מקורביו של ליאור אליהו כועסים. אחרי שלא שותף כלל בניצחון הראשון של ירושלים ביורוקאפ, מול רג'יו אמיליה, תקפו אותם גורמים עלומים את מאמן ירושלים, פוטיס קציקאריס: "מצבו של פוטיס לא טוב, ואם הוא חושב שהוא יכול להיכנס למלחמה עם הישראלים, הוא טועה". לישראל היום אמרו: "אין מצב שיבוא מאמן וישפיל את אליהו אחרי כל מה שהוא נתן למועדון, שלא זכה מעולם באליפות עד שאליהו הגיע...זו הקבוצה שהם רוצים ליצור בירושלים? חבורת זרים וישראלים כקישוט?".
לכאורה, הטענות לגיטימיות. מאמן יווני, ככל הנראה מצאצאי אנטיוכוס, מעז לקרקע שחקן חמישייה בנבחרת ישראל, מסוג השחקנים שמאמנים מקומיים אוהבים לכנות "פסל החירות" (מה זה אומר בכלל, אגב?).
בפועל, או שמקורביו של אליהו חצופים באופן כמעט לא נתפס, או שהם סובלים מבוחן מציאות לקוי במיוחד. במשחק באיטליה חולקו הדקות בעמדות 4 ו-5 בין שלושה שחקנים: אלן אומיץ' ששותף ל-28 דקות, אוסטין דיי ששותף למספר דקות זהה ו-24 דקות לריצ'רד האוול. אליהו הוא הרביעי ברוטציית הגבוהים של ירושלים כרגע, ובמשחק שהיא הייתה חייבת לנצח ושלא היה בו מקום לחילופים חברתיים או על פי הדרכון, סביר להניח שמאמנה היווני לא רצה לקחת הימור ולשתף שחקנים פחות טובים. כל מאמן אחר שהיה נוהג מסיבות ענייניות ולא פופוליסטיות ישראלי או זר היה מחלק את הדקות בין אותם השחקנים בדיוק. אליהו אינו אחד מהם, לפחות כרגע.
עוד בנושא
19:45, ספורט 5 פלוס: הפועל ירושלים מתארחת אצל הפועל אילת
"אין כימיה טובה בין ליאור אליהו וקציקאריס, הוא מראה כלפיו זלזול"
אורי אלון מבהיר: "מי שיעשה פרצופים, לא יהיה בהפועל ירושלים"
המקורבים של אליהו יכולים לבוא בטענות להנהלת ירושלים, ולא לאף אחד אחר. ירושלים טעתה בעונות האחרונות פעמים רבות בבחירת שחקנים, אבל הטענה המרכזית נגדה היא דווקא השלכת סכומי כסף מופרכים על שחקנים ישראלים, ובראשם אליהו ויותם הלפרין. כבר בעונה שעברה הבינו ראשי המועדון שאם ברצונם להגיע רחוק באירופה, הישראלים הבכירים צריכים להידחק לספסל. ג'רלס ודייסון הוחתמו לעמדות הגארדים, וטרוויס פטרסון הונחת על המשבצת של הפורוורד הישראלי. למזלה הרע של ירושלים, ולמזלו הטוב של אליהו, פטרסון לא היה מספיק טוב. מאוחר יותר היא החתימה את בריאן רנדל. למזלה הרע של ירושלים, ולמזלו הטוב של אליהו, רנדל נפצע מיד. אחר כך, בסיום העונה, היא החתימה ישראלי שיכול לשחק בעמדות 4 ו-5, ריצ'רד האוול. למזלה של ירושלים, ולמזלו הרע של אליהו, האוול עדיין עומד על הרגליים. ועם תעודת זהות ישראלית.
בקיץ אירע לאליהו אסון מקצועי נוסף: אם לא היה די בהאוול, ירושלים החתימה על המשבצת שלו את אוסטין דיי, שחקן רווי בבעיות אבל טוב משמעותית מפטרסון וכזה שבניגוד לאליהו קולע מבחוץ ומרווח את המשחק. מכיוון שאליהו יכול לשחק רק בעמדה מספר 4, אומיץ' מאכלס את עמדה 5 והאוול יכול לשחק בשתיהן, הצבר נדחק החוצה. כאן אנחנו מגיעים לבעיה העיקרית: היכולת של הישראלי הבכיר. אם בגילאים צעירים יותר הביא אליהו לשולחן יכולת אתלטית יוצאת דופן, שחיפתה על מגבלותיו, ככל שהוא מתבגר המינוסים בולטים יותר ויותר: בעידן שבו מספרי 4 אמורים לקלוע מבחוץ, טווח הקליעה המקסימלי שלו עומד על 3 מטרים; ככל שהוא נתקל בפיזיות רבה יותר, הוא מתרחק מהסל והופך פחות רלוונטי וכך קרה גם ביורוליג בשנותיו במכבי וגם ביורוקאפ; אין לו משחק עם גב לסל, הוא לא מושך שמירה כפולה ולא יוצר מצבי קליעה לאחרים; וההגנה שלו גרועה, למרות האגדה האורבנית על שיפור דרמטי בתחום זה בשנה האחרונה. הוא גם לא מגוון. בעידן שבו הכדורסל הופך למשחק חסר עמדות, אליהו מוגבל לעמדה אחת, בלי יכולת לסטות ממנה במילימטר.
אליהו הוא לא השחקן הראשון בהיסטוריה שסובל מפיחות דרמטי במעמדו. השאלה היא איך מתמודדים עם המשבר ואם מגלים בדרך בגרות או ילדותיות. קחו לדוגמה את ג'אליל אוקפור. לפני שנתיים בלבד הוא נבחר שלישי בדראפט על ידי פילדלפיה. גם הוא, כמו אליהו, ניחן בתכונות שאינן רלוונטיות למשחק המודרני, וגם הוא תקוע על הספסל מאחורי שחקן טוב ממנו ג'ואל אמביד. לאחרונה גם התבשר שהקבוצה החליטה לא להאריך את חוזה הרוקי שלו לעונה רביעית. במקום לשלוח מקורבים לתקשורת, התראיין אוקפור בקולו, אמר שהקבוצה משחקת מצוין בלעדיו ושישמח לעבור בטרייד או שהקבוצה פשוט תשחרר אותו. פשוט, ישיר, נטול בולשיט. נחשו מה: הוא אפילו לא טען שאמביד הקמרוני ובן סימונס האוסטרלי מקבלים דקות על חשבון ילידי ארה"ב.
הטענות המקוממות של מקורבי אליהו, שעוסקים במוצאו ולא חלילה ביכולתו, הן תוצאה ישירה של החוק הרוסי המעוות, ושל שנים שבהן התקשורת מפנקת ומעניקה יחס מועדף לשחקנים מקומיים, בלי קשר ליכולותיהם ותרומתם. אליהו התרגל במשך שנים שמקומו על הפרקט מובטח, עם הגנה או בלעדיה, עם עבודה קשה על קליעה מבחוץ או בלעדיה, עם מנהיגות ובגרות או בלעדיה. אפשר לומר הרבה דברים על פוטיס קציקאריס ועל קודמו בתפקיד, סימונה פיאניג'יאני (מקורבי אליהו הביעו אליו געגועים, אבל גם האיטלקי לא הרעיף עליו דקות והערכה), רק ששניהם, כמו כל מאמן, רוצים לנצח.
למזלם הרע של הישראלים הבכירים, הבלוף מתחיל להתגלות. אחת משתי קבוצות הצמרת הישראליות, מכבי תל אביב, נפטרה כמעט לחלוטין משחקנים ישראלים מובילים ונכון לעכשיו יצאה נשכרת; אולי גם במקרה של ירושלים מבשילה ההכרה שלא השחקן המקומי יוביל אותה להישגים, אחרי קיץ שבו ניצחה לכאורה בקרבות החזיתיים על השחקנים המקומיים הבכירים. מישהו חושב שאם את אליהו והלפרין היו מחליפים, לצורך העניין, תומר גינת ואבי בן שימול, היא הייתה נפגעת מקצועית באופן משמעותי? אולי בכסף שהייתה חוסכת היא הייתה יכולה להביא זרים טובים יותר ולנצח ביותר משחקים. תעודות זהות כחולות, למרבה הצער, לא קונות ניצחונות.
רמתם של הישראלים מטרידה ומדאיגה כל מי שהכדורסל הישראלי יקר לו, אבל אי אפשר לצפות ממאמנים שיתנו להם דקות משחק חינם, לפחות כל עוד המועדונים שלהם רוצים לנצח ולא לטפח אג'נדות אחרות. באופן כללי, זו עונה רעה לשחקן המקומי: עוז בלייזר מאכזב במכבי חיפה, שון דוסון קבר את הקריירה שלו בהרצליה האנמית, יפתח זיו מדשדש בנהריה. לכולם יהיה הרבה יותר קל להתאושש ולהישאר מתחת לרדאר בליגה המקומית, על הדקות המובטחות שלה, מאשר ביורוליג או ביורוקאפ. אלא שאליהו צריך להתמודד גם עם העולם האמיתי, בגביע האירופי השני בטיבו. הוא פשוט לא מתאים כרגע לרמה הזאת, וכל השאר הוא דמגוגיה. של מקורבים, כמובן.
