גם בתקופות הכי טובות: סיכום המחזור על הבלגן בבית"ר ירושלים

כמה סמלי שמרסל הייסטר היה אחד מגיבורי המשחק המטורף מכל בחינה של בית"ר מול סכנין. הוא איבד כדור בשלומיאליות, בישל שער באומנות, כבש את מה שיכול להיות גול העונה ונראה פתאום כמו המגן שכולם חשבו שהוא יהיה כאשר הוא הובא לבית"ר. אל תתפלאו אם בקרוב מאוד אלי טביב יקבל צ'ק שמן עליו.

הייסטר הוא דוגמה מושלמת לעידן טביב בבית"ר ירושלים. היכולת למצוא כישרון זול כזה, להתעקש עליו למרות שאף אחד לא מבין למה, ובסוף, איכשהו, ברגע הכי אירוני שיש, לקבל את המוצר המוגמר. בית"ר של טביב היא במידה רבה הייסטר: אוסף של שחקנים שהמנהל המקצועי רואה בהם משהו שאחרים לא רואים, ולא פעם הוא גם מתגלה בסוף כצודק.

הבעיה של טביב, הבעיה של בית"ר, היא שהאוהדים בטדי מסרבים להעריך את זה. אפשר לדבר מהיום ועד המשחק הבא מול סכנין על גזענות. לאיים בהחתמת שחקן מוסלמי (שחקן מוסלמי זה עונש?). להכריז על סגירת היציע המזרחי. אבל זה רק חלק מהסיפור. חלק חשוב. מלחמה בגזענות היא תמיד חשובה. אבל אל תתנו לעניין הזה לבלבל אתכם: הסיפור הוא גם הצורה שבה אוהדי בית"ר רואים את פועלו של אלי טביב בבית"ר ירושלים, ועד שהעניין הזה לא ייפתר, כל הפרויקט שמתרחש בטדי בשנים האחרונות לא יגיע ליעדו הסופי.

איך אמר אחד האוהדים במחצית מול סכנין אמש: הלוואי שנפסיד את המשחק. הלוואי שנובס. שהבעלים הזה יבין סופסוף שהוא מנהל מועדון גדול. שכל השחקנים האלה שהוא מביא רק כדי למכור, יפילו אותו. שהמאמן המצחיק הזה שהוא מתעקש להשאיר רק כדי שיוכל לקבוע לו הכל, יילך כבר הביתה. הבלוף חייב להתגלות.

אוהדי בית"ר בוחרים למחות נגד מה שמציק להם בצורה הכי פסולה שיש. לקלל נביא של כמיליארד אנשים, להשפיל שחקנים יריבים על רקע המוצא שלהם, אבל בבסיס הסיפור הפעם הוא הקשר שלהם עם טביב. חוסר היכולת שלהם להעריך את מה שקורה במועדון, כולל הטוב. יעידו על כך הקללות לפול אדגר, שקדמו לשירים הגזעניים. אדגר לא חווה זאת רק בגלל שהיה גרוע, אלא כי אוהדי בית"ר סבורים שהוא משחק רק כי הבעלים רוצה למכור אותו בקרוב, וזו לא העת לטפח פרוספקטים צעירים כאלה. זו העת להביא אליפות.

עוד בנושא

האם בית"ר תצרף שחקן מוסלמי כחלק מהמאבק בגזענות האוהדים?
דודו דהאן לראשי נתניה: באר שבע מעוניינת בדיא סבע
פרד רוטן במשא ומתן מתקדם עם מכבי חיפה

התוצאה הזמנית של הסיפור: מאבק ללא מנצחים. אוהדי בית"ר שוכחים כהרגלם שאלי טביב הציל את המועדון הזה ממוות וסובלים בעונה הכי טובה מזה עשור. במובנים רבים טביב הביא לבית"ר הרגלים שיכולים להציל אותה גם בעתיד: לא להשתולל כלכלית, להיות חכמים וערמומיים מבחינת הוצאות. הכי רחוק מימי גאידמק ההרסניים. אם טביב היה רוצה קצת יותר שיאהבו אותו, הוא היה מצליח לשווק את עצמו בצורה שתגרום לאנשים להסתכל גם על החלקים האלה. על וראן. על הייסטר. על קלאודמיר. על שכטר. על קלטינס. על ורד. על עזרא. אבל כאן מגיעים לחלק השני במשוואה: טביב לא מוכן להקשיב לביקורת נגדו. לא מוכן להבין מה הקהל רוצה ממנו. לא מוכן לתקן שום דבר ממה שמפריע לאוהדים.

אחד ממאמני בית"ר שביקר במשרדי וואלה בשנתיים האחרונות ניסח זאת בצורה מושלמת שתקפה גם היום: "את טביב מעניין רק דבר אחד בכדורגל - שיגידו בברנז'ה איזה גאון הוא שהוא גילה את השחקן שאף אחד לא העריך קודם. כל השאלות שלכם על בניית סגל לאליפות לא מעניינות אותו. הסיפוק של טביב בכדורגל הוא סיפוק של סקאוט, פחות של בעלים של מועדון גדול".

כאן מגיע האתגר הגדול של אלי אוחנה: לחבר בין היתרונות של טביב למסורת של המועדון. לגרום לו להקשיב לחלקים הצודקים בביקורות נגדו ביציע. להבין שהאוהדים, למרות המחאה הפסולה שלהם, בסך רוצים להרגיש שגם מקשיבים להם. שלא משנה מה התוצאות, מאמן מצחיק כמו בני בן זקן לא יכול לעבוד בעונה כזו בבית"ר ירושלים. שיוסי בניון צריך לקבל יחס כמו כל שחקן ואם הוא לא מספיק טוב שיישב על הספסל, אבל לא יכול להיות שמתאכזרים ככה לאגדת כדורגל ולא נותנים לה צ'אנס הוגן גם כשאחרים לא פוגעים. שהמטרה היא אליפות, להחזיר את בית"ר למה שהיתה פעם, לא למכור שחקנים. אנחנו רוצים להיות באר שבע חדשה, לא קרית שמונה משופרת.

איזו טרגדיה זו שכל הדבר הזה מתפוצץ דווקא בעונת השיא של טביב בבית"ר. הדרך לתקן זאת היא לא רק לאיים על האוהדים ולסגור להם יציע. אלא גם לפטר כבר הבוקר, דווקא אחרי ניצחון, את המאמן בובה שיש שם. זו רק דוגמה אחת קטנה, אבל כזו שתראה לקהל שמישהו סופר אותו. שמישהו מבין שהקללות הן לא רק חוסר תרבות. אלא התעקשות לחבר בין הרגלי העבודה של הבעלים לבין המועדון וההיסטוריה שהוא אחראי להם.

מירי רגב ביקרה אמש במשחק של בית"ר מול סכנין. היא כמובן שחררה סרטון שהסתיים עם החיוך המפורסם שלה, הצטלמה ביציע באותה אמנות עממית שהפכה אותה לכוכבת פוליטית. אבל נחשו מה: ברגע שאוהדי בית"ר החלו בקריאות הגזעניות, השרה נעלמה ונאלמה דום. כל ניואנס פוליטי זניח באתר ספורט בחו"ל שחלילה שוכח איזו ריבונות ישראליות כלשהי מקפיץ את רגב, כולל אפילו שליחת מכתב מביך לקומישינר של ה-NBA. אבל קללות לנביא מוחמד? זה כנראה פחות דחוף.

בבוקר השרה כבר שחררה הודעה, הודעה שבעיקר הבהירה עד כמה בית"ר לבד בסיפור הזה. השרה הודיעה שהיא מכנסת דיון דחוף בעקבות התלונות של מכבי תל אביב ובית"ר על תפקוד היחידה המשטרתית למאבק באלימות בספורט. להודעה כמובן נוספת תגובה כללית ומתחמקת בסגנון: "נפעל באפס סובלנות כלפי אלימות וקריאות גזעניות".

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין עד כמה התגובה הזו פוליטית. עד כמה התגובה הזו מתחמקת מהפעולה הראשונה המתבקשת: להוקיע את השירים האלה ששמעת. להבהיר למצביעים הפוטנציאליים שלך שגם הימני הכי אדוק, כזה שסבור שכל הערבים מהנהר ועד הים הם אויבים, לא יכול להשתמש בשירים האלה. שיש קו אדום גם במציאות שבה אנחנו חיים.

אבל מירי רגב לא רוצה להרגיז את המעריצים שלה. כמו קודמיה, היא לא תבקש מהמשטרה לאכוף את החוק ביציעים ופשוט להציל את המועדון מהבעיה הכי גדולה שלו. רגב לא באמת אוהדת את בית"ר. אם היא היתה אוהדת בית"ר היא היתה מבינה את מה שהיא לא מבינה כשרה. היא אוהדת את עצמה. היא לא רוצה לנצח את הגזענות. היא רוצה לנצח בבחירות.

הבקשה של איתי שכטר להכניס את יוסי בניון במהלך המשחק מול סכנין לא היתה צריכה לזכות אותו בביקורת הקשות אותן ספג. אם כבר, שכטר צריך היה לקבל פרס על הפעולה. גם אם זה צרם מעט, המסר האמיתי של התקרית הוא אחר: המרד של שכטר לא היה בבן זקן. אין מה למרוד כשאין באמת מאמן בבית"ר. אם כבר, זהו מרד בגורל שאורב לבית"ר בכל שבוע. זהו מרד של שחקנים שלא מוכנים שכל הבלגן מסביב יהרוס לסגל כל כך מוכשר את האפשרות לעשות עונה חלומית. זהו מרד ששוב הגיע ברגע הנכון. רגע שבו נדמה לכולם שבית"ר מתרסקת, שהכל עומד לרדת לטמיון. ואז הגיע המנהיג האמיתי, האיכפתי.

זו אולי התשובה לשאלת מיליון הדולר: איך הקרקס הזה עדיין נמצא בתמונת האליפות. התשובה היא: השחקנים. סגל השחקנים שרץ כל כך הרבה זמן, ולמד לחיות בכל הכאוס הזה כאילו מדובר בסביבה הטבעית שלו. סגל של שחקנים שמעביר הוראות טקטיות אחד לשני. סגל שלא מוכן שיפילו אותו כל כך מהר. שכטר הוא הסמל. השאלה כעת איך טביב ואוחנה יגיבו לכך. אחרי התקרית הזו, שכטר צריך לקבל איזה חוזה שהוא מבקש. הוא המנהיג החלומי למועדון הזה. הבעיה היא שיש רק בן אדם אחד שמחליט על החילופים בבית"ר. לא ברור כמה הוא מוכן לחלוק את הטריטוריה הזו עם אחרים.

על הנייר, מכירה של ממן לבאר שבע והגעה של גילי ורמוט במקומו לא אמורה לפגוע בהפועל חיפה. המועדון יכניס כסף, יחליף שחקן טוב בשחקן טוב וייקח למכבי חיפה מישהו מהסגל - דבר לא שכיח גם בימינו.

הבעיה היא המסר. כל המהלך הזה מקטין את הפועל חיפה ומעמיד בספק את כל מה שהשיגה העונה. פתאום שוב אפשר לרטון על רמת הניהול המועדון, על בעלים שלא מחתים שחקן בזמן ומאבד אותו בשלומיאליות, על התחושה שהקבוצה היא רק תחנת מעבר.

את כל אלו ניר קלינגר יצטרך להמשיך להשכיח דרך המגרש. להראות שהקבוצה שלו שומרת על אותה רמה דווקא כשאשליית האליפות מתחילה להתפוגג לה. להזכיר במיוחד בעת הזו שאיכות הכדורגל שראינו העונה מהפועל חיפה היא שגרה. היא אמת. היא לא קשורה לשחקן כזה או אחר שמבקש לעזוב. והיא הרבה יותר חזקה מהרגלי העבודה של יואב כץ.