כאשר פורטלנד השתמשה בבחירה השנייה בדראפט 1984 כדי לבחור את סם בואי במקום את מייקל ג'ורדן, היא לא רק פספסה את השחקן הגדול בכל הזמנים, היא גם הטילה קללה על הבחירה השנייה. שנתיים לאחר מכן לן ביאס, שנבחר שני על ידי בוסטון, מת יומיים לאחר הדראפט ממנת יתר של קוקאין. בשנות ה-90 הבחירה השנייה החזירה לעצמה חלק מהכבוד האבוד, אך במילניום הנוכחי הקללה שבה במלוא עוזה, עם רצף של פציעות (ג'יי וויליאמס, לאחרונה גם ג'בארי פארקר), בעיות משמעת (מייקל ביזלי) והימורים גרועים (דארקו מיליצ'יץ', האשים ת'אביט). יוצא דופן היה דראפט 2007, בו אותה פורטלנד לקחה בבחירה הראשונה את גרג אודן והשאירה לסיאטל סופרסוניקס ז"ל את קווין דוראנט בבחירה השנייה. המצב לא השתפר לאחר מכן, להיפך: KD הוא השחקן האחרון שנבחר שני והפך לאולסטאר.
ויקטור אולדיפו נמצא בדרך הבטוחה לשבור את הנאחס הזה. הגארד שנבחר שני ב-2013 על ידי אורלנדו נלחם בגורל ידוע מראש. עד לחודשיים האחרונים הוא נראה כמו עוד בחירה שנייה שמתפתחת ללא יותר משחקן רוטציה מתקבל על הדעת, משהו בסדר הגודל של אוון טרנר ומייקל קיד גילכריסט. אך בעונה הנוכחית הוא ביצע קפיצת מדרגה אישית ונכון לעכשיו הוא מוביל את אינדיאנה למאזן חיובי, למקום בפלייאוף ולתואר הפתעת העונה. כדי לסגור את המעגל המיסטי, מי שהאמין בו והביא אותו לאינדיאנה הוא הג'נרל מנג'ר קווין פריצ'ארד, שב-2007 שימש כג'נרל מנג'ר של פורטלנד שבחר באודן במקום בדוראנט (מהלך שבזמן אמת גם כל שאר המנהלים בליגה היו מבצעים).
אולדיפו הגיע בקיץ לפייסרס יחד עם דומנטאס סאבוניס בטרייד ששלח את פול ג'ורג' לאוקלהומה סיטי. פריצ'ארד זכה לביקורת עזה בעקבות הטרייד כי לג'ורג' היה ביקוש, כי שני השחקנים שקיבל מאוד לא הרשימו ב-OKC וגם בגלל שדיפו חתום לארבע שנים בהן ירוויח 84 מיליון דולר. לאחר שליש עונה, ניתן להתבונן על הטרייד הזה אחרת לגמרי. סאבוניס נראה כמו שחקן פנים צעיר, מגוון ומבטיח עם חוש לריבאונד, סיומת נהדרת בצבע וחוכמת משחק. דיפו, כאמור, משחק כמו אולסטאר והחוזה שלו פתאום נראה כמו מציאה.
עוד בנושא
הלילה: אינדיאנה הפסידה לדטרויט, 26 נקודות לויקטור אולדיפו
אמביד עקץ את ווסטברוק: "הלוואי שהייתי זורק 33 פעמים לסל"
סקוטי פיפן: "בהרבה מובנים, לברון ג'יימס כבר גדול יותר מג'ורדן"
למרות שהוא משחק כמות דקות דומה לשנים קודמות, בעונה החמישית שלו בליגה אולדיפו רושם שיאי קריירה בכל קטגוריה פרט לאחוזי עונשין. הוא קולע 24.4 נקודות למשחק (השיא הקודם היה 17.9) ב-47.3 אחוזים מהשדה, קולע 2.8 שלשות למשחק ב-42.6 אחוזים (השיא הקודם היה 36.1), הולך לקו העונשין 5.2 פעמים וקולע ב-78.1 אחוזים, מוריד 5.4 ריבאונדים, מוסר 4.1 אסיסטים (לצד 3.3 איבודים) ומוסיף 1.8 חטיפות וחסימה למשחק. לשיאו הוא הגיע לפני כשבוע, כאשר הוביל את הפייסרס לניצחון שעצר את הרצף של קליבלנד עם 33 נקודות ובמשחק הבא המטיר 47 נקודות על דנבר. אינדיאנה חזרה קצת לקרקע עם שני הפסדי בית בשני המשחקים הבאים, כולל הלילה לדטרויט, אבל כדאי לזכור שהקבוצה שמחזיקה במאזן חיובי של 13:16 הייתה אמורה להיות אחת מנמושות הליגה העונה. האובר/אנדר שלה בווגאס בתחילת השנה היה של 30.5 ניצחונות.
כאשר מדברים על אולדיפו, אי אפשר להתעלם מהסיטואציה אותה עזב ובעיקר מהשחקן ממנו נפרד. נרטיב מרכזי בעונה החלומית של דיפו הוא שכעת הוא מראה מה הוא מסוגל לאחר שיצא מצילו של ראסל ווסטברוק. ה-MVP המכהן עובר פתיחת עונה מוזרה שמאוד משפיעה על המעמד שלו. לצד הצגות אישיות, קשה שלא לשים לב לכך שקבוצת הכוכבים שנבנתה סביבו לא מתרוממת בזמן שהשחקנים שעזבו את OKC נהנים מכל רגע. אם בשנה שעברה דיברנו על כך שראס נאלץ לקחת קבוצה על עצמו כי לא היה לו צוות מסייע ראוי, הטענה הזאת נראית הרבה פחות חזקה כאשר אולדיפו נמצא בדרך לאולסטאר וגם סאבוניס נראה הרבה יותר טוב מהשחקן שהעביר את רוב דקותיו חסר מעש על קשת השלוש ב-OKC. הרבה יותר הגיוני לדבר על כך שראס לא מאפשר לשחקנים שסביבו להביא לידי ביטוי את מלוא יכולותיהם.
אין לי כוונה לתת לדיון הלא נגמר על ווסטברוק להשתלט על הכתבה של אולדיפו, אז אציין בקיצור שיש הבדל בין לשתף שחקנים אחרים לבין לתת להם לבוא לידי ביטוי באמת. ראס הגיע לעונה הנוכחית עם רצון אמיתי להכניס לעניינים את ג'ורג' וכרמלו אנתוני, אך זה רק הדגיש עד כמה זה לא טבעי עבורו. הוא לא יודע להיות חלק משטף משחק והוא לא יודע לתרגם את הכישרון שלו לכך ששחקנים מוכשרים ירגישו טוב עם עצמם לצידו. אולדיפו זה שחקן שצריך את הכדור ביד וצריך ביטחון ליצור כדי לבוא לידי ביטוי, וב-OKC הוא לא קיבל את הביטחון הזה. יש שחקנים שמרגישים בנוח בתפקידים משניים וניזונים משחקן דומיננטי כמו ווסטברוק, אבל בליגה כיום אי אפשר להגיע רחוק כשסופרסטאר בודד מוקף בשחקנים כאלה.
בהקשר של דיפו התמונה, כמו תמיד, מורכבת יותר. גם בשלוש השנים שלו באורלנדו הוא התקשה להתבלט ובשלב מסוים ירד לספסל, וב-OKC הוא שיחק דקות ארוכות גם ללא ווסטברוק ולא נראה כמו שחקן שמסוגל להוביל אפילו את היחידה השנייה. השבוע עלתה כתבה של קווין אוקונור מ"דה רינגר" שמפרטת על ההשקעה יוצאת הדופן של דיפו בקיץ האחרון: הוא שיפר מאוד את המצב הגופני שלו ועבד קשה על כישורים רבים שבאים לידי ביטוי בפתיחת העונה. הוא פשוט שחקן הרבה יותר טוב מכפי שהיה לפני עונה. ניתן להניח שגם כאן לסיטואציה הייתה השפעה, שהידיעה שתהיה לו הזדמנות להוביל קבוצה ולבוא לידי ביטוי חיזקה את המוטיבציה שלו לעבוד קשה, אך יותר מהכל זה כנראה תוצר של תהליך התבגרות שהגיע להבשלה הקיץ.
באינדיאנה אולדיפו הוא מכתיב הקצב. נייט מקמילן חיפש מאז שהגיע לקבוצה שחקן שיידע להאיץ אותה, הוא מצא אותו. כאשר דיפו לוקח ריבאונד הגנה, או מקבל את הכדור במהירות מהשחקן שלקח את הריבאונד, הוא מיד מחפש אפשרות להתקפה מהירה. הוא נראה אנרגטי מאוד ולא מפסיק לרוץ גם כששחקנים אחרים עייפים, ההטעיות שלו חדות ומאפשרות לו להגיע לטבעת די בקלות מול הגנה לא מאורגנת והוא עולה לקליעה עם ביטחון שלא היה לו בעבר. יש לו חלק חשוב בכך שאינדיאנה מדורגת שלישית בליגה בנקודות במתפרצות עם 15.3 כאלה למשחק ולנקודות המהירות יש חלק חשוב בכך שההתקפה של הפייסרס מדורגת שישית בליגה כרגע.
ברמה הקבוצתית, המאפיין השני שמוביל ליעילות ההתקפית המפתיעה מאוד זו הקליעה מבחוץ. אינדיאנה שנייה רק לגולדן סטייט עם 38.9 אחוזים מחוץ לקשת ומדורגת שלישית באחוזים מחצי מרחק עם 45. מצד אחד, זו נראית כמו חריגה סטטיסטית שתתיישר בהמשך העונה. יש לפייסרס כמה קלעי חוץ סבירים, אבל זו לא אמורה להיות אחת הקבוצות הטובות בליגה בקליעה מבחוץ, ובטח לא שנייה רק לווריירס. זה מתחיל באולדיפו עצמו, שקולע זריקות קשות בעקביות ומפתיחת העונה התהייה היא כמה זמן הוא יוכל להחזיק מעמד בכך.
מצד שני, ההתקפה של אינדיאנה באמת נראית טוב. החמישייה של דארן קוליסון, אולדיפו, בויאן בוגדנוביץ', תד יאנג ומיילס טרנר זו לא חמישייה נוצצת, אך היא עובדת נהדר ביחד. כל החמישה מסוגלים לקלוע מבחוץ, כולם קולעים לפחות שלשה בממוצע למשחק ואף אחד מהם לא יורד מ-46.8 אחוזים מהשדה. לכל החמישה יש גם יכולות מגוונות, הם לא מפסיקים לנוע ולמסור ויש בינהם תיאום טוב, זרימה טבעית מהסוג שמעט מאוד חמישיות מצליחות לפתח. החבורה הזאת נהנית לשחק ביחד ויוצרת מצבי זריקה טובים שמסבירים לפחות חלק מהאחוזים הגבוהים.
טרנר מרגיש מצוין בהיי פוסט והרבה מאוד התקפות עוברות דרכו, הוא יכול לזרוק מבחוץ, להגיע לטבעת ולמצוא קלע חופשי בפינה ברמה גבוהה מאוד. קוליסון הוא רכז יעיל מאוד שמתאים לשחק לצד גארד דומיננטי, בוגדנוביץ' הוא מומחה השלשות שתורם יותר מהצפוי גם באספקטים אחרים ויאנג המנוסה עושה את הדברים הקטנים וחופר בפוסט בעיקר מול חילופים. מהספסל עולים סאבוניס, קורי ג'וזף הסולידי ולאנס סטיבנסון שהוא ההיפך מסולידי, אבל באינדיאנה תמיד מוצא את הדרך להיות אפקטיבי. ביחד יש למקמילן שמונה שחקנים עם יכולות התקפיות מגוונות.
ההגנה של הפייסרס פחות טובה מההתקפה, למרות שהשחקנים של מקמילן מאוד תזזיתיים ואקטיביים ולמרות שיש לו כמה שחקנים עם יכולת הגנתית אישית גבוהה. אולדיפו ויאנג הם שניים מהחוטפים הטובים בליגה, טרנר הוא מהחוסמים הבכירים, השלושה האלה כופים טעויות על היריבות. אבל ההגנה לא מספיק מאורגנת ועושה יותר מדי טעויות של חוסר משמעת. זה בא לידי ביטוי מיוחד בריבאונד ההגנה, תחום בו אינדיאנה מדורגת במקום ה-29 בליגה. אין לפייסרס ריבאונדר בכיר והשחקנים לא מחפים על כך בעבודה קבוצתית. להיפך, התזזיתיות שלהם בהגנה גורמת להם לעזוב את עמדות הסגירה לריבאונד פעמים רבות.
הטעויות בהגנה מאפיינות קבוצות צעירות, ואינדיאנה נראית כזו למרות שמבחינת גילים השחקנים שלה לא מאוד צעירים, אולי כי רובם לא רגילים לתפקידים משמעותיים בקבוצת פלייאוף פוטנציאלית. שלושת הצעירים החשובים ביותר הם אולדיפו, טרנר וסאבוניס, אף אחד אחר לא חתום מעבר לקיץ 2019 כך שפריצ'ארד יוכל לבנות סביב השלושה האלה (גם טרנר מסיים חוזה ב-2019, אבל יהיה שחקן חופשי מוגבל וסביר מאוד שיישאר). מבחינה עתידית, השילוב המעניין ביותר הוא בין טרנר לסאבוניס, שני שחקנים שניתן לדמיין שיתוף פעולה מוצלח ביניהם כשני שחקני פנים עם יכולות משלימות. עד כה הם שיחקו רק 102 דקות משותפות.
בשורה התחתונה, אם לפני העונה אינדיאנה נראתה כמו קבוצה ללא כיוון, עכשיו כבר יש לה כוכב חדש שנראה כמו שחקן שניתן לבנות סביבו קבוצה, קבוצה התקפית ומהנה לצפייה, שני שחקני פנים עם עתיד מבטיח וגמישות עתידית. הסגל הנוכחי ימשיך לרוץ בשנתיים האלה, מספיק זמן עבור פריצ'ארד כדי להבין מה יש לו ביד, בעיקר עם אולדיפו. צבירת ניסיון פלייאוף בהחלט תועיל, למרות שלא צריך להתאכזב מדי גם אם הפייסרס יחליקו החוצה בסופו של דבר.