השאלה היא מה כל כך מצחיק בהפסד של נבחרת הכדורסל באסטוניה. למה זה גורם לי לחייך ככה, לצחוק ברישעות, מה כל כך מיוחד בזה, למה בכלל אכפת לי. נבחרת הכדורסל מעולם לא עוררה אנטגוניזם כמו נבחרת הכדורגל, היא לא עוררה שנאה עצמית, מעולם לא הייתה בה את הדרמטיות הקיצונית של אנשי הכדורגל, היא לא הייתה שק החבטות של חובבי הספורט, אלא בדיוק להיפך, תמיד נהנתה מתדמית חיובית ורצינית, נטולת שערוריות, של נמוכים וחכמים מול הגויים הגבוהים והחסונים. נבחרת הכדורסל ייצגה את הייחוד של הענף, שרושם הצלחות באירופה, אהובת העם, מביאת הכבוד, שמסבה עונג וגאווה, ופתאום, הכל התהפך. פתאום היא בדיחה, ודי מצחיקה.
חשוב לי להבהיר שמעולם לא הייתי מהאוהדים הציניים, שונאי ישראל, שמתעבים את הנבחרת ומייחלים למפלתה. אם כבר, בכל הנוגע לנבחרת תמיד הייתה בי נאיביות סחית לא אופיינית. לא מדובר בהתייצבות עיוורת מאחורי הדגל בקטע לאומני כדי לשמור על כבוד המדינה, אלא פשוט אהבה ספורטיבית לענפים שאחריהם אני עוקב. היה לי חשוב לראות אותם מצליחים במבחנים בינלאומיים, אולי כדי לקבל לגיטימציה למעקב שלי אחריהם, ואולי זה סתם כי נולדתי בדור אחר, תמים ורחוק מאוד, ובילדותי באמת חיבבנו את הנבחרת וראינו בה משהו מלכד ומחבר.
מאז אותם ימים, המדינה, הנבחרת והכדורסל עברו כברת דרך, כולם התפתחו והידרדרו כל אחד לכיוונו, ופתאום נבחרת הכדורסל נהפכה למשהו שהוא מעבר לקבוצת ספורט מאכזבת, אלא לדאחקה. אם נבחרת ישראל בכדורגל מושכת אליה את כל כוחות האופל והעולב של הענף ומסמלת את כל כשליו ופגמיו ולכן משדרת דיכאון ועצב, הרי שנבחרת הכדורסל היא סתם בדיחה אומללה. התבוסה השבוע באסטוניה הייתה דוגמה מייצגת למעמדה הנוכחי של הנבחרת, כשמעבר ליכולת החלשה ולהשפלה מול יריבה חלשה - הרי שאף אחד לא מכיר את הסגל, ולא את המסגרת שבה המשחק נערך.
עוד בנושא
10 דברים שאולי שכחתם אחרי ההפסד של נבחרת ישראל: המצעד השבועי
הקור בטאלין ריסק את חלום אליפות העולם: הסיבות לתבוסה באסטוניה
עודד קטש: "לא יודע להסביר את ההבדל בין המשחק הראשון לשני"
זה כמובן מתחיל מהענף הכושל, עם רכבות הזרים והאולמות הריקים, כשהלב הוא ליגת הכדורסל התמוהה, שכל משחק בה מרגיש מיותר, כשלכולם ברור שהשיטה לא ספורטיבית, יש שיאמרו רקובה, ובלבה סתירה מהותית: ליגה שנמרחת ונמרחת, וכל רגע בה חסר חשיבות. באופן אוטומטי, זה הופך את כל המעורבים לבדיחה. שחקנים, מאמנים, קבוצות, עיתונאים - כולם בעל כורחם הם חלק מהפארסה. זה נמשך בחוק הרוסי, שמגן על הישראלים ומותיר אותם באזור נוחות, והבטן אשכרה מתהפכת כאשר שומעים על השכר שמקבלים כמה מהישראלים ה"בכירים" בליגה, שרמתם רחוקה שנות אור מעלותם. וכך, מי שהיו בעבר "נמוכים אבל חכמים", הפכו ל"מפונקים וחלשים".
זה נמשך בהישגים של הנבחרת, שלאחרונה, אם נאמר זאת בעדינות, מתקשה לסחוף את ההמונים. בראש עדיין נמצא הפיאסקו מהיורובאסקט בקיץ, כשברגע האמת הובסנו בבית מול אוקראינה, ואחריו הדיבורים על צורך בריענון ובבדק בית, בשינויים בסגל, בדור חדש - ועם זאת השבוע שמענו שחסרונו של גיא פניני הורגש! הייתכן? גיא פניני, הכדורסלן שהוכיח כבר כמה עונות שאין לו מה לתרום במסגרת "איכותית" כמו היורוליג, שרק לפני כמה חודשים סימל את הצורך בריענון - פתאום הוא הישראלי הכי לוהט בליגה, ומתברר שאין לו תחליף (ובאמת אין לו. לא מייצרים פה כאלה יותר).
גם המסגרת שבה משחקת הנבחרת אף פעם לא ברורה, כשאיכשהו עוד לפני שהמשחקים מתחילים - העלייה לשלב הבא גם מובטחת, וגם חסרת משמעות. המאמן, עודד קטש, אהוב העם, באמת עדיין נהנה מהילה של כוכב (על רקע האפור שמסביבו), אבל גם קטש, האיש שאמור להציל את הנבחרת ולהחזיר אליה את האהבה, לא נוטף כריזמה בתקופה האחרונה. ואז מגיעים לסגל של הנבחרת, שהוא עניין תמוה מאוד, ויסלחו לי חובבי הכדורסל, ואין פה כוונה להעליב, אבל חצי משחקני הנבחרת הם ספורטאים אלמונים במדינת ישראל. השמות אולי נשמעים מוכרים לאוזן, אבל אף אחד לא יודע איך נראים האנשים האלה. השבוע, למשל, כותרת לידיעת הנבחרת הייתה: "עודד קטש: 'אין לי כלום נגד עמית שמחון'". והקורא הממוצע תוהה: יש לו משהו נגד שמחון? על מה מדובר? שמחון בסגל, או לא בסגל? זה שערורייה שהוא בסגל, או שערורייה שהוא לא בסגל? מי יודע? ולמי אכפת?
אך מה שמאפיין יותר מכל את נבחרת הכדורסל ואת ענף הכדורסל זה הקליקה הסגורה, לפרקים מתנשאת, שמלאה בחשיבות עצמית. אנשי הכדורסל הפכו להיות אנשים מוזרים, אאוטסיידרים אמיתיים, חובבי ביזאר, אך עם זאת נפוחים, שמרגישים חלק מאליטה, ומתחזקים על העובדה ש"לפחות הם לא הבבונים מהכדורגל". וכך ההישג של נבחרת העתודה נחגג פה באקסטזה, והכוכבים הצעירים (עוד לא בני 20!) הם כישרונות לא ממומשים ויהלומים שיש ללטש. וכך הם מתמוגגים מכל מיני מאמנים אלמונים ומהללים הישגים שוליים. ומאחר שהקליקה הזאת רק קטנה וקטנה לאורך השנים, חבריה קרובים זה לזה, שומרים אחד על השני ומטפחים זה את זה, כשלכל מי שצופה מהצד הדבר ברור: הרי אין פה כלום. על מה אתם מדברים? ואז, לנוכח מכלול הנסיבות, כשהכל מתפוצץ ומקבלים בראש מול אסטוניה, אז כן, יש אינסטינקט לשמוח לאידם ולצחקק מעט. אבל האמת שגם זה עובר מהר.
