לפני 30 שנים בדיוק, ביום חמישי, ערב שביעי של פסח, התאספו המוני בית ישראל סביב מקלטי הטלוויזיה לאחר סעודת החג, וצפו בגמר גביע אירופה לאלופות. למכבי תל אביב לא היו סיבות לחגוג בגנט שבבלגיה, והיא הפסידה לטרסר מילאנו 90:84. האיטלקים לא שיערו שזו תהיה הפעם האחרונה (לפחות עד כה) שבה יוכתרו לאלופי היבשת; הצהובים לא האמינו שרק כעבור 13 שנים יוכלו לטעום שוב שמפניה; ודינו מנגין האגדי, אז בן 38, הניף את הגביע האחרון בקריירה, אבל עד היום הוא מחזיק בשיא הזכיות לשחקן במפעל החשוב ביותר - עם לא פחות משבעה תארים.
"ההיסטוריה שלי וההיסטוריה של מכבי צועדות יד ביד, זו לצד זו, במשך שנים רבות", אומר מנגין בראיון חג לוואלה! ספורט. "אני זוכר שלא היה כדורסל גדול, כמו תמיד בגמרים. גם כשאתה מנוסה, וגם אחרי שחווית הכל בקריירה, הלחץ מדבר במעמדים האלה. אתה יודע היטב מה מונח על הכף, אתה מבין שזה הערב שבשבילו עבדת במשך עונה שלמה. המחשבות האלה משפיעות על הביצועים".
עוד בנושא
"אם יוחלט שוויצ'יץ' לא ממשיך, דני פדרמן לא יוכל למנוע זאת"
סילבן לנדסברג סוגר חשבון: "לא הרגשתי נוח במכבי תל אביב"
מכבי תל אביב בדיכאון: "חלק מהשחקנים רוצים שהעונה תיגמר"
תקציר גמר גביע אירופה, בערב החג השני של פסח ב-1988
זה היה הניצחון השני ברציפות של האיטלקים על הישראלים בגמר. מנגין קלע רק חמש נקודות, והכוכבים הבולטים של טרסר היה בוב מקאדו (25 ו-12 ריבאונדים), מייק דאנטוני וריקי בראון (17). במכבי הצטיינו דורון ג'מצ'י (24) וקן בארלו (21 ו-14), ששנה קודם לכן זכה בגביע עם היריבה. מיקי ברקוביץ' קלע רק שלוש נקודות במשחק האירופי האחרון שלו ושל מוטי ארואסטי במדים הצהובים, בעוד איציק כהן זכה לדקות התהילה שלו כשהחליף את קווין מגי שיצא בחמש עבירות, והפתיע עם שש נקודות ב-13 דקות. אבל הגביע, כאמור, נשאר במילאנו.
באיחור אופנתי של כמעט יובל שנים מגלה מנגין שהוא והצהובים חשבו על איחוד כוחות. "בתחילת שנות ה-70 שמעון מזרחי טילפן אליי והציע לי להצטרף למכבי. שוחחנו, התעניינו, אבל זה לא היה יכול לקרות. בימים ההם שחקן היה רכוש של המועדון. כדי לעבור לתל אביב, היינו צריכים לקנות את כרטיס השחקן שלי, וזה עלה הרבה כסף. במחיר שלי מכבי יכלה להחתים שלושה או ארבעה שחקנים. זה היה סיפוק גדול עבורי לדעת שרוצים אותי באירופה, ועוד באחד המועדונים המפוארים".
- פגשת את מכבי כל כך הרבה פעמים, מגמר גביע המחזיקות עם וארזה כשהיית בן 17, ועד אותו גמר בגנט ב-1988.
"אנחנו, השחקנים, ידענו הכל אחד על השני. כל אחד הכיר בדיוק את החוזקות ואת נקודות התורפה של היריב. כששיחקנו מול מכבי, הרגשנו כאילו אנחנו בליגה האיטלקית. הגעתי לתל אביב כבר בעונה הראשונה שלי, וחגגתי ביד אליהו את הזכייה בתואר הראשון בקריירה שלי. זה היה יד אליהו הישן, עוד לפני שבנו לו גג. בחיים לא שיחקתי ככה, במגרש פתוח, תחת כיפת השמיים, כשמאחורי הסלים יש דשא.
"תשמע, תמיד שנאתי להפסיד, בטח במשחקי גמר, אבל אני חייב להודות שהייתה רק פעם אחת שבה לא הייתי עצוב כשזה קרה. בגמר ב-1977 בבלגרד, כשמכבי ניצחה אותי ואת וארזה, ראיתי את כל היציעים המלאים בישראלים, את השמחה האמיתית של הגביע הראשון, את דמעות האושר של השחקנים והאוהדים. עם כל האכזבה שהייתה לי, לא יכולתי שלא לשמוח בשמחתם".
הרזומה המפואר של מנגין (68) אינו מסתכם בשבע הזכיות בגביע אירופה לאלופות. אף שלא הגיע ל-NBA, הוא הפך לשחקן האירופאי הראשון שנבחר בדראפט - במקום ה-182 ב-1970 בידי אטלנטה; במהלך שנות ה-70 לא החמיץ אפילו הופעה אחת בגמר האירופי; ב-2003 נבחר להיכל התהילה של הכדורסל העולמי, ובמהלך הקריירה זכה גם בעשרה תארים אירופיים (שבעה באלופות, שניים במחזיקות ואחד בקוראץ'), בארבעה גביעים ביניבשתיים, ב-12 אליפויות איטליה ובשישה גביעי המדינה; הוא הוכתר פעם אחת לאלוף אירופה עם נבחרת איטליה וזכה גם במדליית כסף אולימפית.
מנגין, גדול כדורסלני איטליה בכל הזמנים ואחד הכוכבים הבולטים בתולדות הכדורסל האירופי, פרש בגיל 44 לאחר ששיחק 14 עונות בווארזה, 11 במילאנו ושלוש בטרייסטה. אבל משהו בכל זאת חסר לו. "בחוזה הכי גבוה שלי בקריירה השתכרתי 250 אלף דולר לעונה. היו לי הצעות טובות יותר ממועדונים אחרים, אבל בחרתי להישאר. רציתי להישאר קרוב לבית, במועדונים שהרגשתי בהם טוב. כסף הוא דבר חשוב, אבל לא הכי חשוב. אני תמיד מתבדח עם אבא שלי ושואל אותו למה לא הביא אותי לעולם 15 שנים מאוחר יותר. הוא היה מרגיש צעיר יותר, ואני הייתי מרוויח הרבה יותר כסף. בגלגול הבא אני כבר אחליט בעצמי מתי להיוולד".
כיום מתגורר מנגין במילאנו ומכהן כסגן נשיא פיב"א אירופה. למשחקים של ארמאני הוא לא הולך, ויש לו גם הסבר משכנע מדוע: "אמנם עברו הרבה שנים מאז הפסקתי לשחק, אבל כשאני צופה בכדורסל אני עדיין מרגיש כמו שחקן. כשהקבוצה מתחילה להפסיד, אני מתעצבן, אני מתרגז, אני מתרגש. זה קשה לי. לכן אני מעדיף להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה. ככה אני גם יכול להעביר ערוץ כשהדברים מתפתחים בצורה רעה".
- מה השתנה בכדורסל מאז ימיך?
"הכדורסל של היום הרבה יותר מהיר, השחקנים חזקים יותר, אבל אני חייב להגיד לך שאני לא אוהב את שיטת המשחק שנהוגה כיום. הנטייה לזרוק כל כך הרבה שלשות שינתה לחלוטין את המשחק. כל הזמן עושים פיק אנד רול, חדירה, מסירה ושלשה. זה מאוד דומה לכדורסל ב-NBA, ולפעמים זה משעמם אותי. בימים שלנו המשחק היה יותר קבוצתי, עם הרבה תנועה, כשכל השחקנים מעורבים. הכדורסל של פעם היה ממש סימפוניה. המשחק היה שלם יותר, מתוחכם יותר. הקבוצות היו כמו שעון שוייצרי, כשלכל אחד תפקיד מוגדר".
- בתור מי שנמצא בעמדה כל כך בכירה בפיב"א, לא חבל לך לראות את הסכסוך המתמשך עם היורוליג? אתה לא חושב שהבעיה המרכזית היא אגו של מקבלי ההחלטות?
"היורוליג עושה עבודה נהדרת ודואגת לקבוצות שמשחקות אצלה, אבל אסור לשכוח שהנבחרות הן החשובות ביותר. כשקבוצה זוכה בגביע אירופה, זה רגע נהדר לשחקנים, לאנשי המועדון ולאוהדים, אבל אחרי הנבחרות הלאומיות כל המדינה עוקבת. בסוף יימצא פתרון, ואני מאמין שכולם יהיו מרוצים, אבל הדרך לשם מאוד ארוכה וקשה.
"הטענה המרכזית של היורוליג היא שלוח הזמנים צפוף מדי ולא מאפשר לקיים משחקי נבחרות במהלך העונה. אבל למה? אם אפשר לעשות את זה בכדורגל, ענף שבו העומס לא פחות גדול, שהרבה יותר כסף מעורב בו, ושהפופולריות שלו היא הגבוהה ביותר, אז למה לא בכדורסל? למה ב-NBA יכולים לשחק שלוש או ארבע פעמים בשבוע, ובכדורסל האירופי זה לא יכול לקרות? עוד שישה משחקים בעונה, זה מה שיעשה את ההבדל?".
- כשאתה שיחקת בגביע האלופות, עברתם לפעמים רק 11 משחקים בדרך לגביע. איך היית מסתדר בכדורסל של היום?
"בקלות. הלוואי שהייתי זוכה להופיע בכל כך הרבה משחקים. זה הדבר האמיתי. בשבילי, אימונים היו דבר משעמם, ובמילאנו הם היו גם קשים יותר וחזקים יותר מהמשחקים. לא היו שופטים, ופשוט היינו הולכים מכות אחד עם השני. זה קרה בעיקר אחרי הפסדים, כשכולם באו עצבנים. ככה גם הגענו מוכנים יותר למשחקים עצמם".
- מכבי ומילאנו יסיימו בסוף השבוע את עונת היורוליג שלהן. מוזר לך לראות אותן רחוקות כל כך מהצמרת האירופית?
"מוזר מאוד, אבל ככה זה תמיד. זה מין גלגל. היום יש מועדונים אחרים, בעיקר מספרד, טורקיה ורוסיה, שזוכים לעליונות כלכלית ויכולים לרכוש שחקנים נהדרים. בחלק מהמדינות משלמים מיסים נמוכים, וככה לקבוצות האיטלקיות קשה להתחרות. שמעתי שמכבי לא זכתה באליפות ישראל כבר כמה שנים, וזה נראה כמו משהו לא טבעי. אני בטוח שזה טוב לתחרות, שזה הופך את הליגה למעניינת יותר, מאפשר לקבוצות אחרות לחלום על תארים".
- היכן שני המועדונים האלה טועים? מה אתה היית משנה כדי להחזיר אותם למקומם הטבעי?
"אני לא רוצה ללמד את הדג לשחות. יש להם אנשי מקצוע ומנהלים טובים, אני בטוח שהם ימצאו את הפתרונות. אני יודע דבר אחד: בכל פעם שראיתי שיריב אחד מתחזק ועובר אותי, עבדתי קשה יותר ומצאתי את הדרך להשתפר. לשנות הכל משנה לשנה לא יעזור".
לקראת סיום השיחה, מבקש מנגין להעביר מסר לאוהדי מכבי ביד אליהו. "תשמע, מעולם לא לבשתי צהוב, ותמיד הגעתי לתל אביב כשחקן יריב, אבל הם העניקו לי כבוד עצום והריעו לי בהצגת השחקנים. כשזה קרה בפעם הראשונה, ממש הופתעתי. זה חימם לי את הלב, וזו גאווה גדולה בשבילי. הם הכירו אותי כל כך טוב, וכנראה אהבו את דרך המשחק שלי, את העובדה ששמרתי על כבוד היריב ותמיד עשיתי הכל כדי להביא ניצחון לקבוצה שלי. בזכותם, ישראל הפכה למעין בית עבורי".
- אתה יכול לדרג את חמישיית כל הזמנים של מכבי, לפחות בין אלו ששיחקו מולך?
"זה יהיה קשה. הראשון חייב להיות מיקי ברקוביץ', האדם שמייצג את המועדון הזה בצורה הכי טובה שיש. הוא היה לוחם וג'נטלמן, שחקן טכני ותמיד נשאר אדם נהדר מחוץ למגרש. גם טל ברודי חייב להיכלל בחמישייה הזאת, אבל ברשותך, אני חייב לעצור כאן. למזלה של מכבי, היו לה כל כך הרבה שחקנים טובים, שזה יהיה עוול לבחור רק שלושה מתוכם".
