קליבלנד הסגנית, קוואי שחקן העונה, בן סימונס הרוקי: הימורי העונה ב-NBA

אסף רביץ: גולדן סטייט. השנה השנייה עם קווין דוראנט אמורה להיות טובה יותר מהראשונה, ואת הראשונה הם סיימו עם פלייאוף של 1:16. צפויות להיות כמה יריבות מעניינות יותר בדרך הפעם, אך אף אחת שמסוגלת לאיים ברצינות על החבורה של סטיב קר בהרכב מלא, בטח אחרי שקליבלנד התבלגנה.

אורן לוי: גולדן סטייט. להמר נגד הקבוצה שיש לה את הסיכוי להיזכר כטובה בהיסטוריה, רגע לפני שהיא הופכת לשושלת, זה עילה לאשפוז כפוי מבחינתי. עם אנסמבל אולסטארים משובח, ניסיון עשיר ברגעי ההכרעה, מאמן נהדר עם אינטליגנציה רגשית שאין שנייה לה, וסגנון משחק הרמוני שדואג להכליל את כל השחקנים בסגל - זו הקבוצה שנספר עליה לנכדים שלנו. זה אולי לא ההימור הכי אמיץ, אבל לפחות לכספי תהיה טבעת.

יובל עוז: גולדן סטייט. בתחילת עונה רגילה ב-NBA, יש בדרך כלל שתיים-שלוש קבוצות שהן פייבוריטיות לתואר ועוד שתיים-שלוש שבתסריט כלשהו, אם הכל יתחבר להן א-לה דאלאס ב-2011 יוכלו לזכות. מאז שקווין דוראנט עבר לגולדן סטייט יש רק פייבוריטית אחת, וכדי שמישהי אחרת תזכה בתואר יש צורך בדמיון מודרך מרחיק לכת. לווריירס יש יותר כישרון, יותר אימון ואיכשהו גם יותר המשכיות מכל שאר היריבות שלהם. העונה תהיה העונה בה הם ינציחו את השושלת שלהם בדפי ההיסטוריה של הליגה.

עוד בנושא:

היחס הכי גבוה מאז ג'ורדן: גולדן סטייט מועמדת ברורה לאליפות
עומרי כספי החלים וצפוי לעמוד לרשות הווריירס במשחק נגד יוסטון
למרקוס אולדריג' סיכם על הארכת חוזה לשלוש שנים בסן אנטוניו

אסף רביץ: קליבלנד. רמת הביטחון שלברון ג'יימס יצלח את המזרח נמוכה מהרגיל. הסיטואציה הנוכחית מורכבת במיוחד מבחינה מנטלית, קודם כל בגלל איום העזיבה של לברון. הסגל הנוכחי של הקאבס משונה, השחקן השני הכי חשוב פצוע ולא ברור מתי יחזור והחמישייה הראשונה כוללת שני גארדים שלא קולעים מבחוץ ואפס נוכחות הגנתית בצבע. אבל האיום האמיתי היחיד במזרח מגיע מבוסטון, קבוצה חדשה לחלוטין שמבוססת מאוד על שחקנים צעירים ולהערכתי נמצאת לפחות במרחק של שנה מלהיות קונטנדרית אמיתית. בסופו של דבר, לברון אמור להסתדר גם עם המצב הזה.

אורן לוי: קליבלנד. ההיסטוריה אומרת שזה לא יקרה, אבל היא אמרה את זה גם בשנה שעברה. המזרח עדיין נראה כמו מגרש גרוטאות בהשוואה למה שהולך במערב, והדומיננטיות של לברון שם מעלה את שאלת הביצה והתרנגולת - האם לברון ייבש את שאר המתחרים, סטייל מכבי תל אביב? או שהוא פשוט נכנס לוואקום שנוצר מסביב? כך או כך, אם לברון רוצה לדעת איך זה מרגיש להיות אנדרדוג, הוא צריך לעבור קונפרנס (או להמתין בסבלנות לגמר). אחרי שבעה גמרים רצופים, נצטרך לראות סימני האטה רציניים, או לפחות אלטרנטיבה ראויה, כדי שאני אלך נגדו.

יובל עוז: קליבלנד. מדי שנה אני מנסה להכריח את עצמי לא לבחור בלברון, אבל פשוט אין מספיק כוח אש במזרח כדי למנוע מקליבלנד הופעה רביעית רצופה בגמר (ומלברון הופעה שמינית ברצף). וושינגטון יכולה לאיים, אבל זה נראה קלוש. טורונטו פספסה את ההזדמנות שלה. מילווקי עדיין בוסרית מדי. בוסטון עוד עשויה לעשות זאת, אבל אין לנו מושג איך היא תיראה העונה ובדרך כלל לוקח לסגל חדש לגמרי שהולחם לו יחדיו קצת זמן להבשיל. בזמן הזה לברון ימשיך לשלוט במזרח.

אסף רביץ: קווין דוראנט. הולכת להיות עונה מעניינת מאוד בקטגוריה הבכירה של השחקנים. רוב הסופרסטארים קיבלו לצידם כוכבים נוספים שיחלקו את התהילה, קוואי לאונרד לא נוצץ מספיק כדי לקבל קולות שמגיעים לו, לברון לא סופר את העונה הרגילה, טווח המועמדים רחב ויכול להגיע גם ליאניס אנטטוקומפו וקיירי אירווינג. התחושה שלי היא שלא יהיה פייבוריט מובהק, מה שיוביל את הבוחרים לקבוצה הטובה בליגה ולמי שאחרי הגמר ברור יותר שהוא השחקן הבכיר שלה.

אורן לוי: קוואי לאונרד. עוד שנה מוזרה לתואר - יותר מדי מהסופרסטארים האמיתיים התקבצו יחד, ותהליך הבחירה הלך בשיטת האלימינציה. אם סן אנטוניו תהיה איפה שכולנו חושבים שהיא תהיה בסוף העונה הרגילה - הקרדיט ילך לבחור שקרדיט הכי פחות מעניין אותו. הפציעה קצת מעצבנת, אבל לא נראית רצינית מדי. יאניס אנטטוקומפו וקיירי אירווינג הצעירים יכנסו לדיון כסוסים שחורים, אולי גם ג'ון וול, אבל זה עדיין לא זה. ככלל, צריך להיות מועמדים במשך כמה שנים לפני שזוכים בפרס היוקרתי.

יובל עוז: קוואי לאונרד. בעונה שעברה גם בחרתי בקוואי, אז זו הייתה בחירה יחסית נועזת. אחרי העונה הנפלאה שהוא עבר ובאקלים הסופרסטארים הנוכחי בליגה לבחור בו שוב זה הכל חוץ מנועז. בזמן שראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן יצטרכו ללכת לכמה שיעורי דינמיקה קבוצתית, קוואי מקבל את המפתחות מגרג פופוביץ' באופן מוחלט. בעונה שעברה היו לו 31.2% אחוזי שימוש וקוואי החזיר עם מספרי קריירה. אין שום סיבה שמשהו ישתנה העונה ועם ההתיישרות של המספרים של ווסטברוק והארדן מהעונה שעברה, קוואי, לא מעט בזכות ההגנה העילאית שלו, אמור לנצח את לברון ויאניס אנטטוקומפו במירוץ. שימו לב גם לג'ון וול שעשוי לקבל כמה קולות.

אסף רביץ: גרג פופוביץ'. בזמן שכל הקבוצות מסביב העמיסו כוכבים, סן אנטוניו בעיקר שמרה על הקיים. עוד עונה של 60 ניצחונות, וגם קצת פחות, תדגיש את חשיבות המאמן הטוב בליגה ותאפשר לעיתונאים הבוחרים להעניק לו פעם נוספת את התואר שבמובן מסוים מגיע לו כל שנה. בדרך כלל זוכה בתואר מאמן שהקבוצה שלו ביצעה קפיצת מדרגה, אני מקווה שהעונה זו תהיה ההמשכיות שתזכה להערכה.

אורן לוי: גרג פופוביץ'. תואר מאמן העונה בדרך כלל הולך למאמן של הקבוצה שהתעלתה על הציפיות ממנה בצורה הכי דרמטית. במובן הזה, פופ הוא כנראה ההימור הכי גרוע שיש. ההיגיון מאחוריו הוא שאין טעם לנחש מי יפתיע (אחרת זו באמת לא הפתעה). פופ לא זכה במספיק תארים כאלה כדי שישקפו את ההשפעה שלו על הליגה (שלושה בסך הכל), אז יש תחושה תמידית שחייבים לו. ובכלל, אם אני צריך לבחור מאמן אחד שיהיה מועמד גם העונה, כמו בכל שנה - זה חייב להיות פופ. גם אריק ספולסטרה תמיד אורב בין הצללים, ואת קווין סניידר רק אני אוהב, מסתבר.

יובל עוז: ג'ייסון קיד. הבחירות המובנות מאליהן הן גרג פופוביץ' או סטיב קר, אבל יש לי הרגשה שמילווקי הולכת לפלרטט עם 50 ניצחונות העונה, ושזה לא יהיה רק בגלל הגדולה של יאניס אנטטוקומפו. אחד ההרכבים המעניינים בליגה בעונה שעברה כלל את יאניס, כריס מידלטון, טוני סנל, מלקולם ברוגדון ות'ון מייקר. ההרכב הזה שיחק רק 135 דקות אבל היה לו Net Rating של 11.9+ ולבאקס היו 80% הצלחה ב-15 המשחקים שקיד נתן להרכב הזה לרוץ. העונה ככל הנראה זו תהיה החמישייה הפותחת של הבאקס מן הרגע הראשון, וביחד עם השיפור הטבעי של כל חלקי החמישייה הזו (הגיל הממוצע של החמישייה הזו הוא פחות מ-24, תלוי כמה אתם מאמינים לכך שמייקר באמת בן 20) וההיחלשות של המזרח, הבאקס יכולים לדבר חזק בצמרת הגבוהה של המזרח. קיד עשוי לקבל את הקרדיט על השדרוג הזה.

אסף רביץ: בן סימונס. הרבה קטגוריות צפופות השנה על הנייר, זה נכון גם לתואר הזה. עד למשחקי ההכנה, אוסף הרכזים שיקבלו הזדמנות להוביל קבוצות הצליח להוריד את סימונס, שייחשב כרוקי כי החמיץ את כל העונה שעברה, מתחת לרדאר. אז בשבועיים האחרונים הוא הזכיר שמדובר בתופעה בהתהוות, פורוורד אתלטי שישמש כמנהל משחק לכל דבר מהרגע האשון שלו בליגה. האוסטרלי המסקרן יוכל להתכתב עם טריפל דאבלים על בסיס יומי, אם זה יעזור לפילדלפיה להגיע לפלייאוף התפוקה שלו תיראה הרבה יותר מרשימה ממספרים גדולים בקבוצות קטנות של אוסף הרכזים.
.
אורן לוי: דניס סמית' ג'וניור. מרגיש כמעט חתרני ללכת נגד לונזו בול ורכבת ההייפ שלו, אבל אני מאמין שסמית' יבסס את עצמו באופן מובהק מספיק כדי להתגבר על הרעש וההמולה של לוואר. סמית' קיבל את המפתחות בדאלאס, שצפויה להיות טובה יותר מהלייקרס, ואולי אפילו תתחרה על מקום בפלייאוף. הרכז האתלטי הוא סקורר נפיץ ומגוון, ומוסר טוב מהקרדיט שניתן לו (גם אם לא ברמה של לונזו). הוא ירשום מספרים מספיק טובים בשביל לגבור על בול, על הצמד מפילי ועל דיארון פוקס מסקרמנטו.

יובל עוז: בן סימונס. אני יוצא מנקודת הנחה שקייל קוזמה באיזשהו שלב יחזור לקרקע ושיהיה מירוץ צמוד בין סימונס ללונזו בול. לונזו יזכה בהרבה קולות בזכות החשיפה הגדולה שהוא יקבל ב-LA, אבל סימונס נראה כמי שהולך לטרוף את הליגה. יש לו חיסרון משמעותי בכל מה שקשור לקליעה, אבל המהירות שלו תפצה על זה והוא כבר עכשיו נראה כאחד השחקנים הכי קטלניים בליגה במתפרצת. במובן הזה, גם ההתאמה לסגנון המשחק של הסיקסרס (מקום חמישי בליגה במספר פוזשנים בעונה שעברה ושני בנקודות כתוצאה מאיבודים) תשחק לטובתו. שימו לב גם לדניס סמית' ג'וניור מדאלאס, ג'וש ג'קסון מפיניקס ומאליק מונק משארלוט. זה הולך להיות מחזור דראפט אטרקטיבי מאוד.

אסף רביץ: רודי גובר. הסטייפל טאוור עדיין לא זכה בתואר שכאילו הומצא עבורו, בגלל הנוכחות של קוואי ודריימונד גרין שמדגימים שחקני הגנה מושלמים לעידן החדש. אבל קוואי פחות משקיע בהגנה ככל שהוא הופך לציר המרכזי בהתקפת הספרס, ואולי סטיב קר יצליח לשכנע גם את דריימונד להרגיע קצת בעונה הרגילה הפעם. יוטה היא קבוצת הגנה אדירה מהרגע שגובר קיבל את תפקיד הסנטר הפותח. השנה, עם דרק פייבורס שוב לצידו בחמישייה, ההגנה של הג'אז מועמדת חזקה להיות הטובה בליגה. אם היא תוביל את יוטה לפלייאוף במערב הצפוף, גובר בהחלט עשוי להיות מתוגמל על כך.

אורן לוי: רודי גובר. זהו. הגיעה שעתו של הסטייפל טוואר לזכות בפרס. גובר מועמד כבר יותר מדי שנים בשביל לא לקבל את ההכרה בתור דיקמבה מוטומבו של ימינו. מדובר בפרס די שמרני (בעיקר כי אנחנו רחוקים שנות אור מלנתח הגנה בצורה ראויה), ולכן לא הייתי צופה שהשמות בשיחה ישתנו בצורה משמעותית מהשנים שעברו. האפקט של גובר על ההגנה הוא כזה שאפשר לראות בעיניים, כמו גם במספרים. יותר מכל חסימה שלו, חשובים המהלכים שהוא מסכל מלכתחילה, מעצם נוכחתו המפלצתית בצבע. השנה זה פשוט תורו.

יובל עוז: דריימונד גרין. קוואי לאונרד יהיה שחקן ההגנה הטוב ביותר באחת מקבוצות ההגנה הטובות ביותר ורודי גובר יהיה העוגן ההגנתי של (אולי) קבוצת ההגנה הטובה ביותר, אבל אני פשוט לא מסוגל להמר נגד דריימונד. המודעות ההגנתית שלו והתקשורת שלו בהגנה הופכים אותו לשחקן הגנה מעולה, אבל היכולת שלו לשמור על כל שחקן במגרש ובו זמנית להגן על הטבעת ברמה הכי גבוהה שיש (בעונה שעברה הגן על הטבעת ב-43.9%, רק גובר היה טוב ממנו וגם זה בקושי) הופכות אותו לשחקן הגנה מיוחד. כרגע, דריימונד גרין הוא שחקן ההגנה הטוב ביותר ב-NBA. הוא יכול רק להפסיד את התואר הזה, האחרים צריכים לזכות בו.

אסף רביץ: לו וויליאמס. עוד קטגוריה צפופה עם כמה אופציות מעניינות. אני הולך עם לו-וויל בגרסת הקליפרס, הוא מגיע לסיטואציה אידיאלית בה קבוצה עם שאיפות פלייאוף זקוקה לסקורר מהספסל וכנראה תוכל להשתמש בו גם לסיים משחקים בהרכבים נמוכים שייתכן ויהיו הגיוניים יותר מהגבוהים. וויליאמס ישחק לצד מילוש תאודוסיץ', במה שיוכל להתפתח לצמד הגארדים המחליפים המלהיב בליגה. כימיה טובה ביניהם תעזור מאוד גם לשאיפות הפלייאוף של הקליפרס וגם לקמפיין האישי של לו-וויל.

אורן לוי: אריק גורדון. יש יותר מדי מועמדים, ואף אחד לא מזנק לעין. אני הולך עם השחקן השישי המכהן, למרות שיהיה לו פחות זמן מסך עם הגעת כריס פול. בלי לו וויליאמס יהיו לגורדון את המושכות של הספסל, וגם אם יגע פחות בכדור ליד פול, האחרון יפצה אותו בזריקות נוחות יותר. בעונה משונה כזו הייתי שם עין גם על נרלנס נואל ואנדרה איגודלה.

יובל עוז: אריק גורדון. בתוך כל ים הסטטיסטיקות המתקדמות ומהפכת היורמים ששינתה את ה-NBA בשנים האחרונות, התואר הזה הוא השריד האחרון לתקופת הסטטיסטיקות היבשות. לא מעניין כל כך מה ה-Real Plus Minus של מי שזוכה או מה היה ה-Net Rating של הקבוצה כאשר הוא היה על המגרש. מעניין כמה הוא מילא את דפי הסטטיסטיקה. אריק גורדון מתאים לתואר הזה כמו שלשה ליוסטון ואם הוא יצליח להישאר בריא עונה שנייה ברציפות (הישג שמצדיק תואר לכשעצמו) אני לא רואה מי מונע ממנו זכייה נוספת בתואר על שם ג'מאל קרופורד. אם בכל זאת יכנסו גם שיקולים שקצת חורגים ממספרים מסורתיים, אנדרה איגודלה ופטריק פטרסון יהיו ראויים לחלוטין.

אסף רביץ: רודני הוד. לא מעט שחקנים יקבלו הזדמנות לפרוץ ולהיות שחקנים מובילים בקבוצות חלשות (דניס שרודר וטים הארדווי ג'וניור, למשל), הוד יקבל את ההזדמנות הזו ביוטה, קבוצה עם שאיפות פלייאוף במערב. הוד הוא שחקן כנף שזקוק לכדור ביד כדי להיות אפקטיבי, בשלוש השנים שלו בליגה הוא הלך לאיבוד בצילו של גורדון הייוורד. השנה תהיה לו הזדמנות לקחת את תפקיד הסקורר הבכיר של יוטה, והג'אז תלויים ביכולת שלו לייצר מצבי זריקה כדי שההתקפה שלהם תהיה מתקבלת על הדעת. גם ריקי רוביו, חברו לקו האחורי, יכול להיות מועמד מעניין בקטגוריה הזו.

אורן לוי: קריסטאפס פורזינגיס. בדומה לרוקי העונה, גם ה-MIP הוא בדרך כלל שאלה של דקות והזדמנות יותר מכל דבר אחר. רודני הוד יקבל קידום בהיעדרו של גורדון הייוורד, ארון גורדון יחזור לעמדה הטבעית שלו, ואפשר לזרוק לרשימה גם את יוסוף נורקיץ', קלינט קפלה ודיאנג'לו ראסל. אבל אני הולך עם החד-קרן של הניקס, כי בלי שני שתייני הפוזשנים דרק רוז וכרמלו אנתוני, הוא צפוי לקבל את הכדור לידיים בכל פעם שיקרא לו. מעבר לכך - אם ישחק עם הביטחון שבו שיחק ביורובאסקט, הפנים החדשות של הניקס גם ימצא את עצמו באולסטאר. השחרור מכבלי התקפת המשולש לטובת קצת פיק-אנ-פופ גם לא יזיק. פורזינגיס בן ה-22 עדיין לא הגיע לשנות השיא שלו, והעונה הוא אמור לעשות צעד רחב קדימה.

יובל עוז: ניקולה יוקיץ'. זו קצת רמאות לבחור בג'וקר כי הוא כבר פרץ למעשה בחצי השני של העונה שעברה, אבל עדיין יש לו לאן להתפתח ובינתיים הוא מראה ידית משופרת משלוש בקדם העונה שבהחלט יכולה לשדרג אותו עוד טיפה לדרגת סופרסטאר. הפרס הזה בדרך כלל לא הולך רק למי ששיפר נומינלית את המספרים שלו, אלא למי ששיפר ריאלית את התפיסה לגביו בעולם הכדורסל. יש הרבה שחקנים שצפויים לשפר את המספרים שלהם בזכות שיפור אמיתי או סתם סיטואציה טובה יותר (קריסטאפס פורזינגיס, דניס שרודר, מיילס טרנר) אבל ליוקיץ' יש סיכוי להפוך לתופעה העונה, בדיוק כמו שיאניס אנטטוקומפו הפך לתופעה בעונה שעברה.

אסף רביץ: אנדרו וויגינס. הסקורר הקנדי חתם לאחרונה על חוזה של 148 מיליון דולר לחמש שנים, אבל יהיה לו קשה מאוד להצדיק את הסכומים הללו במינסוטה הנוכחית. הוא נמצא בקבוצה בה הוא השחקן השלישי באיכותו והיכולות שלו כמעט מקבילות לחלק מהיכולות של ג'ימי באטלר, שלעומתו הוא גם שומר איכותי, מוסר נהדר וקולע את זריקות העונשין הרבות שהוא סוחט באחוזים גבוהים מאוד. וויגינס הוא אתלט יוצא דופן וכישרון עצום, אך בינתיים לא הראה נכונות לשפר את התחומים החלשים שלו ולהביא לידי ביטוי את הפוטנציאל ההגנתי שגלום בו. מינסוטה לא זקוקה לסקורר שקולע באחוזים ממוצעים מכל הטווחים, ואם וויגינס לא יתייעל כחלק משינוי הסיטואציה הוא יהפוך לנטל עם החוזה החדש.

אורן לוי: דרק רוז. קטגוריה מורכבת - מי המתאכזבים - דעת הקהל? התקשורת? אני חושב שהתפיסה הכללית לגבי ה-MVP לשעבר די הוגנת. הוא רכז-סקורר לא יעיל, המסוגל להגיע לטבעת ולשחק בפיק-אנ-רול, שעברו המדהים נמצא הרחק מאחור. במשחקי קדם העונה הוא נראה רענן, ואנשים מתוך הארגון מפמפמים אותו באוזני כל מי שיש לו אוזניים. עדיין יש מאמינים שם בחוץ שחושבים שהוא רכז פותח בליגה, ושיש לו מקום בסדרת גמר אפשרית מול הווריירס, אבל הוא בקלות יכול להפוך לדרון וויליאמס של הסדרה. כשנגיע לשם זה יהיה, לפחות לחלקנו, מאכזב. אה, וגם דוויט הווארד. אם אני אראה אותו קורא לכדור בפוסט עוד פעם אחת אני אלך לדבר איתו בעצמי.

יובל עוז: פול ג'ורג'. אני לאו דווקא חושב שג'ורג' יאכזב ביכולת המקצועית שלו, אין לי שום ספקות לגביהן. החשש שלי הוא שג'ורג' לא ממש ימצא את עצמו באוקלהומה סיטי ויהפוך בעל כורחו לאופציה השלישית. כרמלו אנתוני לכאורה אמור להיות השלישי בהיררכיה ב-OKC, אולם סגנון המשחק בו הוא שיחק לאורך כל הקריירה שלו לא ממש נותן סיבות להאמין שהמעבר שלו לתפקיד כריס בוש יהיה חלק. בנוסף, ראסל ווסטברוק מגיע אחרי העונה הכי סוליסטית אי פעם. במציאות הזו, בה ווסטברוק וכרמלו לא רוצים/רגילים/מסוגלים לחלוק את הכדור, ג'ורג', בגלל היכולת שלו לשחק בלי הכדור, עלול להפוך לצופה מהצד. מעבר לכך, גם אם הכל ילך חלק ומלו יהיה הגרסה האולימפית שלו וראסל יתן לו את הבמה, האם ג'ורג' בוגר מספיק כדי לקבל על עצמו את תפקיד האופציה השנייה? אנחנו יודעים שיש לו את כל היכולות הדרושות להיות סקוטי פיפן מעולה, אבל האם הוא מוכן להיות כזה? זה הולך להיות ניסוי מרתק.