המהפך שבלעדיו לא יהיה מהפך: הצורך של מכבי חיפה בהחלפת יעקב שחר

אחת ההשוואות הכי פופולאריות בהקשר של מכבי חיפה בשנים האחרונות, היא בין יעקב שחר ללוני הרציקוביץ'. בחירת השחקנים ההזויה, ההישגיות הרופסת של המועדון, הקלות בה ניתן לתמרן את בעל הבית - כולם יצרו השוואה עם המון נקודות דמיון לצחוק עליהן וללמוד מהן.

אלא שעד עכשיו קצת דילגנו על התובנה הכי חשובה מהקישור הזה. והיא שמכבי תל אביב של לוני הרציקוביץ' לא באמת יצאה לדרך חדשה עד שהראש לא הוחלף. מאמנים באו והלכו, שחקנים חתמו ושוחררו, כוכבים הצטרפו וחמקו, אבל מכבי תל אביב לא באמת שינתה את הרגליה עד שהאיש שמכתיב את סדר היום במועדון פינה את כסאו. גם מכבי תל אביב ההיא יצאה לשורה של מהפכים דרמטיים, הקבוצה גם זכתה במספר תארים יפים להסתתר מאחוריהם, אבל אלו היו רק אשליות: המהפך שכולם דרשו במכבי תל אביב בכל קיץ לא הושג כל עוד לא הגיע ראש חדש למערכת.

ככה זה, אגב, כמעט בכל המשברים ההיסטוריים הגדולים אליהם נקלעו מועדוני הצמרת שלנו: עד שלא הוחלף הראש, הרגלי העבודה של המועדון לא השתנו. הרוח החדשה שכולם חיכו לה לא הגיעה. ככה זה היה בבית"ר ירושלים של פניג'ל. ככה זה היה בהפועל תל אביב של תאומים. ככה זה היה במכבי תל אביב של לוני. וככה זה היה גם ברוב הדוגמאות הדומות של מועדוני הצמרת בעולם. מועדון צמרת שמחפש דרך חדשה, רוח חדשה, כיוון חדש, או דף חדשה, לא הצליח לעשות זאת עם מהפכים חלקיים. רק כאשר הגיע בעלים אחר.

הבעיה של יעקב שחר, גיבור הפרק בסדרה הזו, היא שהאסימון הזה מתחיל לרדת לאוהדי מכבי חיפה. התבוסה בדרבי החיפאי היא נקודת ציון חשובה בדרך שבה האוהדים מבינים את הבעיה המרכזית במועדון: זה שמקבל את ההחלטות. בכל שנה הם ביקשו מהפך, ונתנו להם אותו. הם דרשו ראש של מאמן, וקיבלו. הם ביקשו הדחת שחקנים, ונענו. הם חיכו למנהל מקצועי, וזכו. ומה בסוף? אלאך נראה כמו קרלסן. ורוטן נראה כמו לוזון, שנראה כמו מולנסטיין, שנראה כמו סטנויביץ'. קלאוס, שכטר, אידריסו, עטר, עזמי - ואיכשהו הכל נראה אותו דבר. ההשפלה מול הפועל חיפה גרמה להרבה מאוד אוהדי מכבי חיפה לחשוב באמת על האמת הכואבת ממנה הם ניסו להתחמק. בעל הבית שנתן כל כך הרבה למועדון הוא בסופו של דבר האיש שאחראי לכל הפארסות האלה. הוא זה שגורם לכולם להיראות כל כך דומה. זה לא שהקבוצה לא רלוונטית, זה הוא שלא רלוונטי.

בכל שנה, הפער הזה בין השינוי בפרצופים לבין חוסר השינוי על המגרש גורם לכולנו להידהם בכל פעם מחדש. אבל אם באמת תחשבו על זה ברצינות, שום דבר לא מפתיע כאן. הפועל חיפה טובה יותר ממכבי חיפה בפער של שלושה שערים לפחות, ומכבי חיפה זה מועדון של פלייאוף תחתון כאשר משקללים את כל האלמנטים שמרכיבים קבוצות מצליחות. הסגל שיצרת, הדרך שבה טיפלת בו, והצורה שבה ניהלת את כל המעטפת שאמורה לאפשר לחלקים לפעול בהרמוניה ובביטחון. בכל הדברים הללו, מכבי חיפה מפגרת אחרי רוב היריבות שלה.

קחו למשל את התחום הכי חשוב היום: בחירת שחקנים. העין של מכבי חיפה בשוק הזה היא אחת החלשות בצמרת הליגה. אין לה את התעוזה של באר שבע, אין לה את הברק של בית"ר, אין לה את הכוח המגנטי של מכבי תל אביב. אם היה מדובר רק בעונה אחת, מילא. אפילו הפועל חיפה עברה את מכבי חיפה בתחום הזה השנה, והחשיבה שלה בתחום בחירת השחקנים והטיפול בהם משיגה הרבה יותר תוצאות. זה לא משנה מי המאמן או מי המנהל המקצועי, סלסלת התפוחים שנקראת מכבי חיפה תמיד מריחה ונראית כמו משהו רקוב. ככה זה כנראה כאשר מנסים להחליף רק חלק מהסלסלה.

בחודשים הקרובים מו אלאך יצטרך לעשות את הנס הזה עבור שחר: להצליח באמת לחולל שינוי מהותי בהרגלי העבודה של מכבי חיפה מבלי להזיז משם את האיש שרוחו קיימת בכל פינה ומהותו ספוגה בכל חלק. אלאך לא מתנהל כרגע כמו מחולל נסים. הוא אולי איש כדורגל מלומד, אבל הוא לא נראה כרגע כמו האיש שיעקור הרים ויזיז נהרות במציאות הקבועה והמסוכנת של מכבי חיפה. הוא מנסה להציג מכונית חדשה לגמרי אבל עם אותו מנוע מסורבל, ויעקב שחר צריך להחזיק לו אצבעות שאולי הפעם איכשהו זה יצליח. שעון החול של שחר החל לפעול. את המחאה הבאה אף אחד במכבי חיפה לא יצליח להשתיק. והיא סופסוף תהיה מכוונת למקור המרכזי של הצרות: זה שאחראי על המערכת.

עוד בנושא

ביקורת על רוטן, שערך אסיפה: "תרימו את עצמכם. יש מאבקי ירידה"
יואב כץ אחרי הדרבי: "אני רוצה דרבי, עם קלינגר זה אפשרי"
נעצר חשוד בהנחת מטען דמה ליד ביתו של אלי טביב

מסכן דור מיכה. בעוד מספר חודשים, אולי אפילו בעוד מספר שבועות, יופיע הכתב התורן וישאל אותו: נו, עוד עונה עברה שבה לא לקחת את מכבי תל אביב על הכתפיים שלך לתואר. כן, דור, אני יודע, אין היום מקרים בהם שחקן אחד מביא תואר, אבל במקרה שלך אנחנו רואים שנה אחרי שנה, שאתה חייב להתחבא מאחורי הכוכבים הגדולים. שאתה נועדת להיות שוליה. שאתה לא באמת יכול להיות שחקן דומיננטי אמיתי בדרך להישג ענק של מכבי תל אביב.

בעוד מספר חודשים, אולי אפילו בעוד מספר שבועות, איש לא באמת יזכור שדור מיכה היה צריך לסבול העונה ממיקום שרק מפריע לו להצליח. אם אתה שחקן דומיננטי באמת, המאמן שלך ממקם אותך בעמדה שבה אתה הכי מתבלט. דור מיכה, למי ששכח, היה בעונה שעברה מלך הבישולים של ליגת העל. העונה יש 20 שחקנים עם יותר אסיסטים ממנו.

שזה מצחיק. כי הרבה פעמים מכבי תל אביב משוועת לשחקן שיביא קסם לפעולה הלפני אחרונה. מיכה הוא השחקן הכי טוב בארץ בפעולה הזו, במסירה הזו, המסירה לגול. מיכה הוא לא בטופ 3 באף אחד מהפרמטרים האחרים של כדורגלן גדול: הוא לא כובש מחונן (העונה אפילו אין לו שער ליגה), הוא לא דריבליסט ענק (ועדיין שני בפרמטר הזה בקבוצה שלו אחרי בלקמן). הוא לא מנהיג, הוא לא מנוע, אבל בדבר אחד בלבד הוא הכי טוב מכולם: מסירה לגול.

ואיפה ג'ורדי קרויף ממקם מדי פעם את מלך הבישולים שלו, הכלי הכי נחוץ לקבוצה במשחקים בהם היא מתקשה? בקו שמאל. חצי מגן, חצי קשר, או איך שלא תקראו לעוול המקצועי הענק הזה. העובדה שדור מיכה מסכים לכך מעידה לא מעט על היעדר החוצפה והמנהיגות במשחק שלו, אבל ההחלטה של המאמן שלו להמשיך לדחוף אותו לעמדה בה הסיכוי שלו הוא קטן, היא זו שמנציחה את הבעיה.

טל כחילה הוא אולי הסמל הטוב ביותר לחוסר היכולת של אנשים לראות גם את הצד היפה של בית"ר. הצד הזה שרק ממשיך לנצח. ועם הצלחה לא מתווכחים, לא?

כמה מועדונים היו הולכים עם בלם צעיר עם רזומה לא מושלם להיות הציר המרכזי בחוליה הגנה של קבוצת צמרת? מעט מאוד. כחילה הוא דוגמה חיה לסוד ההצלחה של בית"ר: ההזדמנות האמיתית שהמועדון הזה נותן לרוב המכריע של השחקנים שלו.

בבית"ר אין שמות, אין כוכבים, אין היררכיה חונקת, אין סטיגמות. שחקנים כמו כחילה מקבלים הזדמנות אמיתית להצליח בדיוק כמו השכטרים והוורדים. במכבי תל איבב והפועל באר שבע לא נותנים צ'אנס כזה לבלם צעיר מבית. הוא צריך קודם להיות שחקן רכש שעשה משהו קודם. שם לא רק שולחים את הכחילה שלהם לשנת השאלה. הם משאירים אותו ככה לנצח.

כחילה, אם ימשיך כך, לא רק שיוכל להשתוות לאביו אהוד, אלא אף להתעלות עליו. כי התכונה הבסיסית של כחילה המקורי יש לטל הצעיר: הוא לוחם שקט למען אחרים על אמת. אבל בנוסף לאבא שלו, הוא הרבה יותר אתלטי, ועם התחלה הרבה יותר מבטיחה.

הפועל רעננה היא אולי הדוגמה הכי כואבת והכי לא צודקת לשאלת גודל הליגה המתבקש. אחרי הכל, רעננה היא לא אשדוד. היא לא שגעון של איש אחד שקשה להתחבר אליו. מדובר באמת בקבוצה מקסימה. עם ניהול מקסים. עם סיפור יפה. עם חשיבה מחוץ לקופסה ואומץ מחוץ לנורמה.

ועדיין, להפועל רעננה אין יותר מדי אוהדים חדשים שנסחפים אחריה. זו לא עיר עם קבוצות היסטוריות כמו הפועל ועירוני אשדוד, ועדיין הקהל לא מצביע ברגליים. רעננה היא ההמחשה הכי לא צודקת לכך שבכדורגל הישראלי לא צומחים מועדונים חדשים. זו אותה חברת כדורגל מפעם שלא משתנה. אין כמעט דוגמאות לקבוצות שהצליחו לשנות את מסלול חייהן ולהפוך למושכות קהל או כאלה שהקשר שלהן לקהילה לא נטוע רק בשם. וזה לא משנה מה הסיבה לכך. זה בגלל הבן זקנים ולא בגלל הדהאנים בעכו. זה בגללנו.