פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בול פגיעה: המופע של לוואר בול חושף את אמריקה במערומיה, ובמיטבה

      מעלליו של לוואר בול הסעירו השבוע את ארה"ב, וחשפו את שלל פרצופיה של האומה: האחריות, הצדקנות, אחוות המאמנים והציפיות הנאיביות מהתקשורת. פז חסדאי על האיש שמייצר את הדבר היחיד שחשוב: כסף

      בול פגיעה: המופע של לוואר בול חושף את אמריקה במערומיה, ובמיטבה

      בווידאו: הביצועים של בניו של לוואר בול בבכורה בליטא

      הקסם של לוואר בול הוא היכולת לגרום לך להתעניין בו, בלי לדעת למה. לראות קטעים ממשחק ראווה באולם אפל בליטא, ולתהות איך הגעת לפה, או מה זה חשוב. להקשיב לו, לראות אותו, להתעצבן, להיגעל, ואז לראות אותו שוב. זה הכוח של לוואר, להיכנס לך לתודעה, ולהישאר שם. הרי מה הם כבר עשו, בני משפחת בול? מי הם? איזה חותם הותירו על הכדורסל? כמה משחקים יוצאי דופן נתנו, כמה מהלכים מקצועיים שלהם על המגרש נחקקו לנו בראש, איך ייתכן שאפילו כתב זניח מהמזרח התיכון מטריח את זמנו בהתייחסות למעלליהם? "הוא עוד לא קרע זוג נעליים", היה ודאי אומר שלמה שרף על לונזו בול, הרוקי שנראה שהיה פה מאז ומעולם, האח הבכיר של המשפחה, שבכל משחק מוכיח שהוא כדורסלן מצוין, אבל לא מצדיק את ההייפ. כי הייפ כזה אין שום דרך להצדיק.

      הדיון על משפחת בול השבוע בארה"ב היה מרתק, כי הוא המחיש את כל התהליכים שעוברים על הכדורסל האמריקאי ועל התקשורת המקומית. כבר תקופה ארוכה שלוואר בול וילדיו מטריפים את האומה וזוכים לסיקור מופרז, אבל בימים האחרונים החרא החל לצוף ולהיכנס לכולם לעיניים. זה התחיל כשמר בול אמר בראיון ל-ESPN ש"שחקני הלייקרס לא משחקים בשביל המאמן לוק וולטון". הוא הוסיף שהשחקנים (שהיו ברצף של תשעה הפסדים) "לא מחוברים אחד לשני", ואמר ש"גם אם הלייקרס יביאו בקיץ את לברון או פול ג'ורג', המאמן הזה לא יכול לאמן את החבר'ה האלה. מה הוא יגיד להם? הוא צעיר מדי. הוא איבד שליטה". יש לציין כי בהמשך הראיון בול אמר שלל דברי הבל סותרים, כיאה לאדם שיורה בלי חשבון, ובהמשך אף ניסה לחזור בו בעדינות מחלק מההאשמות, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. סביר להניח שבאותו הרגע אוזניו של הכתב ג'ף גודמן כבר נסתמו. יש כותרת.

      עוד בנושא

      לעיני עשרות אלפי צופים בארצות הברית: צפו בבכורה של האחים בול בליטא
      קרלייל תוקף את ESPN אחרי הביקורת על וולטון: תפסיקו לסקר את לוואר
      החשיבה העסקית מאחורי לוואר בול, הפה הגדול של הכדורסל האמריקאי

      הראיון המלא שעורר סערה

      בעוד בישראל ידיעה כזו נראית סבירה לחלוטין (גם בזכות ההורים של כספי, בוזגלו ובן שהר, וגם בגלל הסטנדרטים המקומיים), בארה"ב הדבר גרר תגובות זועמות. מאמן דאלאס ריק קרלייל, נשיא איגוד המאמנים ב-NBA, תקף את ESPN, חשף תופעה ארכאית כמו אחוות מאמנים והזדהות קולגיאלית, והמחיש שבימינו לאנשים עדיין יש ציפיות (נאיביות?) לאחריות מהתקשורת. "להעלות כתבה שבה אבא של שחקן מביע דעה כאילו זה דבר לגיטימי, מערער את כל האמון שיש לנו עם ESPN", אמר קרלייל, "המאמנים שלנו כועסים, זה לא מגיע ללוק". דיק וייטל, הפרשן הוותיק ואיש המכללות האקסצנטרי, כעס ולא היסס לבקר את הרשת שבה הוא מועסק. "למה אתם רודפים אחרי האיש הזה? האם אנחנו כל כך נואשים, מספיק בשביל לשמוע את ההצהרות האבסורדיות שלו?... לוואר הוא סיוט עבור הקבוצה שלו".

      מאמן דטרויט סטן ואן גנדי איים כי לא ישתף פעולה עם עיתונאי ESPN, כשגם אחיו ג'ף ואן גנדי ביקר ללא חשש את ESPN, שבה הוא מפרשן כבר שנים, וכמו תמיד ידע על הדרך לאבחן את התמונה הכוללת. "אתם אוהבים את המכות מתחת לחגורה", אמר ואן גנדי על התקשורת, "אתם רוצים את המכות, אתם רוצים את ה – כמו שאתם קוראים לזה – הקליקים, או מה שזה אומר... זה הכל חלק מהביזנס, וזו הסיבה שאין בזה שום הגינות עיתונאית. זו סיבה למאמנים להתאגד יחד ולהגיד 'לא, לא, אם זה מה שאנחנו מקבלים, למה אנחנו נותנים מזמננו?'. הם לא יפרו שום חוק אם לא ישתפו פעולה עם ESPN".

      יש לציין כי לוואר כבר תקף בעבר את הלייקרס, אמר ש"הילד שלי צריך לשחק כל הרבע הרביעי", וציין ש"המאמן הזה לא יודע לאמן את הבן שלי". ואן גנדי טוען שמאז ומעולם היה מתח טבעי בין הורים של שחקנים למאמנים, אבל רק להורה אחד שמים מיקרופון מול הפה. "לא היה פה ניסיון אמיתי לייצג את שני הצדדים", אמר הפרשן על האייטם, "לא צוינה שם הסטטיסטיקה של לונזו, לא צוינה שם העבודה שהלייקרס ברצף הפסדים בגלל שרשרת פציעות... במקום להתעסק בדברים האמיתיים, ג'ף גודמן ו-ESPN השיגו מה שהם רצו: הם התחילו שריפה, ועכשיו כולם מדברים עליה".

      לוואר בול (AP)
      ההורה היחיד עם מיקרופון. לוואר בול (צילום: AP)

      וזו אכן שריפה. הציטוטים עוררו סערה. ESPN התגאתה בהם, ועשתה להם כמה פולו-אפים שהופיעו בעמוד הראשי. סביר להניח שגם העורכים הראשיים ברשת נגעלו מעט, אבל עשו זאת כי זה מה שהעם אוהב. ומה לעשות, העם אוהב טראש. גם כותב שורות אלה יכול להעיד עד כמה זה מתסכל, שלפעמים המערכת משקיעה מאמץ ואנרגיה בכתבות עומק, ובסוף דיווחים על "החדשה של רונאלדו, צפו" מכניסים פי שניים גולשים. לבאר הוא סיפור. הוא דמות. הוא מרואיין אטרקטיבי. בעוד הספורטאים מספקים קלישאות עבשות ומאמנים מנתחים את המשחק בצורה יבשה, מר בול לא סתם מברבר בשחצנות עם מימיקה ייחודית ולשון חדה, הוא בעיקר מעורר רגשות. הוא מרגיז, מצחיק, מעצבן. מתברר שזה נדיר, ובעל ערך. כלומר, זה שווה כסף.

      וכך פרשת לוואר בול מבהירה במדויק את המציאות הכואבת: בשביל כסף, מותר לכופף ערכים. העובדה היא שבזמן ש-ESPN מקצצת תקציבים ומפטרת עיתונאים, היא עדיין שלחה השבוע צוות צילום לליטא על מנת לעקוב ולתעד כל רגע בקבלת הפנים של משפחת בול בקבוצתם הליטאית החדשה. לא סיפור ספורטיבי בעל ערך, אבל סיפור. כזה שגרם למאות אלפי אמריקאים לראות בשידור חי בסטרימינג בפייסבוק משחק כדורסל מליטא: בשביל להתעצבן, להלל, ללעוג. "הולך להיות שם שואו גדול", הבטיח לבאר לפני המשחק חסר החשיבות. שואו. מה עוד צריך?

      אי אפשר להפסיק לצפות בשטויות שהאיש מוציא מהפה

      "הקרדשיאנס של הספורט", כינה השבוע סטיב קר את לבאר בול, והשווה אותו לעוד משפחת טראש ריאליטי, שבנותיה הפכו לכוכבות תרבות בלי שאמריקה שמה לב, בלי שהיא יודעת למה. "זה העולם שבו אנחנו חיים עכשיו", אמר קר, "אני חושב על ESPN, וכמה אנשים הם פיטרו לאחרונה? לדעתי 100. חלקם היו עיתונאים מאוד מוכשרים שסיקרו את הליגה. כך שזה לא עניין של ESPN, זה עניין חברתי. אנחנו הולכים ממקום שמתרחק מסיקור המשחק, ומתחילים לסקר רק חדשות סנסציוניות. למעשה, זה אפילו לא חדשות. אלה פשוט שטויות מוחלטות. אבל אם אתה אורז את השטויות חסרות ההיגיון האלה עם קצת נצנצים, אנשים יצפו בזה. אז דיברתי עם אנשים בתקשורת השנה. שאלתי, 'למה אתם צריכים לסקר את האיש הזה?'. והם אמרו, 'ובכן, אנחנו לא יודעים, אבל הבוסים שלנו אומרים שאנחנו חייבים בגלל הריטיינג'. איפשהו, אני מניח שבליטא, לבאר בול צוחק. אנשים אוכלים לו מהיד בלי שום סיבה נראית לעין, מלבד זו שהוא הפך לקרדשיאנס של ה-NBA. זה מוכר, ולא משנה אם יש בזה תוכן אמיתי".

      היו גם צדדים שונים לסיפור, כמו העיתונאי כריס שרידן שכתב ש"עם כל הכבוד לריק קרלייל, לבקר את ESPN על פרסום של ידיעה לגיטימית זה פשוט בורות. זה לא התפקיד של ESPN להגן על שותפים של הרשת. זה גוף עיתונאי, ששלח צוות לליטא כי יש שם סיפור עיתונאי גדול". והיה את מאמן וושינגטון סקוט ברוקס, שאמר בעבר ש"הייתי שמח אם אבא שלי היה סביבי כמו לבאר, מישהו לדבר איתו ולשאוב ממנו מוטיבציה. מבחינתי, הוא חלום של כל בן, ומשום מה מבקרים אותו". וכמובן, היו את המיליונים שצפו במשחק המוזר מליטא, שעוקבים בעניין רב. מבחינות רבות זה מה שהופך את הסיפור של לבאר בול לסמלי, כי הוא מייצג מאבק בין שלל הפרצופים והזהויות של אמריקה. מצד אחד זו הליברלית, המתקדמת, הצדקנית, שעדיין מדברת על מונחים כמו ערכים, אחווה ואחריות. מנגד זו שחצי מאזרחיה הצביעו לנשיאות לדונלד טראמפ, האיש שמצד אחד לוחם בערכי התקשורת ובמקביל מנצל אותם לצרכיו, האיש שלמעשה נתן את החותמת הרשמית למעמדו הרם של לבאר בול, כאשר נשיא ארה"ב בכבודו (?) ובעצמו התכתש איתו בסדרת ציוצים בטוויטר וחשף שהם שניים מאותו הזן, שזה החומר שממנו מייצרים נשיאים בימינו. ועכשיו, כתגובה, אם מחפשים עוד סמליות בשבוע הזה, אפשר למצוא אותה בהתלהבות מהאלטרנטיבה החדשה לבית הלבן, אופרה ווינפרי. ככה זה כשהתוכן הוא שולי, והעיקר הוא השואו.

      משפחת קרדשיאן (GettyImages)
      "הקרדשיאנס של הספורט" מוכר, וימשיך למכור (צילום: GettyImages)