ההיסטוריה האירופית של טוטנהאם אולי מרגישה קצת חיוורת בהשוואה למועדוני הפאר האחרים מאנגליה, אבל לאוהדי התרנגולים יש מספר סיבות להתגאות במסורת, כי שמה של הקבוצה נרשם באותיות זהב בתולדות המפעלים ביבשת. לשם התחלה, טוטנהאם היא הקבוצה הבריטית הראשונה אי פעם שזכתה בטורניר אירופי, כאשר הניפה ב-1963 את גביע המחזיקות אחרי ניצחון 1:5 מזהיר על אתלטיקו מדריד בגמר. שנית, היא הזוכה הראשונה בגביע אופ"א כאשר המפעל הוקם בשמו החדש לקראת עונת 1971/72.
זו היתה עונה אירופית מרתקת מבחינת התרנגולים, אבל כאשר סיימו אותה במקום השישי בלבד בליגה המקומית ציין היו"ר סידני ווייל: "היו לנו שש נסיעות מחוץ לאנגליה, וקצת זנחנו את הזירה המקומית, הלחם והחמאה שלנו". עם זאת, במסגרת גביע אופ"א היו רק חמש נסיעות. זה התחיל עם ביקור באיסלנד אצל קפלאביק אותה הביסו האנגלים 1:15 בסיכום, המשיך בקרב קשה מול נאנט הצרפתית, לאחר מכן היו שתי נסיעות לרומניה להתמודדויות מול ראפיד בוקרשט וארד, ולבסוף הקרב הגדול מול מילאן בחצי הגמר. החבורה של המאמן האגדי נראו רוקו, בניצוחם של ג'אני ריברה ופיירינו פראטי, נחשבה לפייבוריטית, אבל טוטנהאם ניצחה 1:2 בווייט הארט ליין מצמד נדיר מאוד של סטיב פרימן הקשוח, וסחטה 1:1 בסן סירו בגומלין. עד היום זהו ההישג הגדול ביותר שלה על אדמת איטליה.
ואולם, שני משחקי הגמר הכפול נערכו באנגליה, נגד וולבס אשר עשתה היסטוריה איטלקית בעצמה כאשר הדיחה ברבע הגמר את יובנטוס. איפה, אם כך, הנסיעה השישית? האם ווייל לא ידע לספור? ובכן, העניין הוא כי בתחילת העונה זכתה טוטנהאם במפעל אירופי נוסף, זניח הרבה יותר - גביע הליגה האנגלו-איטלקי. הטורניר המיוחד הופסק מזמן, ולא ידוע מספיק, אבל יש לו היסטוריה משונה. בפועל, אפילו טובי המומחים לא תמיד מבינים כי מדובר בשני טורנירים נפרדים שנוסדו פחות או יותר באותו זמן מסיבות שונות לגמרי. בעוד טוטנהאם מתכוננת למשחק הגדול מול יובנטוס בטורינו בשמינית גמר ליגת האלופות, זה הזמן להיזכר בפיסת טריוויה קצת ביזארית.
סווינדון מביסה שתי אימפריות בשנה אחת
הכל התחיל ב-1967 כאשר באנגליה הוחלט כי הזוכה בגביע הליגה תקבל כרטיס לגביע ערי הירידים - קודמו של גביע אופ"א. היתה רק בעיה אחת. אופ"א, שהתיימרה לשמור על רמה נאותה, אסרה על קבוצות מהליגות הנמוכות להשתתף. רצה הגורל, וקווינס פארק ריינג'רס מהליגה השלישית ביצעה מהפך בגמר מול ווסט ברומיץ' מהליגה הבכירה, וחזרה מפיגור 2:0 במחצית לניצחון 2:3 בזכות הופעה גדולה של כוכב מנצ'סטר סיטי לעתיד רודני מארש. היא לא נכנסה לגביע ערי הירידים, והעלבון היה גדול. לכן, הוכנה מראש אלטרנטיבה אם וכאשר הדבר יתרחש שוב. ההתאחדות האיטלקית הסכימה לאפשר למחזיקת הגביע להתמודד מול מחזיקת גביע הליגה האנגלי. וזה אכן קרה בחלוף שנתיים בלבד.
98 אלף צופים נדחסו במרץ 1969 לוומבלי כדי לראות את סווינדון טאון הקטנטנה מדהימה את ארסנל מוכת השפעת 1:3 בהארכה. מאחר והזוכה שיחקה בליגה השלישית, היא לא הורשתה להיכנס לגביע ערי הירידים, ופגשה במקום זאת בספטמבר את רומא במסגרת הטורניר החדש. לו היה זה מפעל משמעותי, התוצאה היתה זכורה כאחת הסנסציות הגדולות בכל הזמנים.
מצד אחד, התייצבו הג'אלורוסי עם המאמן המפורסם הלניו הררה על הקווים ועם פאביו קאפלו הצעיר בקישור, לפני המעבר המתוקשרת והשערורייתי ליובנטוס. מצד שני, היתה זו קבוצה אנגלית זוטרה אשר האיטלקים כלל לא היו מודעים לקיומה. באולימפיקו ניצחו הרומאים 1:2 בקרב לא פשוט, ונסעו לגומלין בשאיפה לשמור על היתרון. המערך ההגנתי של הררה לא עבד בלשון המעטה, וארתור הורספילד האלמוני הבקיע שלושער בניצחון 0:4 מופלא. תוך חודשים ספורים גברה סווינדון על שתי אימפריות. מי היה מאמין?
נקודה לכל שער זכות
ההישג עשה כותרות גדולות באנגליה, ואז נכנס לתמונה הסוכן ג'יג'י פרונאצ'ה. את דרכו בכדורגל הוא החל עוד בסוף שנות ה-40', כמתורגמן של בילי צ'אלמרס הסקוטי שמונה למאמן יובנטוס. כך החל הקשר ההדוק שלו לכדורגל הבריטי, ולימים הוא הפך לאחד הסוכנים המוצלחים בתבל. פרונאצ'ה היה האיש שהביא את החלוץ הוולשי ג'ון צ'ארלס ליובנטוס, את ג'ימי גריבס למילאן ואת דניס לאו לטורינו. לרוע מזלו, ב-1966 החליטה ההתאחדות האיטלקית לאסור על החתמת זרים חדשים בעקבות ההפסד המביש לצפון קוריאה במונדיאל, והיה צורך למצוא אפיקים חדשים לשיתוף פעולה בין ארץ המגף למולדת הכדורגל. כך, על גלי ההצלחה של סווינדון, הוקם טורניר חדש, הגביע האנגלו-איטלקי, והוא התקיים תחילה במקביל לגביע הליגה האנגלו-איטלקי.
ואלה היו חוקי הגביע האנגלו-איטלקי. כל מדינה שלחה אליו שש נציגות על בסיס הרצון הטוב, ו-12 הקבוצות חולקו לשלושה בתים. המשחקים התקיימו אך ורק בין קבוצות ממדינות שונות, בשיטת שתי נקודות לניצחון, נקודה לתיקו ונקודה לכל שער זכות על מנת לעודד משחק התקפי. כמו כן, על מנת לעודד משחק התקפי הוגבל חוק הנבדל לתחומי הרחבה בלבד, וכן הורשו חמישה חילופים לכל צד, כאשר לפי חוקי פיפ"א רק אושר אז חילוף בודד. בקיצור, זה היה משהו שונה, כי פרונאצ'ה ראה את עצמו כמהפכן, וניסה לעשות רעש תקשורתי גדול ככל הניתן.
אוהדי נאפולי זרקו אבנים וספסלים
הרעיון שלו לא הצליח, בלשון המעטה, וההד התקשורתי היחיד בעונת הבכורה של המפעל ב-1970 נבע דווקא מהאלימות. תאמינו או לא, אבל סווינדון טאון, שזומנה לטורניר כאורחת כבוד בעקבות החגיגות מול רומא, עשתה זאת שוב. היא ניצחה את נאפולי באיצטדיון סן פאולו בשלב הבתים, וכאשר פגשה אותה שוב בגמר השיגה 0:3 מוחץ. כאשר הורספילד - אלא מי? - הבקיע את השער השלישי, האוהדים האיטלקים החלו להתפרע ולזרוק אבנים ובקבוקים למגרש. הם אפילו פירקו את הספסלים בזעם, פגעו בקוון ובהורספילד, ובדקה ה-79 נאלץ השופט להפסיק את ההתמודדות. התוצאה הסופית אושרה, וסווינדון חגגה כל הדרך חזרה לאנגליה.
הגביע האנגלו-איטלקי שרד שלוש עונות נוספות, בהן זכו בלקפול, רומא וניוקאסל. התוצאות היו לא פעם הזויות, ב-1972 הביסה בלקפול את וינצ'נצה 0:10 - תוצאה שהעניקה לה לפי הכללים לא פחות מ-12 נקודות. את שלב הבתים סיימו הכתומים עם 26 נקודות מארבעה משחקים, והמארגנים הבינו שהשיטה מיצתה את עצמה. לכן, ב-1973 כבר לא הוענקו נקודות על שערי זכות, אבל זה לא הציל את הטורניר. רמת העניין היתה נמוכה, החוליגנים משני הצדדים ניצלו את המשחקים על מנת לעורר פרובוקציות, הספונסורים נטשו, ואפילו פרונאצ'ה הבין שהפארסה חייבת להיפסק.
צ'יברס וג'נינגס חגגו בטורינו
באשר לגביע הליגה האנגלו-איטלקי, הוא היה רלוונטי ושפוי קצת יותר, אולם לא האריך ימים. ב-1970 זכתה בו בולוניה על חשבון מנצ'סטר סיטי, וב-1971 היה זה תורה של טוטנהאם להחזיר את הכבוד לממלכה. מחזיקת גביע הליגה הגיעה בתחילת ספטמבר לטורינו אחרי התבוסה 4:0 למנצ'סטר סיטי, ושלושה ימים בלבד לפני המפגש הגדול מול ליברפול, אך בתקופה ההיא לא היה נהוג לדבר על עומס משחקים. כל הכוכבים פתחו בהרכב של המנג'ר המיתולוגי ביל ניקולסון, ומרטין צ'יברס הבקיע את השער היחיד.
צ'יברס, אליל היציעים שהיה בתחילת העונה הפוריה ביותר בחייו עם 44 שערים בכל המסגרות, מצא את הרשת גם בגומלין בחלוף שלושה שבועות, כאשר טוטנהאם ניצחה 0:2 בווייט הארט ליין. התואר היה חשוב הרבה פחות בהשוואה לגביע אופ"א שהגיע במאי, אבל הקפטן אלן מולרי היה נרגש להניף את הגביע, בעוד השוער פט ג'נינגס התגאה בכך שלא ספג מול יריבה איטלקית במשך 180 דקות. לאחר מכן, הופסק המפעל - וחזר למשך שנתיים כאשר פיורנטינה גברה על ווסטהאם ב-1975, ונאפולי הביסה את סאותהמפטון ב-1976.
גביע הליגה האנגלו-איטלקי נעלם סופית, אבל הגביע האנגלו-איטלקי קם לתחיה פעמיים. פרונאצ'ה הצליח לגייס כספים על מנת להחזירו ב-1976 עבור קבוצות מהליגות הנמוכות, והחל מ-1981 הוא נקרא על שמו של הסוכן שהלך לעולמו בטרם עת מהתקף לב. אחרי שהופסק ב-1986, הוא שב ב-1992, התקיים ללא תשומת לב תקשורתית כלשהי, ולווה שוב באלימות אוהדים. קרמונזה, ברשיה, נוטס קאונטי וגנואה התכבדו בזכיות. בעידן הנוכחי, אף אחד לא מתגעגע לשני מפעלים אלה, אבל טוטנהאם יכולה בכל זאת להיזכר בהצלחתה בטורינו ב-1971 ולשאוב ממנה השראה לקראת האתגר הגדול מול הגברת הזקנה.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק