בערב שלפני הוא היה נראה בסדר, מחויך ושמח. ב-26 בנובמבר 2011 הגיע למשרדי BBC כדי להשתתף בפאנל ולאחר שסיים להקליט את התכנית שלו הצטרף אל חברו אלן שירר כדי לראות את ניוקאסל, בה שיחק שש שנים, מתארחת אצל מנצ'סטר יונייטד. עם תום המשחק, נכנס מאמן נבחרת ויילס לרכבו ובחלוף כשעה הגיעו לביתו שבהנגטינטון, צ'שייר. שם רב - לא בפעם הראשונה אך בהחלט בפעם האחרונה - עם אשתו. לואיס ספיד היתה כל כך נסערת, עד שיצאה להתאוורר בנסיעה משלה וכששבה לביתם המשותף, בו גידלו שני ילדים וניסו לתחזק מערכת יחסים שהלכה ודעכה, גילתה שהבית נעול. בלית ברירה נרדמה במכוניתה. כשהתעוררה, בשש בבוקר למחרת, הצליחה להיכנס הביתה ומצאה את גארי ספיד, מגדולי הכדורגלנים הוולשים בכל הזמנים, תלוי מהצוואר. הטלפון לאמבולנס היה מאוחר מדי. הכל היה מאוחר מדי. בדיעבד, יספרו בני משפחה קרובים כי ספיד סבל מדיכאון, כי חשב ליטול את חייו מספר ימים קודם לכן, כי מאחורי חיוך של מיליון ליש"ט שכן אדם כבוי.
אין לדעת, כמובן, את המסלול המדויק שגארי ספיד נאלץ לעבור לפני שהגיע לתהום. אנשים שונים מגיבים בצורות שונות למשברים שונים, אך בשבוע שעבר, כך נחשף בבית משפט באנגליה, נקשר שמו של קשר העבר הנהדר עם שלושה כדורגלנים נוספים ששמם עדיין נותר חסוי. לכל הארבעה, כך מתברר, יש שלושה דברים עיקריים במשותף: כולם שיחקו כדורגל בשלב כזה או אחר של חייהם, כולם שמו קץ לחייהם וכולם התאמנו כילדים אצל מפלצת.
מפלצת בשם בארי בנל.
לא ברור האם בנל עצמו נוצל, הותקף או הוטרד מינית בילדותו, אולם כשנמנה על קבוצות הנוער של צ'לסי בשנות השבעים, נהג הסקאוט הראשי של הבלוז אדי הית' לתקוף נערים ששיחקו במועדון. לאחר שוויתר על קריירת משחק, זז בנל לתפקיד המאמן. כיום אף מועדון לא רוצה להיות משויך איתו, אך על פי התקשורת הבריטית הוא עבד בארבע קבוצות לכל הפחות החל משנות השמונים: סטוק סיטי, לידס יונייטד, ובעיקר, מנצ'סטר סיטי וקרו אלכסנדרה, בה שימש כמאמן נוער מ-1984 עד 1992. על פי אביו של גארי ספיד, הכישרון הוולשי הגדול לא הותקף מינית על ידי בארי בנל כששיחק בקבוצות ילדים שהיו משויכות למנצ'סטר סיטי. "אני לא חושב שגארי היה נותן לזה לקרות", אמר ל"טלגרף" לפני מספר ימים, "אין סיכוי. הוא כבר היה בוגר מספיק כדי לדעת מה הוא רוצה. הוא היה ילד נבון". בהצהרה שסיפקה אלמנתו של ספיד ב-2012, התעקשה שמאמן נבחרת ויילס לשעבר לא היה קורבן של בנל, אך ספק אם האמת הספציפית הזאת תצא במלואה לאור.
לסיפור הזה, למרבה הצער, אין פרצוף מוכר אחד, כי אם מאות פרצופים של ילדים ונערים אלמוניים יותר ופחות, ופרצוף איום ונורא אחד שערער את חייהם לנצח. קצת כמו במקרה של ד"ר לארי נסאר, שהתעלל מינית במאות מתעמלות אמריקאיות לאורך שנים באין מפריע, כך גם בארי בנל חווה רק כעת את נפילתו האמיתית מהאולימפוס. ב-16 בנובמבר 2016 היה שחקן העבר של שפילד יונייטד אנדי וודוורד הראשון שדיבר באופן פומבי על ההתעללות שעבר כנער, וספק אם ידע שהראיון שהעניק ל"גרדיאן" ישבור בבת אחת את קשר השתיקה ההרסני הזה, שאפשר בו בזמן לבארי בנל להמשיך לעשות את מה שעשה, ולמאות הילדים והנערים שחייהם כבר לא היו חיים להמשיך לשתוק, מסיבותיהם הם. כעת, כשמאמן הנוער לשעבר עומד למשפט בליברפול, מתפרסמות עוד ועוד עדויות שעוזרות לשרטט את גודל האסון, את גודל התוקף, את היקפם של הקורבנות הלא נגמרים. דומה כאילו מדי יום שחקן עבר נוסף מגיע לבית המשפט או מצוטט בתקשורת הבריטית כדי להגיד את מה שלא יכול היה להגיד קודם לכן: גם אני.
אל וודוורד, כמו אל ילדים ונערים רבים, הגיע בנל בכובע של סקאוט. מלבד עין חולנית, שאפשרה לו לזהות במדויק ילדים ונערים שיהפכו בבוא הזמן לקורבנות, ידע גם לזהות כשרונות כדורגל, בדרך כלל בני 9 עד 14, ידע כיצד הופכים חלומות לסיוטים. במקרה של וודוורד, הוא היה בדיוק הטיפוס הנכון - כלומר, הטיפוס הלא נכון: רגוע וביישן וחלש. כמו אצל ילדים רבים, גם אצלו חלום הכדורגל הכתיב את המציאות, והוא היה מוכן לעשות הכל כדי להגשים אותו. ההתחלה היתה מבטיחה, שכן היתה חייבת להיות מבטיחה כדי לאפשר את הסוף: כמו ילדים ונערים אחרים שאהב, בנל הזמין גם את וודוורד להתארח בביתו שבצפון דרבישייר, בית קסום וחלומי שמזכיר מעין גירסה צנועה של אחוזת נוורלנד. היו שם מכונות ממתקים ושולחן סנוקר וקוף מחמד ושלל בעלי חיים אקזוטיים אחרים. "זה היה כמו תיבת אוצר, חלום של כל ילד", אמר וודוורד ל"גרדיאן". "היה לו שם של מאמן הנוער הטוב ביותר במדינה. הייתי נשאר איתו בסופי שבוע ובחגים ואפילו אחרי בית ספר לפעמים. הייתי ילד, אז סמכתי עליו".
השלב הראשון תמיד היה לגרום לקורבן לסמוך עליו. השלב השני - ובכן, בטח כבר ניחשתם. אל ההתעללות ה"רגילה" שבוצעה בוודוורד הצטרפה מערכת היחסים שהחל בנל לנהל עם אחותו בת ה-16 של הכדורגלן הצעיר, כשזה היה בן 14. וכמובן שוודוורד לא יכול היה להגיד שום דבר לאף אחד. "פחדתי פחד מוות כי היתה לו שליטה מוחלטת עלי בשלב הזה", אמר ל"גרדיאן". גם כשבנל נישא לאחותו של וודוורד, ב-1991, לא יכול היה להגיד דבר. הוא הסתכל על האיש שבשלב הזה כבר היה הכי רחוק שאפשר ממגשים חלומות, ורצה לתלוש לו את הגרון. אבל השתיקה נמשכה, כשם שהיא נמשכה גם כמה שנים קודם לכן, כשם שהיא נמשכת אצל קורבנות רבים, והתחושות הקשות שהרגיש הופנו פנימה במקום החוצה. העובדה שאנדי וודוורד הפך לכדורגלן מקצועני ששיחק מ-1992 עד 2001 היא נס, לא פחות. לאורך הדרך התמודד עם כמות פציעות עצומה, שלדעתו התחילו מעניין מנטלי, ולא פיזי. פעם אחת אפילו זייף פציעה במהלך משחק, כי לא יכול היה לצאת מהסביבה המצ'ואיסטית כל כך שהקיפה אותו ולהודות שהוא סובל מהתקף חרדה.
"מגיל 11 הייתי צריך לחיות עם סוד", אמר. "רציתי נואשות להיות כדורגלן. בשביל זה חייתי. אבל היה בי כל כך הרבה כעס וכאב על כך שדווקא הכדורגל, המשחק שאהבתי, לקח ממני את חיי כילד. הרגשתי כאילו אני בשני עולמות שונים". לאחר מכן, בבגרותו, חשב אנדי וודוורד לא פעם ולא פעמיים ללכת בדרכו של גארי ספיד ושל שלושת הכדורגלנים האחרים שעברו אצל ברי בנל ולשים לקץ לחייו, אך בסופו של דבר הצליח לשרוד כדי לספר על זה, כדי לבנות גשר על פני מים סוערים. והגשר הזה כמעט קורס מרוב קורבנות שלא מוכנים לשתוק יותר - גם כדי שבארי בנל יקבל, סוף סוף, את המגיע לו, וגם כדי שהם עצמם יוכלו לשקם את ההריסות ולהתחיל לחיות מחדש.
אחד אחרי השני הם העידו בבית המשפט בליברפול בשבועיים האחרונים, סיפרו כיצד קיבלו מבנל הזמנה להצטרף למחלקת הנוער המפוארת של קרו אלכסנדרה (ממחלקות הנוער הטובות בבריטניה דאז), ולא היו יכולים לסרב. "מחלקת הנוער היתה ברמה של מנצ'סטר יונייטד ומנצ'סטר סיטי", העיד אחד השחקנים ושמר, כמו מרבית הקורבנות האחרים, על אנונימיות. "לעתים רחוקות מאוד הפסדנו משחק. היו לנו המון שחקנים טובים. מבחינת כדורגל, לבארי היו שיטות אימונים מתקדמות יותר מכל אחד אחר באותה תקופה. והוא עשה טריקים עם הכדור שאף אחד במדינה לא יכול היה לעשות". כן, כעת קל לחשוב על בארי בנל כעל פדופיל מתועב וחולה, אך חשוב לזכור שבתקופה ההיא, כשרק החל בקריירת הפדופיליה המתועבת שלו, הוא היה דמות נערצת ומוערכת, איש מקצוע משכמו ומעלה, חלון לעולם טוב יותר. "הוא היה אלוהים. הוא לימד אותי לעשות דברים עם הכדור שמעולם לא ראיתי", סיפר שחקן אחד בבית המשפט. אחר הוסיף: "הוא היה כריזמטי מאוד, כנראה הכדורגלן הכי טוב שהכרתי בכל הנוגע לכישרון".
כשעבד במנצ'סטר סיטי, למשל, היה לוקח את הילדים לאצטדיון אלנד רואוד, מפגיש אותם עם האלילים שלהם, עם חברי הנהלה, מחלק להם ללא תמורה כרטיסים לקולנוע ולתיאטרון וציוד של המועדון - אך התמורה הגיעה מספר שעות, ימים, שבועות או חודשים לאחר מכן. "הוא יכול היה לתת לך נעלי כדורגל חדשות ולהגיד, 'זה בשבילך, אבל אחר כך תצטרך להיות טוב אלי'", אמר אחד הקורבנות, שנאלץ לבצע עשר טובות מיניות כאלה או אחרות במאמנו. הטראומה היתה חמורה מדי, וכעבור שנה החליט שאם זה הכדורגל, אם ככה נראה חלום חייו, הוא לא רוצה שום קשר אליו. הוא לא היה היחיד. הספקטרום בין הטרדה, התעללות ותקיפה מינית היה רחב, ולא פעם הסתיים באונס של ממש. אחד הקורבנות העיד לאחרונה וסיפר שנאנס לפחות שש פעמים בידי בנל. "לא אשכח את הפעם הראשונה", אמר. "בכיתי מרוב כאב. זה הרגיש כמו שעות, אבל זה בטח היה רק 2-3 דקות". בסופו של דבר גם הוא פרש מכדורגל עוד לפני שפצח בקריירה של ממש, וילדים אחרים הגיעו במקומו - ילדים שרק רצו לרצות את ברי בנל.
קורבן אחד שדווקא הסכים להזדהות שמו הוא כריס אנסוורת', כעת בן 45, שהצטרף לקבוצת הילדים של קרו אלכסנדרה בגיל 12 ועזב את עולם הכדורגל ארבע שנים לאחר מכן, ולאחר שנאנס, לטענתו, בין 50 ל-100 פעמים. אנסוורת' סיפר שלא פעם, הוא ומספר ילדים אחרים היו נוסעים ל"בית הרדוף" של בנל - בית שנקרא כך משום שהמאמן היה מקרין לילדים סרטי אימה לפני השינה, על מנת שיהיו יותר פגיעים כשיחבק אותם, ולאחר מכן יתעלל בהם מינית. "זה היה בית גדול באמצע שום מקום, גבעות והרים מסביב", סיפר בבית המשפט. "אני זוכר שילד באחד בחדרים המשותפים, במיטות הקומתיים, התעורר עם ראש של כבשה במיטתו. כולם היו מבועתים". אנסוורת' וקורבנות אחרים תיארו טרגדיות שלא עוזבות אותך גם אם אתה מחליף מקצוע, חלומות או את מיקומך הגיאוגרפי. שחקן עבר אחר הודה שהוא לא מסוגל לשמוע מוסיקה מסוימת (בילי אושן, סטיב מילר בנד) בלי לחשוב על בארי בנל, על הווליום שהיה מגביר כדי שאף אחד לא ישמע מה קורה בחדר הסמוך. "הוא היה חכם מאוד", סיפר למשטרה, "תמיד כיבה את האורות ושם מוסיקה חזקה. אני למדתי איך לכבות את כל הרגשות שלי כשזה היה קורה. בכל פעם שהתעלל בי, חלק ממני כבה. כשדמעות זלגו על פני, גופי כבה לגמרי. הוא התעלל בי ובכיתי ולא היה אכפת לו. זה כאב. זה לא עצר אותו".
שום דבר לא עצר אותו, למען האמת, כי בנוסף להיותו מעין אל עבור הילדים הללו, הוא גם היה גדול וחזק ומאיים ושלט בילדים פיזית ונפשית, בהווה ובעתיד שלהם. כולם ידעו שאי אפשר לפוצץ את הסיפור הזה בלי להתפוצץ ביחד איתו, בלי להיפרד מהחלום, וזה בתנאי שמישהו בכלל יאמין להם - הנחה מפוקפקת כשלעצמה, בתקופה ההיא ולמרבה הצער גם היום. כשבנל הרגיש שילדים מסוימים עלולים לדבר, העניש אותם על המגרש: הוציא מההרכב, החליף להם תפקיד, העביר מסרים סמויים והרבה פחות סמויים. "היה לו כוח עליך, הוא יכול היה להרוס לך את קריירת הכדורגל", סיפר אחד הקורבנות בבית המשפט. כשנאנס על ידי מאמנו, המחשבה הראשונה שלו היתה הקריירה שעלולה להיהרס אם יגיד משהו. שחקן אחר אמר: "הוא מצא נקודות לחץ על הגוף שלך, כדי שלא תוכל לזוז. הוא יכול היה להיות האדם הנחמד בפלנטה, ואז להשתנות ברגע. אם היית מתעמת איתו, היית גמור". גם בין הילדים עצמם היו קיימים קשרי שתיקה - רבים מהם ידעו בדיוק מה קורה. הם דיברו במבטים כבויים, בשתיקות, בהסכמות חסרות ברירה ובידיעה שאם מישהו מהם יספר על מה שקורה, הוא עלול להרוס גם לכל השאר.
מי שכן ניסה לעשות מעשה הבין מהר מאוד שזה די חסר סיכוי. בבוקר שלמחרת הותקף מינית על ידי בנל, איים אחד הקורבנות לדווח על מה שקרה. "הוא אמר שאף אחד לא יאמין לי, כי זה כבר קרה לשחקנים שהם עכשיו מקצוענים, ונקב בשם של שחקן, ו'אתה מבזבז את הזמן שלך'", אמר לבית המשפט. ילד אחר שעזב את קרו אלכסנדרה נשאל על ידי מספר מאמנים מה דעתו על בנל, השיב מה שהשיב, ומיד קיבל מכתב ממאמנו לשעבר לפיו "עולם הכדורגל הוא עולם קטן, ומי שמעורר בעיות לא מגיע רחוק". אשר לסוגיה האם לקרו אלכסנדרה, או לכל אחת מהקבוצות בהן הועסק בנל היה מושג מה בדיוק קרה, התשובות מעורפלות. המועדונים עצמם כמובן מתנערים, וטוענים שלא קיבלו ולו טענה אחת, אולם על פי אחת העדויות בבית המשפט, ראשי קרו אלכסנדרה ידעו שלבנל יש הסכם שאפשר ל-12 ילדים להתאכסן בביתו - הסכם שנשמע לא לגמרי ראוי עוד לפני מה שקורה בבית. לטענת אחד הקורבנות, שנאנס בין 12 ל-20 פעמים, מנג'ר קרו דריו גראדי היה שותף מלא להחלטה הזו.
המילטון סמית', שעבד במועדון מ-1986 עד 1990, סיפר ל"גרדיאן" שקרו דווקא כן שמעה תלונה לפיה בנל התעלל מינית באחד הנערים. לאחרונה נחשף כי ב-1989 נשלחה לגראדי בקשה לחקור את ה"התנהגות הבלתי הולמת" של בנל, שבכל זאת שמר על תפקידו, חרף רצונו של הבעלים נורמן רולינסון לפטרו. בדיעבד, נטען גם כי ראשי מנצ'סטר סיטי חששו להשאיר את מאמן הנוער שלהם לבד עם שחקניו, והפסיקו את המנהג לפיו היה מזמין ילדים לביתו - אך לא מעבר לכך. אחד הקורבנות טען לאחרונה בבית המשפט ששני בכירים במנצ'סטר סיטי ידעו בדיוק מה מתרחש, כולל הסקאוט הראשי קן בארנס שמת ב-2010, לפני שהספיק להכחיש את הדברים, ומייק גרימסלי, מאמן נוער לשעבר, שעשה בדיוק את זה לפני קצת יותר משנה.
הנפילה של בנל התחילה במסע לארצות הברית עם קבוצת סטון דומינוס ב-1994, שם התלונן אחד מהילדים בקבוצה עד גיל 13 שמאמנו התעלל בו מינית. בנל נעצר בפלורידה, הואשם בשישה סעיפי תקיפה מינית, נמצא אשם ובילה שלוש שנים בבית כלא בארצות הברית. ב-1998 הופיע בפני בית משפט בוויילס וטען שהוא חף מפשע בכל הנוגע לסעיפי תקיפה וניסיונות תקיפה מינית של ילדים מגילאי 9 עד 15, על תלונות משנות השבעים ועד 1992. לבסוף נמצא אשם ב-23 סעיפי תקיפה שביצע בשישה ילדים וקיבל עונש מאסר בן תשע שנים. ואז, בנובמבר 2016, הפרשה התפוצצה מחדש, הפעם בכל כוחה, והביאה למשפט מחודש שמתנהל בימים אלה בליברפול. למשפט הנוכחי התייצב בארי בנל באמצעות מסך, בשל מחלה שמאלצת אותו לקבל הזנה דרך צינור, ועם שם חדש - ריצ'רד ג'ונס. בתחילת המשפט הודה בביצוע שבעה מעשים מגונים בין 1981 עד 1991 בשלושה ילדים, אך זה כלום לעומת 48 האישומים שעומדים נגדו בסך הכל, בנוגע לתקיפות מיניות של 11 ילדים, בין השנים 1979 ו-1990 (וכל זאת בלי להזכיר את עשרות, אולי מאות הקורבנות שעדיין לא מדברים).
מיום ליום מתפרסמות עדויות נוספות ומחרידות, בדרך כלל של קורבנות ולעתים של בנל עצמו, שסיפר, למשל, שניסה מספר פעמים להתאבד, כמו חלק משחקניו. גידול סרטני מנע ממנו לאכול ולשתות ולטענתו, "אם הייתם נותנים לי זריקת רעל, הייתי לוקח אותה. קיבלתי סרטן וחשבתי - טוב, זה קארמה". כמו כן, הוסיף שבמוחו המעוות היה משוכנע שחלק מהקורבנות שלו נהנו מהתקיפות. אחד מהם סיפר שקיבל ב-2009 הודעת פייסבוק ממאמנו לשעבר, ובה נכתב: "טוב לראות שאתה והמשפחה שלך נהנים מהחיים. אני קיבלתי סרטן לפני כמה זמן וזה בלגן. לא אכנס לפרטים, אבל זה לא יפה. נקמה, אני שומע אותך אומר. אני מבין את זה. תמצא זמן לכתוב לי איך החיים? כל טוב, בארי". שחקן אחר אמר לאחרונה שקיבל מבנל מכתב שמבקש כסף, בשל מצבו הקשה. "קרעתי אותו למיליון חתיכות", סיפר.
חשוב לציין כי כמו במקרה של ד"ר לארי נסאר בארצות הברית, כך גם הפעם התופעה לא התחילה בבארי בנל, והיא ממש לא מסתיימת בו. רק בשנה החולפת הוזכרו שלל שמות של אנשי כדורגל אחרים (מאמני נוער לשעבר, ברובם) שהטרידו, התעללו או תקפו מינית ילדים ונערים, אך כמו במקרה של נסאר, התהודה מהמשפט של בנל אולי תעשה גם קצת טוב, ותעזור לשים סוף לכל קשרי השתיקה באשר הם, ובכך גם להתנהגות שמקומה לא בעולם הזה.
"החיים שלי נהרסו עד שהייתי בן 43", אמר ל"גרדיאן" אנדי וודוורד, שחשף את כל מה שעבר עליו, ועזר לאחרים לעשות כך גם כן. "רק כעת, בגיל 43, אני מרגיש שאני יכול לחיות בלי הסוד הזה ובלי העול העצום והנורא. אני רוצה לתת לאחרים הזדמנות לעשות את אותו הדבר. אני רוצה לתת לאנשים כוח. אני שרדתי את זה. איבדתי את הקריירה, וזה דבר ענק, אבל אני עדיין כאן".
לא כל הילדים שהתאמנו אצל בארי בנל יכולים להתגאות בהישג דומה.
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il