו לרזולוציות מקצועיות על החוק הרוסי, חוק הצעירים ועוד.

זה לא מקרי, כמובן. הנהלת המועדון, בראשות דני פדרמן ושי רקנאטי, עומדת בקשר רציף עם נציגי האוהדים, עובדת איתם בתיאום ודואגת לעדכן אותם בדילמות ובשיקולים. לא מן הנמנע שהירייה הראשונה בקמפיין נורתה על ידי האוהדים בכוונת מכוון; במכבי יוצאים לצעדים הקיצוניים הללו בידיעה גמורה שלפחות החלק הקולני בהיכל עומד מאחוריהם.

אלא שכעת עולות וצפות שאלות אחרות: האם כרטיסי המנוי העונתיים למשחקי הקבוצה ימשיכו לכלול את היורוליג (של מכבי א') וגם את ליגת העל (של מכבי ב')? האם, לאור מעמדו החדש של המועדון כעוד קבוצה בליגה, תשחק פוקס עודפים לעיני יציעים ריקים ביד אליהו - או שתעבור לאולם קטן שיתאים יותר למידותיה ולשאיפותיה, דוגמת הדר יוסף? והאם במועדון באמת מאמינים שהקהל יבוא לעודד ביום חמישי קבוצה אחת, וביום ראשון - בהגיע הדרבי מול הפועל או הקלאסיקו מול ירושלים - יתגייס לסייע לחבורה שונה לחלוטין, רק בגלל שהיא לובשת את אותן חולצות?