החייל מצלצל פעמיים: סיפורו של מאמן טוטנהאם האגדי ביל ניקולסון

"אני לא רוצה להיות חלק ממשחק בו כדורגלנים לא מכבדים את המאמנים, ואוהדים חותכים זה את זה עם סכינים", אמר ביל ניקולסון והגיש את התפטרותו כמנג'ר טוטנהאם באוקטובר 1974. כאשר עשה זאת, חלפו כבר יותר מ-13 שנה מאז הזכייה בדאבל המדהים – הראשון של מועדון אנגלי כלשהו במאה ה-20 – אליו הצעיד את התרנגולים. ארסן ונגר יכול אולי להזדהות עם הגורל הזה, כי טוטנהאם אמנם המשיכה להציג לפרקים יכולת נהדרת ואף ליקטה מספר תארים אך מעולם לא התקרבה לשלמות של עונת 1960/61, כפי שהמנג'ר הצרפתי לא מתקרב לאליפות הקסומה של 2003/04 אותה סיימו התותחנים ללא הפסד. ואם ונגר סוגר שני עשורים במועדון אתו הוא כה מזוהה, הרי שניקולסון היה מזוהה עם טוטנהאם פי מיליון, ועזיבתו היתה בלתי נתפסת. הוא היה טוטנהאם, וטוטנהאם היתה הוא.

הכול התחיל ב-1936 כאשר נער בן 17 שעבד במכבסה בעיירה קטנה ביורקשיר קיבל לפתע מכתב שזימן אותו למבחנים במועדון הלונדוני. הוריו אפילו לא ידעו מה זה טוטנהאם, ולא התלהבו כאשר בחר לנסות את מזלו. הם לא התאכזבו. תוך שנתיים כבר שיחק ניקולסון בקבוצה הראשונה, אבל הנסיקה המהירה שלו נעצרה עם פרוץ מלחמת העולם השניה, במהלכה היה כמדריך כושר. השירות הצבאי הממושך גזל ממנו את השנים הטובות ביותר על המגרש, אך הוא לא הצטער. נהפוך הוא – לימים ניקולסון ראה בכך יתרון. "הצבא לימד אותי להבין אנשים, למצוא איתם שפה משותפת ולהנהיג אותם", הוא אהב לומר.

המחוייבות הצבאית הזו אפיינה את ניקולסון לאורך כל חייו, גם כאשר עדיין היה שחקן. עם תום המלחמה הוא שב לטוטנהאם, והיה לו הכבוד לשחק בהדרכתו של ארתור רואו. סביר להניח שאתם לא מכירים את שמו, אולם היה זה אחד המאמנים החשובים ביותר בדורו. רואו היה פילוסוף של כדורגל, וב-1940 הרצאתו הותירה רושם כה חזק על ראשי ההתאחדות ההונגרית שהם רצו להחתימו כמאמן לקראת האולימפיאדה. גם תוכניות אלה השתבשו בגלל המלחמה, ורואו יישם את שיטותיו המהפכניות בטוטנהאם, בה כיכב כשחקן ואליה חזר כמנג'ר ב-1949.

את הגישה, שהיתה שונה באופן קיצוני מהמקובל בכדורגל האנגלי, אפשר להגדיר כסוג של טיקי טאקה ראשוני. הרעיון היה למסור את הכדור, רצוי לשחקן הקרוב ביותר, ואז לנוע לשטח מת כדי לקבל אותו בחזרה. בעולם בו לכל שחקן היה תפקיד מוגדר, הגה רואו את ההיפך – הוא דרש מחניכיו להחליף מקומות ולפעול לפי האינטואיציה. התוצאה היתה מזהירה. טוטנהאם סיימה בפסגת הליגה השניה ב-1950, וזכתה באליפות ראשונה מיד לאחר מכן, ב-1951 – הקבוצה האנגלית הראשונה אי פעם שעשתה זאת. ב-1952 סיימה טוטנהאם כסגנית. לניקולסון היה חלק קריטי בהישגים, והוא שיתף פעולה לאורך האגף הימני עם אלף ראמזי. עם מורה כמו רואו, כלל לא מפתיע ששניהם הפכו למנג'רים אדירים בעצמם.

הקריירה הבינלאומית של ניקולסון היתה קצרה במיוחד, בין היתר כי הוא העדיף תמיד את טובת הקבוצה. הוא נסע למונדיאל 1950 בברזיל, אך לא שיחק, ואת הופעת הבכורה ערך במשחק ידידות מול פורטוגל כעבור שנה. 19 שניות בלבד אחרי שריקת הפתיחה, הוא הבקיע את אחד השערים המהירים בהיסטוריה וסלל את הדרך לניצחון 2:5, אך בדיעבד התברר כי היה זה משחקו היחיד במדי אנגליה. גדולתו של בילי רייט מליברפול ופציעות היו בין הגורמים לכך, אבל ניקולסון לא ממש הצטער. "המועדון משלם את שכרי, ואני מחויב קודם כל לו", הוא הצהיר.

במועדון הזה הוא נותר בתפקידי אימון אחרי שתלה את הנעליים ב-1955, וכבר כעבור שלוש שנים קיבל במפתיע קידום לתפקיד המנג'ר. "שים את המעיל ולך לדבר עם היו"ר", אמר לו קודמו ג'ימי אנדרסון שנאלץ להתפטר מסיבות רפואיות. גם רואו עזב בזמנו בגלל מחלה, ונדמה היה כי אין לטוטנהאם מזל, אך במבט לאחור הכול דווקא הסתדר מצוין. ספק אם היתה למאמן כלשהו לאורך כל תולדות הכדורגל בכורה מטורפת כמו לניקולסון – הוא הביס את אברטון 4:10.

במהרה התברר שזו היתה הצגה שהתאימה מאוד להשקפת עולמו. ניצחונות היו חשובים מאוד לניקולסון, והוא אף הצהיר כי "עונה ללא תואר היא בהכרח עונה כושלת", אך גם הסגנון היה חשוב לו לא פחות. "אנשים משלמים כדי לראות אתכם, אל תאכזבו אותם", הוא אמר לחניכיו לפני כל משחק, ואוהדים באמת העריצו אותו.

היה הבדל תהומי בין התדמית הציבורית של ניקולסון בקרב העיתונאים לבין המשחק ההרפתקני של קבוצתו. "הוא אף פעם לא מחייך כי זה בזבוז זמן", אמרו עליו. איש של עבודה, שהגיע למשרדים ראשון ועזב אותם אחרון, ניקולסון נראה כמו קצין והתייחס לתקשורת בחשדנות רבה אחרי שעיתונאי בגד באמונו בתחילת דרכו ופרסם ציטוטים לא מחמיאים על אחד השחקנים. יחסיו עם ההנהלה היו מבוססים על אמון מוחלט, ואפילו לא היה לו חוזה. "אני לא רואה בכך טעם. אם אהיה מספיק טוב, אמשיך לעבוד. אם לא, הם יפטרו אותי. לכן זה לא משנה", הוא הסביר.

גם את היחסים עם השחקנים הוא ביסס על אמון, לצד משמעת נוקשה. המנג'ר בחר אותם לבדו, ללא עזרת סוכנים, ופגע בול ברוב ההחתמות. "כל שחקן שמגיע אלינו צריך לתת את הכול למען המועדון. אסור לו להיות מרוצה מהופעתו האחרונה כי הוא צריך לרצות להשתפר", הוא הצהיר. כך נבנה סגל לתפארת שכבש את אנגליה בסערה.

את עונתו הראשונה בתפקיד סיימה טוטנהאם במקום ה-18, על אף שהיו לה 85 שערי זכות – פשוט כי היא הוציאה גם 95 כדורים מהרשת שלה. ב-1959/60 העורף כבר התייצב, והתרנגולים הציגו משחק אדיר בדרך למקום השלישי, שתי נקודות בלבד מהאלופה ברנלי. ניקולסון לקח המון מהיסודות של רואו, אך לא העתיק אותם לגמרי. חילופי המקומות לא היו תכופים כבעבר, ובמקביל קיבלו השחקנים הוראות ללחוץ יותר על שחקני היריב. "היתה לי תחושה שהקבוצה הזו עומדת לעשות משהו מיוחד", אמר אז ניקולסון. והקבוצה אכן עשתה משהו מיוחד. את העונה המיתולוגית שלה מעטים מאוד הצליחו לשחזר.

זה נפתח עם 11 ניצחונות רצופים, והדהירה לא נעצרה. החלוץ האימתני בובי סמית הפציץ 33 שערים. חברו לחוד לס אלן הוסיף 23 כיבושים. הקיצוני המהליב טרי דייסון ליהטט והקסים אתה קהל. בצד השני של המגרש, הבקיע קליף ג'ונס הוולשי 15 פעמים. דני בלנצ'פלאואר, שלא הסתדר עם ניקולסון בתחילת דרכם המשותפת, הנהיג את כולם כקפטן מאחור ולא החמיץ אפילו דקה. דייב מקאי היה השחקן הדומיננטי לצידו, וגיבה את הצפון אירי כאשר הוא דהר קדימה. היצירתיות של ג'ון ווייט, שכונה "רוח רפאים" בשל יכולתו המופלאה להתגנב באין מפריע לעמדות הבקעה, הוסיפה נדבך חיוני.

היתה זו חבורה נדירה של כוכבים, אבל גדולתה היתה במשחק קבוצתי מופתי. ניקולסון לא הרשה לאיש להפר את האיזון בחדר ההלבשה, וזה נגמר עם אליפות קלילה. "הערכתי כלפי המנג'ר רק הלכה והתעצמה ככל שהכרתי אותו טוב יותר. הוא ידע על המשחק יותר מכולם, והשכיל גם לנצל את הידע הזה. הוא היה המאמן האולטימטיבי", אמר לימים ג'ונס. 31 ניצחונות ו-115 שערי זכות היו לטוטנהאם ב-1960/61, ואפילו המזל היה לצידה – גמר הגביע היה אחד המשחקים החלשים שלה, ובכל זאת היא גברה על לסטר 0:2 בוומבלי כדי להשלים את הדאבל.

זו יכולה היתה להיות שושלת של ממש, וההחתמה של החלוץ הצעיר ג'ימי גריבס ממילאן בדצמבר 1961 עשויה היתה לתרום לכך, לפחות על הנייר. באופן משעשע, הקפיד ניקולסון לשלם תמורת הסקורר 99,999 ליש"ט על מנת "למנוע ממנו להפוך לשחקן האנגלי הראשון עם תג של שש ספרות ולהפחית את הלחץ". ואולם, התוכניות לא התממשו. כמעט עשור בילה גריבס בווייט הארט ליין, והפך למבקיע הגדול בהיסטוריה, אבל אליפות הוא לא ראה, ועם הזמן הידרדרו יחסיו עם המנג'ר בגלל בעיות שתיה חמורות. איכשהו, המכונה של ניקולסון לא שחזרה את היכולת העילאית. תמיד משהו היה חסר. מותו של ווייט, שנפגע מברק במהלך משחק גולף בקיץ 1964 והוא בן 27, היתה טרגדיה אישית וספורטיבית כאחד.

זה לא אומר שלא היו הישגים מכובדים מאוד גם בלי אליפויות. ניקולסון זכה פעמיים נוספות בגביע האנגלי. ב-1962 הוא היה קרוב מאוד להעפלה לגמר גביע האלופות מול ריאל מדריד, אך שיפוט שערורייתי בשני המשחקים מול בנפיקה מנע זאת. בחלוף שנה, ב-1963, הפכה טוטנהאם לקבוצה הבריטית הראשונה שזוכה בתואר אירופי, בזכות 1:5 אדיר על אתלטיקו מדריד בגמר גביע המחזיקות. דייסון, שכבש צמד והיה השחקן המצטיין על המגרש, שמע מחבריו אחרי ההצגה: "עכשיו אתה יכול לפרוש, כי אף פעם לא תגיע שוב לרמה כזו".

ניקולסון חידש את הסגלים ובנה מספר קבוצות במהלך כהונתו. גם בשנות ה-70' הוא המשיך להיאבק בצמרת, וב-1972 זכה בגביע אופ"א, עם קבוצה שכללה בין היתר את פאט ג'נינגס בשער, ג'ו קיניר בהגנה, אלו מולרי ומרטין פיטרס בקישור ומרטין צ'יברס בחוד. כעבור שנתיים, במאי 1974, היו התרנגולים קרובים לתהילה אירופית נוספת, אך הפסידו בגמר לפיינורד, והתפרעות אלימה ביציעים ברוטרדאם פגעה קשות במנג'ר. הוא ניסה לדבר אל ליבם של "האוהדים" במחצית, אך ללא הועיל. העליה בחוליגניזם, לצד אובדן שליטה על חלק מהשחקנים שלא הסכימו לתת את כולם למען הדגל, גרמו לפרישתו הסנסציונית אחרי 16 שנה בתפקיד.

לימים, התברר שניקולסון לא מסוגל לחיות בלי כדורגל ובלי טוטנהאם. הוא חזר ב-1976 על תקן יועץ למנג'ר קית' ברקינשו, ואיתר בין היתר את הכישרון הנדיר של גלן הודל. ב-1991 הוא מונה לנשיא הכבוד של המועדון, ועוד בימי חייו זכה לראות את אחד הרחובות המובילים לאיצטדיון נקרא על שמו. עד מותו ב-2004, בגיל 85, הוא נותר פעיל במועדון שאהב יותר מכל, אבל לא ראה אותו אפילו מתקרב לשנות הזוהר.

באליפות הראשונה זכתה טוטנהאם עם ניקולסון כשחקן מפתח. לאליפות השניה והאחרונה הוא הצעיד אותה כמנג'ר. האם העונה, 55 שנה אחרי הדאבל ההוא, יראו האוהדים אליפות ראשונה ללא ניקולסון? רבות יהיה תלוי בדרבי מול ארסנל בשבת, אליו מגיעים התרנגולים על תקן פייבוריטים לתואר. אם לא יעשו זאת הפעם, יבינו האוהדים כי אליפות ללא הדמות החשובה ביותר בתולדות המועדון פשוט בלתי אפשרית.