("זה הגיע משום מקום. אף פעם לא סבלתי מהתקף כזה בעבר. אפילו לא ידעתי אם זה אמיתי. אבל זה היה אמיתי, אמיתי כמו יד שבורה או קרסול נקוע. מאז אותו היום, כמעט כל דבר לגבי הצורה בה אני חושב על הבריאות הנפשית שלי השתנה")
קווין לאב
זהו תור הזהב של ה-NBA. הכסף נשפך כמים, הפופולריות של הכוכבים גואה, הרמה והעניין גבוהים מאי פעם. אבל לאחרונה מתרחשים בליגה הטובה בעולם דברים טובים לא רק על הפרקט, אלא גם - אולי בעיקר - מחוץ לו. תשאלו את חוקרי מכללת סטנפורד, שהגיעו למסקנה ש"כיום, ה-NBA מהווה מיקרוקוסמוס של החברה האמריקאית ונותנת ביטוי ממשי לתהליכים שמתחוללים בתוכה".
יותר מאי פעם, הליגה משמשת זירה ציבורית ופוליטית. יותר מאי פעם, קולם של כוכבי הליגה נשמע כמעט בכל סוגייה אפשרית. שלטונו של טראמפ, מדיניות אחזקת הנשק של ה-NRA, היחס כלפי שחורים - הכל עובר דרך הפילטר של ליגה הכדורסל הטובה בעולם ומתווך על ידי שחקנים ומאמנים שפעם היו משחקים ושותקים, והיום כבר לא מוכנים להתפשר על דעותיהם. ה"גם רפובליקנים קונים נעליים" המפוחד של ג'ורדן הוחלף ב"טראמפ, אתה חתיכת כלומניק" הנחרץ של לברון, וכעת אפילו הוד אווירותו מוכן לשחרר מפעם לפעם אמירה פוליטית.
בשבועות האחרונים ה-NBA כבר נוגעת בעוד סוגיה כואבת, מושתקת וזנוחה בספורט האמריקאי, אולי אפילו בחברה האמריקאית כולה. הדיכאון והחרדה נחשבים ברוב ענפי הספורט לטאבו, על אף שהם פושים בחברה. על פי הערכות רשמיות, אחד מכל חמישה אמריקאים שחצה את גיל 18 סובל מתסמינים של דיכאון או חרדה. וכשמדובר ב-NBA ובנסיבותיו המיוחדות, ברור שהשחקנים נמצאים בקבוצת סיכון: שגרת יומם כוללת בהכרח שינה לא רציפה, אכילה בלתי סדירה ולחץ גבוה מהרגיל - שלושה גורמים מובהקים מעוררי חרדה ודיכאון.
השאלות שעולות בעקבות הוידויים האמיצים של דמאר דרוזן, קווין לאב וקלי אוברה על התמודדות עם חרדה ודיכאון רבות ומגוונות: אם הדבר כה נפוץ בקרב שחקנים כיום, האם כוכבים גדולים אחרים סבלו מכך בעבר וחששו לספר? האם תופעות כאלו זוכות לטיפול הולם? והאם בעתיד יינתן לכך מענה?
עוד בנושא
עוד בנושא
קווין לאב חשף: "עברתי התקף חרדה במהלך משחק, חשבתי שאמות"
הלילה: ניצחון שלישי רצוף לספרס, עוד ניצחון ליוסטון, עוד הצגה ללברון
מקומו של עומרי כספי בסגל בסכנה ממשית: הווריירס מאוהבים בקווין קוק
העבר
אף שמעולם לא שטף את ה-NBA גל שכזה בנושא הדיכאון והחרדה, וידויים ספורדיים כבר היו לפני שנים רבות. כדי להבין עד כמה היה הנושא במחשכים מספיק להסתכל על ג'רי ווסט, למשל, לו לקח 72 שנה להתוודות - באומץ רב - על כך שהוא סבל (וממשיך לסבול) מדיכאון שליווה אותו במשך כל שנות הקריירה. בשנת 2011 פורסם ספרו האוטוביוגרפי "West by West: My Charmed, Tormented Life", בו חשף כי מספר פעמים במהלך הקריירה חשב להתאבד, למרות שפרח ושגשג מבחינה מקצועית, ולימים אף הפך ל"לוגו". הדיכאון התפתח עוד בהיותו נער, על רקע אלימות פיזית מצד אביו ומות אחיו הנערץ.
"הייתי הולך לישון במחשבה שקצתי ומאסתי בחיי. עברה בי המחשבה להתאבד כמה פעמים, אבל אף פעם לא היה לי את האומץ, למזלי", סיפר. מיותר לציין שווסט מעולם לא שיתף בתחושותיו אף אחד מעולם הכדורסל. בענף כה מצ'ואיסטי, הסערות שהתחוללו בנפשו היו מתפרשות אוטומטית כחולשה. ווסט נאבק כדי להסתיר ולטייח, לעתים גם תיעל את הדיכאון והדימוי העצמי הנמוך לעבודה סיזיפית על הפרקט, שהיה המקום המושלם לאסקפיזם. אבל בכל פעם שחווה הפסד משמעותי - ולעזאזל, לווסט היו הרבה כאלה, בעיקר בגמרים - הדיכאון היה נכנס מהדלת הראשית ותופס אותו בעיקר בבית, מול המשפחה. "אחרי שהעונה הייתה מסתיימת הוא היה מסתגר בבית ולא מחליף עם אף אחד מילה. אפילו לא 'בוקר טוב'. הוא לא היה יכול להתמודד עם תחושת הכישלון", סיפרה אשתו.
"הלוגו" היה בר מזל: למרות הקושי, הוא הצליח לתפקד כראוי ביומיום ולהפוך לכדורסלן מוצלח בקנה מידה היסטורי. אבל אחרים שסבלו מבעיה דומה, במיוחד בעבר הרחוק, פשוט התנדפו מה-NBA אחרי שלא מצאו תרופה - או תמיכה. קחו למשל את סליי וויליאמס, שחקן זניח שגם עכברי ה-NBA מתקשים לזכור, שניסה להטביע את חותמו בליגה אי שם בשלהי שנות ה-70 ותחילת ה-80. וויליאמס סבל מחרדות ודיכאונות קשים שמנעו ממנו להביא לידי ביטוי את כישרונו העצום, אולם ב-1985 נראה היה שהוא סוף סוף עולה על דרך המלך, כשקיבל צ'אנס מבוסטון. ג'קי מקמולן, כתבת ESPN שסיקרה בזמנו את הסלטיקס, סיפרה השבוע בפודקאסט של זאק לואו את הדברים הבאים: "רד אאורבך היה מאוהב בו, קווין מקהייל התלהב ממנו, לארי בירד היה משוכנע שבזכותו הם יזכו באליפות. אבל יום אחד היה לו התקף חרדה חריף, הוא נעלם, ומאז כף רגלו לא דרכה ב-NBA. הוא פשוט הלך לאיבוד".
בשנים האחרונות היו כמה וכמה שחקנים שניאותו לשטוח את צרותיהם האישיות בצורה פומבית, אולם דווקא מטה וורלד פיס, שהיה הפנים של התופעה בסוף העשור שעבר, לא נלקח ברצינות יתר ונתפס כאתנחתא קומית. ב-2009, אחרי שזכה באליפות עם הלייקרס, הוא סיפק רגע שנצרב בתודעה: במקום לספק את נאום התודה היבשושי והצפוי מאליו לחבריו לקבוצה ולארגון, הוא הודה בראש ובראשונה לפסיכיאטר שליווה אותו לאורך התקופה. מיד לאחר מכן מכר את טבעת האליפות שלו תמורת 500 אלף דולר, ותרם את כל הסכום לילדים שמתמודדים עם בעיות דומות לשלו. גם האמירה החשובה הזו התפרשה, איכשהו, כחצי-בדיחה. שוב, כי מדובר בדמות אקסצנטרית ואפילו מעט נלעגת. "היום כולנו מריעים לקווין לאב ולדמאר דרוזן, אבל מטה וורלד פיס השמיע את אותה זעקה לפני כמעט עשר שנים. אנחנו היינו אלה שלא שמענו, שהתעלמנו, שלא הצלחנו לקחת אותו ברצינות", הודה השבוע פרשן ESPN אמין אלהסן.
כעת, כששחקנים בעלי שיעור קומה נפתחים ללא פחד ומספרים בכנות על צפונות ליבם, צפה מחדש גם השאלה הגדולה מכולן, זו שמכתימה את הקריירה של לברון ג'יימס כבר כמעט במשך שבע שנים תמימות: מה באמת עבר עליו בגמר 2011, בו הוא ומיאמי הפסידו את האליפות לדאלאס? מה באמת עמד מאחורי ההתחבאות הבלתי מוסברת שלו במשחקים המכריעים של הסדרה? ובעיקר - האם החרדה הייתה זו ששיתקה אותו, ולא המאבס? ג'יימס מתייחס לגמר ההוא עד היום כנקודת מפנה בקריירה, רגע מכונן ששינה אותו מקצה לקצה. הוא כבר הספיק להודות בשנה שעברה ש"מנטלית, פשוט לא הייתי מוכן כדי להתמודד עם כל הלחץ שהיה עליי באותו גמר", ולאחרונה גם חבריו לקבוצה בזמנו חשפו עוד ועוד פרטים על הדכדוך בו היה שרוי באותם ימים. "אני חושב שהיו רגעים שהוא היה שבור לחלוטין. כל אוהדי הכדורסל ברחבי העולם הסתכלו אך ורק עליו והוא היה חייב, כביכול, לקחת אליפות בעקבות המעבר למיאמי", סיפר כריס בוש בראיון בפודקאסט של ביל סימונס בשבוע שעבר. "אני זוכר שבאחד מאימוני השחרור שלנו הסתכלתי לעברו, וראיתי שמשהו מאוד מאוד מטריד אותו. כששאלתי אותו מה זה, הוא אמר - 'כולם מייחלים לכישלוני. הם שונאים אותי'".
אדי האוס, שחקן קצה ספסל של ההיט דאז, סיפר שבשלב מסוים במהלך הסדרה "לברון פשוט ויתר והרים ידיים. הוא לא הופיע. כלומר, הוא היה שם פיזית, אבל לא נפשית".
ההווה
לא רק הכדורסל ב-NBA משתנה בקצב מהיר, אלא גם כל האווירה שמסביב הליגה. בעבר הייתה הליגה ללא ספק עוינת ביחס לפתיחות רגשית כזו, אבל כיום היא ידידותית בהרבה. אחרי הווידויים החושפניים של דרוזאן, לאב ואוברה, אי אפשר שלא לתהות האם הליגה במתכונתה ובנסיבותיה הנוכחיות הייתה מצליחה לשמר גם טיפוסים חרדתיים נון-קונפורמיסטים שנפלטו ממנה בין היתר בדיוק בגלל סיבות כאלו. רויס וויט, האיש שניסה להוביל רפורמה בליגה אחרי שראה שלמרבה הצער הפרעת חרדה ופחד מטיסות לא משתלבים עם קריירה ב-NBA , מככב כיום בליגה הקנדית. ייתכן שאם היה מנהל את מאבקו כיום, חלק גדול מדרישותיו היו נענות והוא היה ממשיך לקריירה משגשגת ביוסטון שבחרה בו בבחירה ה-16 בדראפט 2012.
לארי סנדרס, עוד פליט NBA שפרש בין היתר בגלל דיכאונות קשים, דווקא קיבל צ'אנס קצרצר לחזור בקליבלנד בעונה שעברה, אבל נראה חלוד ולא בכושר. גם הוא, סביר להניח, לא היה מוותר על 20 מיליון דולר שנותרו לו בחוזה המקורי במילווקי לו היה מוצא אוזן קשבת מהסוג שניתן למצוא כיום.
ברור מאליו ששחקנים רבים שסובלים מבעיות דומות טרם התוודו או שלא יתוודו לעולם, אבל עצם העובדה ששניים מהדוברים של התופעה הם אולסטארס, פותחת את האפשרות פחות או יותר לכולם. גם בקרב בעלי וראשי הקבוצות הדעה הרווחת השתנתה. אם בעבר רוב הקבוצות סירבו להעסיק אנשי מקצוע טיפוליים והטילו את האחריות במקרים כאלה על אנשי הצוות הרפואי - להם במרבית המקרים אין מושג של ממש בעניינים הללו - כיום רוב הקבוצות מחזיקות פסיכולוג או אפילו שניים, שמלווה את הקבוצה לאורך כל העונה. בעת הצורך, שחקנים פונים אליו ומקבלים סיוע. כנראה שגם בעלי המאה הפנימו שכמה כסף שלא ישלמו לשחקנים, הם עדיין יישארו בני אדם רגילים, שלעתים מגיעים לתהומות הנפש.
כשמדובר בשחקנים שסובלים מפציעות קשות, הבעיה רק מתחדדת (וכך גם פתרונה). כשה-NBA החלה לחקור ולהתחקות אחר תופעות כמו חרדה ודיכאון, התברר שאחוז גבוה מהשחקנים שנפצעים לפרק זמן ממושך של כמה שלושה חודשים ומעלה, נוטים להיכנס לסטטיסטיקה. התקופה מחוץ למגרשים לא רק גורמת לחלודה ולירידה בכושר, היא גם מאפשרת לשחקן להביט על עצמו ועל הליגה שאליה הוא משתייך מבחוץ, ולעתים המסקנות כואבות. גורדון הייוורד, למשל, טען בשבוע שעבר ש"החלק הבאמת מאתגר בפציעה שלי זו לא ההתאוששות הפיזית, אלא ההתמודדות עם הדיכאון".
כמובן שהייוורד לא לבד: דרק רוז, שנאחז כיום בשארית כוחותיו בקריירה המדשדשת אחרי רצף של פציעות וחוסר מזל משווע, טען כי גורם מרכזי בדעיכה המתמדת שלו הוא בכלל מנטלי. במשך שנים סבל רוז מחרדה חברתית שגרמה לו לפחד פחד מוות מעמידה מול קהל (כל עוד זה לא על הפרקט, כמובן). כשהפך ל-MVP הצעיר בהיסטוריה של ה-NBA, מצא את עצמו בטריטוריה לא מוכרת ולא רצויה. "ראיתי שככל שאני משחק טוב יותר, אני מקבל יותר תשומת לב וכבר לא יכול לברוח מזה. אתה משחק טוב, אז אתה מקבל תשומת לב. ואני שונא תשומת לב", סיפר למגזין GQ.
מצד אחד, כשבוחנים את היסטוריית הפציעות של רוז, קשה לטעון שההיחלשות שלו אינה תוצאה ישירה של מצב פיזי רעוע. מצד שני, כשמבינים עד כמה רוז לא באמת אהב את החיים הקודמים שלפני הפציעות או כמה הוא סולד מתשומת לב תקשורתית באופן כללי, גם קשה לטעון שאין כאן השפעה מנטלית.
ובמילים אחרות: בריאות ורווחה נפשית אינה לוקסוס בקבוצת NBA, היא חובה. ולעתים קרובות היא גם יכולה להיות שווה הרבה מאוד כסף.
ומה יהיה בעתיד?