דווין סמית': "אני כבר לא צריך לקחת כדורים בכל יום"

החיים שאחרי הכדורסל נפלאים, בלי מתחים. אני נמצא עם המשפחה, מבלה עם הילדים. איך נראה הבוקר שאחרי הפרישה? קמתי, הכנתי לי כוס קפה, ופשוט לקחתי את הילדים לבית הספר. הרגשתי טוב. אני מעריך כל דקה שבה הייתי על המגרש, אבל אני כבר לא שם. הכדורסל הוא חלק ממני וממה שעשיתי, אבל הוא לא מגדיר את החיים שלי.

אני מרגיש היום הרבה יותר טוב, ולו רק מעצם העובדה שאני כבר לא צריך לקחת כדורים כל יום ולעבור טיפולי פיזיותרפיה. הפציעות שעברתי מלוות אותי כל הזמן. כשיורד גשם וקר, כואב לי. אם אלך לשחק רבע שעה כדורסל, סתם במגרש שכונתי, אסבול מכאבים. הלכתי קצת לזרוק פה ושם עם חברים ותיקים מהקולג', אבל לא מעבר לזה.

יכול להיות שהייתי מאריך את הקריירה לו הייתי נותן לגוף שלי זמן להחלים כשאני פצוע, ולא ממשיך לשחק עם זריקות, תחבושות וכאבים. אבל אין בי שום חרטה. לא הייתי עושה שום דבר אחרת. כל משחק יכול להיות האחרון שלך. עברתי ניתוח בגב בקולג', אני יודע מה זה. בכל פעם שאתה עולה למגרש אתה עלול לשבור יד או רגל, ולסיים את הקריירה.

עוד בנושא:

מקורב לאיתי שגב: "מכבי תל אביב מאבדת את דרכה הערכית"
חדשות רעות להפועל ירושלים: יוגב אוחיון ינותח וגמר את העונה
במכבי תל אביב מודאגים מהיכולת, ספאחיה: "שיחקנו כבר 50 משחקים"

אני אדם כן, כך גם מכבי תל אביב כמועדון, והגענו בקיץ להבנה שזה נגמר. מבחינה פיזית כבר לא הייתי שם. אני יכול לשחק איפשהו בליגה השלישית ולהיראות נורא, אבל הבנתי שאני כבר לא מסוגל לשחק ברמות הגבוהות.

כשעליתי למשחק האחרון שלי [בפיינל פור אשתקד נגד מכבי חיפה] לא ידעתי שהוא יהיה האחרון, אבל הרגשתי בסדר גם אם זה מה שיהיה. הבנתי שזה בא, דיברתי הרבה על הנושא עם אשתי. התחלתי להפנים שאולי הפרק הזה בחיי הסתיים. זאת לא החלטה קלה, כי אתה עובד כל כך קשה בשביל משהו, ואתה לא רוצה שהוא ייגמר. הפרישה משפיעה בצורה שונה על כל אחד, ולמזלי, מצאתי את הדרך לחיות עם זה בשלום.

כן, הופתעתי שמכבי לא השאירה אף אחד מהשחקנים הוותיקים. אני לא יודע אם הייתי יכול לעזור לה השנה, כי לא הייתי מסוגל לשחק, אבל חבר'ה כמו גיא פניני ויוגב אוחיון היו יכולים לעזור לשחקנים החדשים להשתלב במועדון, בעיקר לזרים. הייתי בטוח שלפחות אחד מהם יישאר.

הדבר הכי קשה לזרים חדשים הוא להבין למה כולם פה כל כך משתגעים על מכבי. אתה צריך להכיר וללמוד את האנשים, את המקום, את העיר. כשהתחלתי לשחק בספרד, הייתי האמריקאי היחיד בקבוצה [סן סבסטיאן] למשך ארבעה חודשים. ישבתי עם החברים לקבוצה, כולם מסביבי דיברו ספרדית, והיו שניים או שלושה שדיברו איתי קצת אנגלית רצוצה, והבנתי שאני חייב לפתור את זה. בסוף כולנו הסתדרנו יחד.

לא התהלכתי בשנה האחרונה בתחושה שזה עומד להיגמר. פשוט חייתי מיום ליום, לא חשבתי קדימה. הקושי לא היה פיזי, כי התרגלתי כבר לכאבים וטיפולים. היה לי קשה עם העובדה שהפסדנו כל הזמן, עם כל השינויים שנעשו תוך כדי העונה, עם זה שלא הלך לנו כלום.

כשהכל נגמר, בחצי הגמר מול חיפה, היה לי קשה. אולי זה יהיה חזק מדי להגיד שנכנסתי לדיכאון, אבל התחושות לא היו פשוטות. זה היה מביך לסיים ככה, בדרך שהפסדנו. גם אחרי כמה ימים, ההרגשה לא השתפרה. אבל עונה אחת לא מגדירה את הקריירה שלי, והיא לא תמחק את מה שעשיתי לפניה.

אני עדיין בקשר עם כמה מהחברים ששיחקו איתי במכבי, שון ג'יימס, ג'ו אינגלס, טייריס רייס, ריקי היקמן, ריצ'י הנדריקס. הדבר שאני הכי מתגעגע אליו זה החבר'ה, האווירה בחדר ההלבשה. אפילו בעונה שעברה, למרות שלא הצלחנו, הייתה לנו חבורה טובה של אנשים.

ראיתי פה ושם קטעים שלי ביוטיוב, כי אני מנוי על הערוץ של מכבי והם קפצו לי, אבל אני לא מחפש את זה. אני גר בפילדלפיה, הולך מדי פעם למשחקים של הסיקסרס. הגעתי לכאן עם המשפחה שלי, נישאר עד יום ראשון. הבת הגדולה שלי, סידני [בת 9] משוגעת על ישראל. היא התגוררה כאן יותר מאשר בארה"ב. יש לה המון חברות בתל אביב, היא מחוברת מאוד לבן של ניקו [וויצ'יץ'] והיא רק רוצה לבוא לכאן בכל הזדמנות. מתלוננת בלי הפסקה על מזג האוויר בבית.

אני רוצה להיות מאמן כדורסל. אני בודק את האפשרויות שלי, מתכוון להתחיל ללמוד את המקצוע. אין עליי לחץ, אני לוקח את הזמן שלי. אני לא חושב שמגיע לי לקבל ג'וב כזה או אחר בגלל מה שעשיתי כשחקן. אני מבין שאני צריך להתחיל מההתחלה. אני חושב שהתמזל מזלי, כי לרוב הספורטאים שפרשו אין את ההבנה הזאת.

עוד לא ממש חשבתי על החזרה שלי ליד אליהו ביום חמישי. אני באמת צריך להתחיל לחשוב על זה ולהתכונן, כי זה עומד להציף בי המון רגשות.

רגע השיא במכבי: לעמוד באמצע העיר, אחרי הזכייה ביורוליג, מול כל האוהדים שחוגגים. זה היה משוגע. גם הזכייה האחרונה בגביע המדינה, לפני שנה בירושלים, הייתה מיוחדת מאוד.

משחק השיא: הניצחון במשחק הגורלי על אלבה ברלין ב-2015, שהעלה אותנו לפלייאוף של היורוליג [סמית' קלע בו שיא קריירה של 28 נקודות].

השחקן שהכי התחברתי אליו: ברמה האישית היו כל כך הרבה, אבל על המגרש הייתה לי כימיה מיוחדת עם סופו. הייתה בינינו הבנה עיוורת. תמיד אמרתי לו 'אתה תעמוד פה, ואני כבר אמסור לך את הכדור'.

היריבים הכי קשים: השחקן ההתקפי הכי טוב ששיחקתי נגדו היה לואיס בולוק. הוא וצ'ארלס סמית' יחד היו קטלניים בריאל מדריד. היה גם דונטה סמית' בישראל, ומאוד החזקתי מסיינה עם טרל מקינטייר ובוטסי ת'ורנטון.

החרטה הגדולה שלי: אני לא אחד שמתחרט, כי גם הטעויות הובילו אותי להתמודדויות חדשות. ההחלטה הכי גרועה כנראה הייתה ללכת לפנרבחצ'ה [ב-2008/09]. זה פשוט לא הלך. לא ידעתי כלום על הקבוצה, וזה לימד אותי על מה להסתכל לפני שאני בוחר לאן ללכת. זה פקח לי את העיניים.

מה המורשת שלך: אני רוצה שיזכרו אותי כשחקן שנתן הכל, כשחקן שהשאיר הכל על המגרש. האמת היא שפיזית, באמת השארתי הכל על המגרש...