לפני שנתיים בערך כתבתי על קווין דוראנט כמיקרוקוסמוס של תופעת הכוח המוגזם שיש לכוכבים ב-NBA על עתיד הליגה. זה היה כמה חודשים אחרי שדוראנט ניצל את הכוח שלו ועבר לגולדן סטייט. מאז הוא הספיק לזכות באליפות היסטורית ובתואר ה-MVP של הגמר, וכעת והוא מתחיל לערער על האקסיומה שאומרת שלברון ג'יימס הוא שחקן הכדורסל הכי טוב בעולם. הלילה (בין שני לשלישי) הוא שוב גבר עליו במצ' אפ האישי, ושיפר את מאזן הראש בראש מול ג'יימס ל-2:7 מאז שהצטרף לווריירס.
יש תחושה בשנים האחרונות שדוראנט לא רק טוב. הוא מחויב להיות הכי טוב. הוא במשימת התאבדות להוכיח לכל העולם שהוא השחקן הכי טוב שיש. התחושה הזו התחדדה מאז שדוראנט עבר לווריירס, שם אנחנו רואים אותו משחק עם כוח רצון שלא היה לו בתחילת הקריירה. הוא משחק באינטנסיביות חסרת מעצורים בשני צידי המגרש, חוטף טכניות בקצב של דמרקוס קאזינס ומכניס עוד אנרגיות בקבוצה הכי מלאת אנרגיות בליגה. יש גבול דק בין גאונות לשיגעון. דוראנט מפלרטט עם הגבול הזה ונראה שהוא משחק עם אותה שריטה שיש ללברון ושהייתה לקובי בריאנט.
השאלה היא כזו - מאיפה הגיעה השריטה הזו?
"הייתי שני כל חיי. הייתי השחקן השני הכי טוב בתיכונים. נבחרתי שני בדראפט. הייתי שני בבחירות ל-MVP שלוש פעמים. סיימתי שני בגמר. נמאס לי להיות שני. אני לא מתכוון להתפשר על זה. אני סיימתי עם זה".
אלו היו המילים שדוראנט אמר ללי ג'נקינס בראיון לספורטס אילוסטרייטד אי שם ב-2013, ונראה שהן מסבירות היטב את הלך הרוח של KD בשנים האחרונות. נמאס לו ממדליית הכסף המאכזבת, הוא רוצה את הזהב, ובשביל הזהב צריך ללכת עד הקצה, בטח בעולם בו אתה חולק חמצן עם לברון ג'יימס.
אפשר להרגיש את שורשי השריטה במשפט הזה של דוראנט, ובעוד ג'יימס הוא הסיבה שבגינה הוא סיים שני בגמר או בבחירות ל-MVP, היום קצת קשה להבין איך הוא נבחר שני בדראפט. איך שחקן חד פעמי כמו דוראנט לא נחטף כבר במקום הראשון? מה קרה שם בדראפט 2007? מה היו האירועים שהובילו לשריטה של דוראנט? זה הזמן לעלות עם ד"ר בראון על הדלוריאן ולחזור בזמן אל קיץ 2007, הקיץ שקווין פריצ'רד יעדיף למחוק מהזכרון שלו.
עוד בנושא
גולדן סטייט ניצחה 108:118 בקליבלנד, דוראנט שוב הצטיין
כריס פול ויוסטון הפסידו לקליפרס, בלייק גריפין ואריזה הורחקו
מהומה גדולה בין יוסטון והקליפרס, כוחות האבטחה מנעו קטטה
את זה פורטלנד הפסידה: מיטב הביצועים של דוראנט בקולג'
פריצ'רד היה הג'נרל מנג'ר של פורטלנד בזמנו, והבלייזרס זכו בלוטרי. היה להם קצת מזל, כי הם סיימו "רק" עם המאזן החמישי הכי גרוע בליגה. היה להם גם את ברנדון רוי שבדיוק זכה בתואר רוקי העונה, ואת למרקוס אולדריג', עוד רוקי, שסיים עונת בכורה מסקרנת. אחרי כמה עונות מורכבות שבהן השחקנים שלהם בעיקר הסתבכו בשערוריות מחוץ למגרש עד שהכינוי של הקבוצה הפך להיות הג'ייל בלייזרס, נדמה היה שאלילת המזל מחייכת חיוך גדול לפורטלנד.
המזל היה כפול כי הקונצנזוס היה שפורטלנד לא יכולה לפספס בדראפט. אל דראפט 2007 הגיעו שני כישרונות שאיימו להיות היסטוריים ויצרו דיון שחרך את האינטרנט לגבי מי צריך להיבחר ראשון.
בפינה הימנית היה דוראנט, פריק אתלטי וצנום שהגיע אחרי עונה מופלאה בטקסס בה קלע 25.8 נקודות למשחק ב-47.3% מהשדה ביחד עם 11.1 ריבאונדים, 1.3 אסיסטים, 1.9 חטיפות ו-1.9 חסימות. הוא זכה בכל תואר אישי אפשרי במכללות ו חי ונשם כדורסל. "פשוט ידעת שלאן שהוא לא ילך, הוא הולך להיות אחד שעושה את ההבדל" אמר המאמן שלו בטקסס, ריק בארנס.
בפינה השמאלית היה גרג אודן, גבר בגוף של ילד בן 19 שאיים להפוך לסנטר הגדול הבא של הליגה. אודן הוביל את אוהיו סטייט לגמר טורניר ה-NCAA שם הוא נתן משחק מצוין למרות שהפסיד לפלורידה של ג'ואקים נואה ואל הורפורד. הוא סיים את עונת המכללות עם ממוצעים יפים של 15.7 נקודות ב-62% מהשדה, 9.6 ריבאונדים ו-3.3 חסימות למשחק. עם זאת, היו חששות סביב העובדה שרגל ימין שלו ארוכה יותר מרגל שמאל, מה שהפריע לכל היציבות של הגוף שלו. בנוסף, הוא לא הפגין התלהבות יתרה ממשחק הכדורסל. בראיונות לפני הדראפט הוא אמר שהחלום שלו בכלל היה להיות רופא שיניים.
מי היה הפייבוריט להיבחר ראשון? כדי לענות על השאלה הזו צריך להבין את ההקשר הכללי. שאקיל אוניל וטים דאנקן היו השחקנים הדומיננטיים ביותר בשנים שקדמו ל-2007. הם חלקו ביניהם חמישה תארי MVP של סדרת הגמר בין 2000 ל-2005. בשלוש השנים שקדמו ל-2007 נבחרו ביג-מנים בבחירות הראשונות בדראפט (דווייט האוורד ואמקה אוקפור ב-2004, אנדרו בוגוט ב-2005, אנדראה ברניאני ואולדריג' ב-2006).
באותו עידן, כמו בכל עידן אחר בליגה, התפיסה הייתה שאם תשיג את הביג-מן שלך, שאר חתיכות הפאזל כבר יסתדרו סביבו. אם תצליח לשים את היד שלך על קארים, האקים או ביל ראסל הבא, עשית כבר חצי מהדרך אל התואר. גרג אודן סומן כהאקים הבא. הוא היה אתלטי במיוחד ביחס לאדם בגודלו והוא היה רק בן 19.
חשוב גם להבין שסגנון המשחק ששוחק בליגה בזמנו היה שונה לגמרי ממה שאנחנו רואים היום. פיניקס של שבע שניות או פחות אמנם הייתה קיימת באותן שנים אבל היא הייתה יוצאת דופן בנוף של הליגה והיעדר ההצלחה שלה בפלייאוף מנע את התפשטות הסגנון שלה לטריטוריות אחרות ב-NBA. מעבר לכך, ב-2007 טרנד השלשות עדיין לא כבש את הליגה. סטף קרי, הסמן הימני של המגמה הזו, עדיין היה בקולג' והליגה עדיין התנהלה לפי החוקים הישנים. הקבוצה שזרקה הכי הרבה שלשות בעונת 2006/07 הייתה גולדן סטייט עם 24 שלשות בממוצע למשחק. היום זה היה מציב אותם במקום ה-27 בליגה במספר הזריקות משלוש. התובנה המתמטית הפשוטה שאומרת ששלוש נקודות שוות יותר משתיים עדיין לא חלחלה במלוא העוצמה לקברניטי הליגה ולכן אודן, ולא דוראנט, נתפס כחד קרן שיש לתפוס לו בקרניים ולא לעזוב.
התפיסה הזו התעצמה בעקבות אימוני הקומביין המסורתיים לפני הדראפט בהם כל המועמדים לדראפט נמדדים בשלל קטגוריות מוזרות כמו קפיצה לגובה, הרמת משקולות, מוטת ידיים, אחוזי שומן והליכת ירח. האימונים הללו נתנו מכה אנושה לשאיפות של דוראנט להיבחר ראשון. קווין ארנוביץ מ-ESPN פרסם דוח של סיאטל סופרסוניקס מאותו אימון שתיאר את החסרונות של דוראנט.
"דוראנט היה השחקן היחיד שלא הצליח להרים משקולות של 185 פאונד לפחות פעם אחת. הביצועים שלו דורגו באופן כללי במקום ה-78 מתוך 80 פרוספקטים, והאימון חסר המעוף שלו ככל הנראה הרחיב את הפער בינו לבין גרג אודן מאוהיו סטייט, שהיה לו אימון מרשים בקומביין", כתב. "מוטת הידיים של דוראנט נמדדה ב-7 אינץ' ושלושת רבעי, כמעט חצי אינץ' ארוך יותר משל אודן. עם זאת, כמעט בכל קטגוריה סטטיסטית אחרת הוא השתרך מאחורי הסנטר".
כמה צנום הוא היה? צפו באימון האישי שלו בסיאטל לפני הדראפט
לתוצאות האימון הזה היו השפעות משמעותיות על סיכויי הבחירה של דוראנט. עם זאת, היו כאלה שגם פקפקו בממצאים. "אם אנשים תוהים לגבי החוזק שלו, הם טיפשים", אמר בארנס בראיון ל'דאלאס מורנינג ניוז' אחרי שהתפרסמו תוצאות האימון. "אם הם מחפשים מרימי משקולות שיצאו מטקסס, זה לא מה שאנחנו מייצרים. יש הרבה שחקנים שיכולים להרים 300 פאונד ב-NBA ולא יכולים לשחק ניצב מת בסרט של קאובויז. קווין הוא השחקן הכי טוב בדראפט בכל עמדה. נקודה".
גם ביל סימונס סירב להתרגש מהעובדה שדוראנט לא הרשים בקומביין ובחר אותו ראשון במוק דראפט שהוא עשה לפני הדראפט עם צ'אד פורד, עד לא מזמן גורו הדראפט של ESPN. עם זאת, התגובה של פורד ככל הנראה סיכמה את הסיטואציה בצורה הטובה ביותר
.
"אם אני כתב ספורט, גם אני לוקח את דוראנט. אם אני טועה וגרג אודן הוא טים דאנקן הבא, אני אריץ על זה בדיחה ואמשיך הלאה. אם קווין פריצ'רד טועה, הוא מוכר תוכניות בשביל קנזס סיטי נייטס מה-ABA".
סימונס עצמו סיכם את זה היטב ערב הדראפט. "לאף ג'נרל מנג'ר אין את אשכי הברזל הדרושים כדי לוותר על כוכב פוטנציאלי בעמדת הסנטר, אפילו לא בשביל שחקן כמו דוראנט. אם אתה רוצה להתחרות מעשיו ועד 2020, קח את אודן. פשוט. אבל ברגע שהבלייזרס יוותרו על דוראנט, הוא מיד יהפוך למסוכן יותר. מכיוון שמאותו רגע ואילך, הוא ישחק עם קוף על הגב. כמו שקארל מלון, גילברט ארינאס וקרלוס בוזר לימדו אותנו, ירידה בדראפט היא דבר מפחיד. זו עונת חוזה שלא נגמרת לעולם. כל עונה מחדש אתה רוצה להוכיח מחדש לכל אלו שלא האמינו בך".
כיום אנחנו נמצאים בליגה שונה לגמרי. אין סיכוי שעילוי כמו דוראנט היה נבחר אחרי אודן משום שלאודן לא היה את סל הכישורים הדרוש לכדורסל המודרני. לא היתה לו קליעה מבחוץ והוא לא היה מתאים לשחק בקצב המהיר שבו הליגה משוחקת כיום. דוראנט, לעומת זאת, הוא ההתגלמות של הכדורסל המודרני. קליעה, אתלטיות, אורך, ורסטיליות. הוא החבילה השלמה. הידע המצטבר שיש למנהלים בליגה היום לא היה מאפשר להם לוותר על פוטנציאל כמוהו.
מצד אחד, הידע המצטבר הזה הוא מה שהופך את הליגה לכל כך טובה. ה-NBA בעונות האחרונות היא מענגת לצפייה בגלל אותו ידע מצטבר שהביא לכך שהמשחק משוחק מהר יותר, עם יותר שלשות ויותר מסירות. מצד שני, עודף הידע הזה מביא למצב בו הרנדומליות נעלמת מהמשחק. אם אנחנו כבר יודעים את כל התשובות, אז למה בכלל לשחק? אם אנחנו כבר יודעים מי יהיה הכי טוב בעוד 10 שנים, אז איפה אלמנט ההפתעה? אם כולנו יודעים שהווריירס יקחו אליפות, למה לשחק את כל 82 המשחקים והפלייאוף?
יש קצת דטרמניזם מוגזם בשאלות הללו, משום שעדיין יש לא מעט רנדומליות בליגה ובספורט באופן כללי (הסיפור המוזר של מרקל פולץ בשעת לילה הוא דוגמא מצוינת לכך), אבל הסיפור של הדראפט של דוראנט, שהשפיע עמוקות על עיצוב הקריירה שלו, הוא רנדומלי מהסוג שקשה לדמיין אותו חוזר.
הוא היה צריך להיבחר פרה-מהפכת השלשות והסמול-בול והוא היה צריך אימון קומביין מזעזע כדי לא להיבחר במקום הראשון, והוא היה צריך אישיות של מטורף כדי לקחת את העלבון הזה ולהפוך אותו למוטיבציה שתהפוך אותו ככל הנראה לשחקן הכי טוב בעולם ממש בקרוב. אנחנו צריכים עוד סיפורים כאלו.
