פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הזהו אדם: נאום הפרישה של בופון היה עוד רגע מכונן בקריירה שלו

        הוא הפך הפסד לניצחון, לקח ערב של כדורגל אומלל והפך אותו למרגש, ובנאום פשוט וסוחף, כשהרגש נוזל מעיניו, הוא הוכיח לעולם מה הופך ספורטאי גדול לאדם גדול. פז חסדאי בכה עם ג'יג'י בופון

        בתקופה צעקנית ומתלהמת כמו זו, כשמד הגירוי עולה, כשכל אירוע הוא "מדהים", כל משחק הוא "היסטורי" וכל בחור צעיר הוא "כוכב על", נדמה שהסופרלטיבים אוזלים ונשלפים בחוסר אחריות, וכך מכנים ומגדירים בקלות, בקלות מדי, ספורטאי בתור "אגדה". והנה, במשחק אחד, ג'יאנלואיג'י בופון המחיש מדוע הוא יחיד במינו, ואיך יש בו את שני האלמנטים האגדיים - גם של Legend וגם של Fairy tale. איך הוא מצליח להיות גם דמות אנושית ורכה אך גדולה מהחיים, וגם לייצר סיפור שיהפוך למעשיית עם על דורית, גדושה במעשי פלא.

        במשחק אחד, בערב אחד, בופון הציג את כל האספקטים של הכדורגל: הוא הראה שכדורגל זה רק משחק, ושכדורגל הוא העולם כולו. למעשה, הוא לקח הפסד, והפך אותו לניצחון. הוא ספורטאי כל כך מוערך ואהוב, שגם בערב כושל לנבחרת איטליה, גם כשהיא לא מצליחה להעפיל למונדיאל לראשונה זה 60 שנה, גם כשהוא לא מצליח להיות הכדורגלן הראשון אי פעם שמייצג את מדינתו בשישה מונדיאלים - גם בערב כזה איטליה נדחקת הצדה ובופון זוכה להיות הגיבור הגדול, הכוכב של המשחק, הסיפור האמיתי, והכל בכלל אירוע מחוץ למגרש, בראיון טלוויזיוני, במילים שהוא יורה במהלך בכי מתפרץ, ברגש שהוא עורר בכל מי שצפה בו.

        עוד בנושא:

        ג'אנלואיג'י בופון פרש ומירר בבכי, עולם הכדורגל מצדיע: "תודה"
        10 רגעי הגאונות של אנדראה פירלו, לכבוד הפרישה
        ג'אן פיירו ונטורה פוטר מאימון נבחרת איטליה

        זה מתחיל בבכי. כמה יפה הוא הבכי, הדמעות, הרגש שזולג החוצה. כמה לא מובן מאליו שזכר אלפא, חזק וחסון, יתפרק בצורה הזו וימרר בבכי לעיני המצלמות, ממש יעוות את פניו. ברגע הזה הוא לא חשב על פאסון (ועוד במדינת מאצ'ואים כמו איטליה), אלא פשוט נסחף עם האמוציות. ומה לעשות, בופון הוא כבר אדם מבוגר. ובאופן אירוני למדי, גברים מתרככים ככל שעוברות השנים. תלאות השנים משילות את המסיכות. זכרים קשוחים הופכים לאבות רגשנים. ואנחנו, שהלכנו לצד בופון כברת דרך והתבגרנו לצדנו, אנחנו שזוכרים אותו שוער צעיר וכישרוני, שראינו אותו עולה לגדולה, יורד ליגה, חוזר למיטב, ולאט לאט מוסיף עוד קמט בפניו, עוד מפרצון במצח, עוד הפסד בגמר הצ'מפיונס, מרגישים כבר קרבה אינטימית לבנאדם, לאיש שהיה הפרצוף של שתיים מהקבוצות החשובות בעולם: נבחרת איטליה ויובנטוס. וכעת הוא עוזב, פורש, נפרד, פורץ בבכי, ואתה מבין את הבכי, יודע מאיפה זה מגיע, מזדהה עם הכאב, עם עוצמת הרגש, עם המטענים שהוא סוחב, ורוצה לבכות איתו. ומה מבקש אדם כשהוא צופה בכדורגל? להרגיש. ה-0:0 האומלל, הכדורגל הכושל, נראה פתאום שולי.

        שוער נבחרת איטליה ג'אנלואיג'י בופון בוכה (AP)
        האיש שיודע שהמשחק גדול ממנו. בופון (צילום: AP)

        זה נמשך בנאום עצמו, במילים, בתוכן. "אני לא בוכה עליי", הבהיר בופון, כמי שיודע את מקומו. "אני בוכה על הנבחרת", אמר האיש שיודע שהמשחק גדול ממנו, שהנבחרת גדולה ממנו. "זה עניין חברתי", אמר השחקן, שתמיד שואג את ההמנון האיטלקי חזק מכולם, בעיניים עצומות, כאילו הוא מתמסר לאיטלקיות שבו. אחרי ההפסד הוא חשב על הצער הגדול במדינה, שמצבה הכלכלי בהידרדרות, עם בעיות פנימיות ומתיחות חברתית, הוא ידע כמה חשוב הניצחון למוראל הלאומי. בופון לא בוכה על הפרידה אחרי משחק משפיל, או על העובדה שיחמיץ את חגיגת הכדורגל הגדולה. הוא בוכה על איטליה מולדתו, אהובתו. וכך האיש ששם את עצמו בצד, הופך לגיבור גדול עוד יותר. אין מסר חיובי יותר לכל ילד שצופה בו.

        (ובכלל, זה היה ערב מלא סמליות. הסצינה על הספסל של איטליה, כשדניאלה דה רוסי לא רצה להיכנס וייעץ למאמן ונטורה להכניס את אינסינייה במקומו כי צריך התקפה, היא הדבר האמיתי. זה החלום של כל אוהד. בעולם שבו אייל ברקוביץ' מצהיר בטבעיות ששחקן ספסל רוצה שהקבוצה שלו תפסיד, בא שחקן כמו דה רוסי ומראה שהדברים יכולים לעבוד אחרת, כשהוא פועל נגד האינסטינקטים והדחפים המיידיים והטבעיים, ולא חושב רק על עצמו, אלא על טובת הקבוצה, גם אם זה אומר לצפות בה מהצד).

        הערב הסמלי של בופון התחיל עוד בזמן ההמנון של שבדיה, כשהאוהדים בסן סירו שרקו בוז, ובופון בתגובה עצם עיניים בכאב ומחא כפיים כדי להביע את הכבוד שלו ליריבה. והנה אדם שעוד מעט ימרר בבכי בשידור חי על גורלה המר של איטליה, מבהיר לאומה שזה רק ספורט. זה אומנם האירוע שיגרום לו להתייפח, אבל לא צריך לעבור את הגבול. חשוב לשמור על שפיות ופרופורציות. אחר כך גם יגיד שהוא לא רצה לבכות יותר מדי "כדי לא להרתיע ילדים", שלא יחשבו שכדורגל זה דבר כל כך כבד, שמסב צער כל כך עמוק. כי בנוסף לכל, הוא מרגיש אחריות ציבורית.

        "הדבר הכי יפה הלילה", אמר הרומנטיקן בופון בסיום, "היה לראות את סן סירו בצורה הזאת, עם הקהל שמעודד אותנו 95 דקות. זהו קסמה של הנבחרת הלאומית. בין אם אתה מילאניסטי, יובנטיני, רומאניסטי, נאפוליטאני, לציאלי, כולם מאוחדים מאחורי החולצה הכחולה, זה חלק מהדי.אנ.אי שלנו, חלק מהחיים שלנו". ואכן, בסוף כולם התאחדו, כדי לומר תודה לג'יג'י. לא במקרה ראיון הפרישה של בופון סחט תגובות מכל העולם. הייתה לו כריזמה ייחודית, ששבתה כל מי שזכה לחוש אותה. כל מי ששיחק לצדו מדבר על חבר וג'נטלמן, כל יריב שלו מדבר על ספורטאי למופת, כל מאמן שלו מדבר על מקצוען מסור. באיזשהו שלב, אחרי עשרות שנים של סופרלטיבים, זה מחלחל והופך למיתוס. גם האוהדים, הקהל הרחב, כולם פשוט ספגו ממנו אנרגיה חיובית. משהו שהוא הרבה מעבר לשוער טוב, אלא אנושיות בסיסית, בן אדם.

        ועם אדם כזה, גם הפסד הופך לסוף קסום. אחרי קריירה כזו מושלמת, בופון עוזב אחרי תיקו עצוב, כשנבחרתו חסרת אונים, כאילו הוא מנסה לומר לעולם שאלו הם החיים, עם כל מורכבותם. שאי אפשר כל החיים להיות יפה תואר, כישרוני ומוצלח, מיליונר אהוב ומוערך, לזכות בהכל, לנצח בלי סוף ולהישאר צעיר לנצח. זה בסדר להזדקן, למעוד, להיכשל ולבכות, כל עוד אתה בראש מורם.