בווידאו: מכבי תל אביב מסתדרת בליגה
1. אולם אחד, 15 הפסדים, שמונה תבוסות, 22 הפרש. כמו בספר
1984 - 75:94.
1988 - 80:106.
1989 - 70:94.
1990 - 85:107.
1991 - 64:89.
2009 - 65:85.
2015 - 71:89.
2018 - 67:89.
בסופו של דבר, מתברר, זה היה בסך הכל עוד יום שגרתי במשרד מבחינתה של מכבי תל אביב. יום עגום, במשרד עוין, אבל עדיין - שגרתי. שמונה תבוסות היא כבר ספגה בברצלונה, בפער ממוצע של 22 נקודות. בדיוק אותו פער כמו זה שנרשם אתמול (חמישי) בלוח התוצאות.
הצהובים מעולם לא ניצחו בפאביליון במדריד, ואף ספגו בו את ההפסד הגדול והמחפיר בהיסטוריה שלהם; גם בקאנטו הם נותרו בלתי מנצחים; בולוניה הייתה הכבשה השחורה שלהם במשך שנים ארוכות; באיסטנבול הם הושפלו אשתקד ב-39 הפרש, ובמוסקבה נרמסו ב-35 וב-31 נקודות לאחרונה; אבל נדמה שאין, ולא היה מבחינתה של מכבי, אולם מפחיד, מנוכר ומנוחס כמו הפאלאו בלאוגראנה - בו הובסה שוב ושוב, ובו ניצחה רק פעם אחת ב-16 ביקוריה האחרונים.
אחרי החמצות דחוקות מול אולימפיאקוס והכוכב האדום בלגרד, ונקודת שבירה ברגע הכמעט אחרון נגד אנאדולו אפס, הגיעה ההתפרקות האמיתית הראשונה של מכבי תל אביב "החדשה". בעבר, תצוגות כאלה היו גורמות לשליפת מסמכים עתיקים מהארכיון, בניסיון לגלות מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, קרו דברים שכאלה. אבל בחסות הטראומות מ-2016 ומ-2017, כבר אי אפשר למצוא שיא שלילי שהוא באמת חסר תקדים. אפילו השפל כבר לא מה שהיה פעם.
להפסיד ב-22 הפרש? רק לפני עשרה חודשים פלירטטה מכבי עם מינוס 40 מול גלאטסראיי; לקלוע 24 נקודות במחצית? לפני קצת פחות משנה זה קרה לה בבלגרד; לקבל 15 שלשות על הראש במשחק חוץ? קרה מזמן, אבל רק באופן יחסי - ב-2009, בפאלאו בלאוגראנה, מול אותה ברצלונה, שפגעה אז ב-15 מ-34 וניצחה 65:85. אמש היא פגעה ב-15 מ-31 וניצחה 67:89. יחי ההבדל הקטן.
עוד בנושא
מכבי תל אביב מודאגת אחרי התבוסה בברצלונה: "זאת קריאת השכמה"
עוד תבוסה ביורוליג: ברצלונה מחצה 67:89 את מכבי תל אביב
ספאחיה חייב להתעורר: נורת האזהרה שמטרידה את מכבי תל אביב
ספאחיה תקף: "המחצית הראשונה הייתה אומללה, לא אתן להם לשחק כך"
2. אפילו אנטה טומיץ' הפגין סימני חיים
אתמול לפני 20 שנים, במשחק מול גרנאדה בליגה הספרדית, ערך חואן קרלוס נבארו את הופעת הבכורה שלו במדי ברצלונה. הילד בן ה-17 קלע אז עשר נקודות בפחות מ-11 דקות. מכבי, ברוב התחשבותה (או שמא תמימותה), ניסתה ליישר קו עם המורשת שיותיר אחריו "לה בומבה", ואחרי הטקס המרגש לכבודו קלעה בעצמה 11 נקודות בעשר הדקות הראשונות.
יותר משנבן ספאחיה צריך להיות מוטרד מעצם התבוסה, או מהמאזן 4:5 (שווה בדיוק למאזן בו עמדה מכבי לפני שנה, רגע לפני שקרסה, התפרקה והתפוררה), הוא צריך לדאוג מאובדן הדרך שכל כך אפיינה את הקבוצה שלו עד כה העונה. הוא צריך לשאול את עצמו לאן נעלם סף השבירה, שלא איפשר לשחקניו להישבר גם כשנקלעו בפיגורים דו ספרתיים.
ואיך יודעים שאצה לה הדרך וברחה?
* כשהסל הראשון במשחק מובקע (כן, מובקע) אחרי קומדיה של טעויות עם 0 מ-9 מהשדה בשני צידי המתרס.
* כשבפיגור 51:26 יורה ג'ון דיברתולומאו שלשה ראשונה ביורוליג, אחרי 0 מ-16 העונה.
* כשבמחצית הראשונה מקבלת מכבי סל בודד מעמדת הסנטר, וגם הוא שייך דווקא לאיתי שגב.
* כשבפיגור 54:32 מצליח פייר ג'קסון למצוא סוף סוף את הסל, ולהעלים את המאזן המשותף לו ולנוריס קול במשחק - 0 מ-11 מהשדה.
* וכשאנטה טומיץ', שפרש למעשה לפני שנה ורק שכח להודיע, מפגין לפתע ניצוצות של הסנטר הנפלא שפעם היה. ממש בית הבראה.
3. יותר ריבאונדים = יותר נקודות
שמה של מכבי תל אביב יצא העונה למרחקים כמי שהפכה, קצת בניגוד ל-DNA הקבוע שלה, למפלצת ריבאונדים. ככל שהשבועות נוקפים, הניצחונות מצטברים וגם ההפסדים נערמים, מתברר שיש קשר ישיר בין המאזן מעל הלוחות לבין המאזן בתוך הטבעות.
בחמשת הניצחונות שלה ביורוליג, קטפה מכבי 57 אחוזים מהריבאונדים וגברה על יריבותיה 31:42 בקרב הזה בממוצע למשחק. בשלושת ההפסדים, היא הידרדרה ל-47 אחוזים מהכדורים החוזרים ונכנעה לקבוצות שמולה 40:36.
אבל בזמן שהתלות בריבאונד הופכת יותר מוחלטת, כך גם עולה השאלה לגבי אי ניצולו המשווע על ארט פראחוסקי. זה לא שהבלארוסי אינו בשל או מתאים לרמות הללו: הרי רק בעונה שעברה, כשחלק את עמדת הסנטר בקאזאן עם לטאביוס וויליאמס, האיש העמיד ממוצעים של 11.3 נקודות ו-5.2 ריבאונדים ב-21 דקות ביורוליג; במכבי הוא הפך לגירסה חיוורת של מאיק צירבס ונתקע על 3.7 נקודות ו-2.8 ריבאונדים במחצית הזמן, כ-11 דקות.
4. המאזן: 0 מ-7 כל העונה, 6 מ-9 במשחק אחד
במסגרת ניסיונותיו הנואשים לשוות לאסופת השחקנים מברצלונה מראה של קבוצה, נקט המאמן סיטו אלונסו בקונספציה חדשה, שכאילו נלקחה מימים נשכחים בתולדות הכדורסל. כלומר, טרום עידן הסמול בול: את אדם האנגה הוא הסיט לעמדת הסקנד גארד ואת ראקים סנדרס הציב כסמול פורוורד. כך, בין היתר, הוא ניצח במדריד את ריאל, כך הוא ניצח פעמיים בתוך 48 שעות את ולנסיה, כך הוא איתגר את מכבי ולא הותיר לה סיכוי.
האנגה, מהשומרים המשובחים שיש לאירופה להציע, מתמודד היטב עם שחקני החוץ שעומדים מולו, ומחפה על כושר מזוויע בו הוא מצוי מבחינה התקפית; סנדרס, עם הכתפיים הרחבות והזרועות הארוכות, בדרך כלל לוקח את השומרים הנמוכים ו/או הצרים ו/או החלשים ממנו לטיולים בלואו פוסט. למה "בדרך כלל"? כי אתמול הוא לא היה זקוק למשחק עם הגב לסל. אחרי שפגע ב-0 מ-7 לשלוש ב-80 דקות העונה, התחפש אקס גלבוע/גליל לאריק מקולום והפגיז 6 מ-9 ב-22 דקות.
5. כל הגרמנים ערבים זה לזה
ומה יגידו אוהדי באמברג? בעונה שעברה חסר להם בכל פעם מחדש הגרוש ללירה והסנט ליורו, וקבוצתם הפכה ללוזרית האולטימטיבית: היא אמנם הייתה רחוקה מאוד מתמונת המאבק על הכרטיס לרבע הגמר, אבל מחצית ממשחקיה הסתיימו בפער של שני סלים ומטה (שש הפרש או פחות). בשניים מהם היא ניצחה, וב-13 הפסידה.
והעונה - מהפך. באמברג עומדת על מאזן מושלם של 0:5 במשחקים צמודים, והשדים באולמה חוגגים. לפני תשעה ימים התקמבקה האלופה הגרמנית מפיגור בן 26 נקודות מול ברצלונה וניצחה אותה; אתמול, כשוולנסיה הפצועה והחבולה הובילה 69:81, שלוש דקות לסיום, איש לא שיער איזה מהפך עומד להתחולל - עם ריצת 1:14 שהובילה ל-82:83 דרמטי בשנייה האחרונה, באדיבות האקס טיבור פלייס, שביצע עבירה שטותית על ריקי היקמן בזריקה המכריעה לשלוש והפך ניצחון להפסד, והפסד לניצחון, תלוי את מי שואלים. כל הגרמנים, מתברר, ערבים זה לזה.