שלם וצפה לבעיות? האם הכסף הגדול פוגע או משפר את הכדורגל העולמי?

אברהם גרנט מסביר: הקיץ האחרון האיץ מגמות שראינו בעבר ולקח אותן לנקודת קיצון מבחינת סכומים שמשולמים על שחקנים: האם זה באמת דבר כל כך רע כמו שנהוג לחשוב, איפה החשש במקומו ואיפה פחות?

עוד כתבות בפרויקט:

תומר יצחק על ירידת כוחו של המאמן בכדורגל המודרני
איציק יצחקי על חשיבות הנושא המנטלי בכדורגל

בקיץ, אחרי שמילאן הוציאה 200 מיליון יורו על רכש וקצת לפני שפריס סן ז'רמן שפכה 222 מיליון על ניימאר לבדו ועוד התחייבה ל-180 מיליון לקיץ הבא על קיליאן אמבפה, לסלאבן ביליץ' נמאס. המנג'ר של ווסטהאם היה שחקן לא רע בכלל ונרכש על ידי הפטישים בקיץ 1996 תמורת 1.3 מיליון ליש"ט ובקיץ שלאחר מכן על ידי אברטון תמורת 4.5 מיליון. כעת, השתוללות הסכומים בכדורגל הובילה אותו להשוואה לא שגרתית: "הכסף בכדורגל נהיה מגוחך כששמים אותו בקונטקסט של אנשים 'רגילים'. זה המצב כבר זמן מה וזה לא צריך להיות ככה", אמר ביליץ' הכעוס ומיד הודה, "אבל זה המצב בכל ענפי הספורט ובכל עסקי השעשועים. ג'סטין ביבר מרוויח הרבה יותר מהרולינג סטונס, שלא לדבר על לד זפלין או אלביס פרסלי. הכל שבור ושום דבר כבר לא הגיוני".

גם אם הזעם של ביליץ' ושאר מבקרי הכסף הגדול של עולם הכדורגל נכון, ההשוואה שהוא עצמו יצר מעוררת נקודה למחשבה, כי זה כבר לא "הכסף בכדורגל", אלא השתקפות של העולם כולו וביליץ' אפילו לא צודק בכל הנקודה שלו, כי הוא טוען שהכסף הזה לא הגיוני לאנשים "רגילים", אבל הכל יחסי כמובן. אם פעם נהג אוטובוס היה מרוויח איקס-כסף, היום הוא מרוויח על אותה עבודה איקס-כפול-עשרה-כסף, פשוט כי כל הסכומים, בכל תחומי החיים (וכך גם המחייה בעולם, המערבי לפחות) עלו בהתאם. הכסף בכדורגל, ב-NBA וב-NFL (אשר בשתיהן נופץ לאחרונה שיא החוזה ששולם לשחקן כלשהו), בהפקות הקולנוע, בעולם המוזיקה ובכל מקום אחר רק הולך ועולה. כיוון שאנחנו מתמקדים כאן בכדורגל נציג את השאלה: עד כמה זה רע לענף?

בתחילת חודש פברואר של כל שנה מפיצה חברת רואי החשבון "דלוייט" את דירוג מועדוני הכדורגל בעולם לפי ההכנסות שלהם (מעסקי הכדורגל בלבד). הצמיחה המוצגת בדירוגים הללו היא בלתי נתפסת, בייחוד עבור הכדורגל האנגלי ושתי הענקיות של ספרד, ברצלונה וריאל מדריד. אם בתחילת המילניום, בארסה וריאל עוד היו מפסידות לא מעט אליפויות בלה ליגה ואילו באנגליה שלטה מנצ'סטר יונייטד של אלכס פרגוסון בצורה כמעט מוחלטת, הרי שבעשור שחלף אפשר לראות איך המגמות השתנו וסכומי העתק החלו להשפיע.

כך למשל, הרווח של ריאל מדריד בעונת 2000/01 עמד על 138.2 מיליון יורו. בעונת 2011/12 הוא הגיע ל-512.6 מיליון, בערך פי ארבעה וזאת למרות שהבלאנקוס רכשו בקיץ 2009 גם את כריסטיאנו רונאלדו, גם את קאקה וגם את קרים בנזמה בעסקאות עצומות. בתקופת הזמן הזו גם בארסה זינקה ברמה די דומה ואחרי שהחלה את המילניום מחוץ לעשירייה הראשונה ברווחים (!), כיום היא כבר מבוססת חזק במקום השני אחרי הבלאנקוס. המצב הזה מאפשר לשתי האימפריות של ספרד להחזיק סביב רונאלדו ומסי סגלים שיאפשרו להם להיות רונאלדו ומסי.

מצד אחד, התחרותיות בלה ליגה נגמרה כמעט לחלוטין, היא הפכה למקבילת הליגה הסקוטית, עם "בטן" גדולה של קבוצות ברמה נמוכה שלא רואות טעם בהשקעת כספים ואין להן את היכולת הכלכלית לכך. נדרש נס כדי שאתלטיקו תזכה באליפות בודדת (היחידה מאז 2004 שלא הלכה לאחת משתי הגדולות וכנראה שגם היחידה בשנים הקרובות). מצד שני, אנחנו מקבלים כבר עשור שלם, פעמיים בשבוע, הזדמנות לצפות ברונאלדו ומסי, שניים מחמשת, או עשרת (זה לא באמת משנה) הכדורגלנים הטובים אי פעם, כשהם לא יורדים כמעט לרגע משיאם. אז מה עדיף?

וזה כמובן לא נגמר שם. לפני עשור, ההכנסות של 20 המועדונים המרוויחים באירופה הגיעו יחד לכ-3.3 מיליארד יורו בעונה. בעונה הנוכחית לעומת זאת, מתוך 30 המועדונים המרוויחים באירופה לפרמיירליג יש 12 נציגות, שהרווח המשותף שלהן בלבד צפוי לעמוד על יותר מ-4.5 מיליארד יורו. מדובר בשאלת הביצה והתרנגולת: נכון, האנגליות משקיעות סכומים מטורפים, שלא נאמר הזויים לפעמים בכל מיני שחקני רכש. מצד שני, נדיר למצוא משחקי פרמיירליג ברמה נמוכה. לא תקבלו שם בנבנטו נגד קרוטונה או ג'ירונה מול אלאבס.

ברגע שהתחתית של המוצר שלך היא סבירה לכל הפחות, ברגע שברנלי נגד האדרספילד מציג שחקני רכש שהגיעו בקיץ בכ-70 מיליון ליש"ט, ברגע שברייטון משקיעה בפגרה יותר כסף מאשר ריאל מדריד, הרבה יותר קל לשווק את המוצר הזה לשלל שווקים, להכניס ערימות של כסף מהשוק החזק בארצות הברית ומהשוק העצום במזרח ומהשוק היציב ברחבי אירופה ומהשוק הלא מפותח מספיק באפריקה. ברגע שכולם קונים וצורכים את המוצר ללא הרף, הכסף נכנס בחזרה והריקוד מתחיל מחדש. לקבוצות הפרמיירליג, ללא יוצא מן הכלל, יש סכומים שכמעט כל קבוצה אחרת באירופה יכולה לחלום עליהן והליגה מצליחה לייצר בזכות השתוללות הסכומים הזו רף כניסה גבוהה יחסית. כאשר ה-NFL, הליגה השוויונית והחכמה בעולם, שולחת ללונדון בכל שנה שלושה-ארבעה משחקי עונה סדירה, היא לא מהססת להציג בוומבלי כמה מהקבוצות הכי חלשות שלה, כי גם הן מספיק טובות כדי למשוך את הקהל ואכן, כל המשחקים הללו הם סולד אאוט או קרוב לכך.

בפרסום האחרון של דלוייט אגב, חזרה יונייטד לפסגת הדירוג אחרי 11 שנים רצופות בהן ריאל מדריד שהתה שם. השדים האדומים הרוויחו סכום מדהים של 689 מיליון יורו, מעל ריאל שירדה למקום השלישי (620.1) ובארסה שעקפה אותה במעט (620.2). יונייטד אגב, נמצאת גם בחובות אדירים, הגבוהים באירופה לפי אופ"א (536 מיליון יורו בעונה שעברה), אבל כל עוד היא תמשיך להרוויח ככה, זה לא יזיז לה ולא יזיז לאף אחד.

אבל הסיפור הגדול הוא בכלל לסטר. בניגוד לליגה הספרדית למשל, הצלחה על המגרש באנגליה שווה גם זינוק כלכלי מטורף ולכן, גם אותן קבוצות "בטן" בליגה יודעות ששווה להן להשקיע את הסכומים שהן מרוויחות. השועלים הרוויחו בעונת האליפות שלהם (2015/16) סכום של 172.1 מיליון יורו, בערך פי חמישה ממה שהרוויחו שנתיים קודם לכן. עונה אחת מוצלחת באנגליה משנה את מסלול חייו של מועדון שלם לנצח, כך שיש כאלה שהכסף הגדול ממש לא רע מבחינתן.

יתרה מכך, זה אפילו מושך את קבוצות הליגה השנייה כלפי מעלה. הצ'מפיונשיפ האנגלית הציגה בעונה שעברה יותר מ-600 מיליון ליש"ט של רווחים והיא אחת הליגות החזקות בעולם בתחום הזה. הרמה עולה לא רק במרכז ותחתית הליגה הבכירה בזכות הכסף, אלא גם הרבה מתחתיה. חלק מהבריטים, שאוהבים את הכדורגל שלהם עממי, נגיש וזול, אולי לא כל כך מרוצים מהמצב, אבל עבור עולם שצורך את רוב הספורט שלו דרך הטלוויזיה ולא מהמגרש עצמו, מדובר בברכה, שכן איכות התכנים משתפרת משמעותית.

המוצר משתפר גם בדרכים אחרות, שבמקביל גם פוגעות בו (מבלבל, לא?). כך למשל, הפרמיירליג הוציאה כמעט 1.5 מיליארד ליש"ט בקיץ הזה בלבד על רכש, וזה עוד לפני עסקאות הענק של פריס סן ז'רמן על ניימאר ואמבפה ושל בארסה, שישר רצה לשים את הכסף על פרוספקט עתידי בדמות עוסמאן דמבלה. הסכומים הללו גורמים גם למשכורות השחקנים לעלות בהתאם. מסי סיכם לאחרונה על חוזה של חצי מיליון יורו לשבוע ורונאלדו רוצה סכום דומה, ניימאר מקבל 30 מיליון יורו לעונה ואולי ירוויח עוד יותר דרך בונוסים אם קבאני ייתן לו לבעוט את הפנדלים ולזכות בכדור הזהב.

שחקני הצמרת לא לבד כמובן בנושא הזה. עליית המשכורות מורגשת כל הדרך למטה והסכומים הפרועים שהליגה הסינית הכניסה לפני כמה שנים, זעזעו את הכדורגל האירופי וגרמו לקבוצות לשלם טוב יותר לשחקנים שלהן. באופן לא צפוי, מי שמשלמים לו טוב יותר, מתגלה (בדרך כלל, לא תמיד) גם כעובד טוב יותר ושוב, הרמה עולה בהתאם. אביר הצדק דני אלבס הצהיר שהוא לא עוזב את יובנטוס בגלל הכסף ולא בשביל לחפש עסקה טובה יותר, ומיד רץ לחתום בפריס סן ז'רמן, ששפכה בחודש שעבר על שני שחקנים את הסכומים הגדולים ביותר שנראו אי פעם.

אז איפה זה בכל זאת פוגע? בשתי דרכים. לפעמים, שחקנים צעירים מרוויחים הרבה יותר ממה שהם צריכים ומאבדים את הראש. הבעיה הזו פגעה קשות ב-NBA לפני כשני עשורים וגרמה לליגה להיכנס לבור תדמיתי. ב-NBA יש קומישינר וחוקים מסודרים וברורים שאפשר לשנות בהתאם לבעיות, בעוד שבכדורגל לא נראה שהסיטואציה המתסכלת הזו עומדת להשתנות.

הדרך השנייה היא כמובן הסוכנים, שהרוויחו רק בקיץ הזה כ-200 מיליון ליש"ט מקבוצות שתי הליגות הבכירות באנגליה דרך עמלות. יותר מדי כסף שהולך למקומות מפוקפקים אף פעם לא מייצר תדמית טובה לענף וגם זה משהו שאופ"א ופיפ"א מנסות להילחם בו בשנים האחרונות, בלי הצלחה מספקת. כך למשל, סם אלרדייס איבד את משרתו הנחשקת כמאמן נבחרת אנגליה אחרי משחק אחד בלבד, כי התפתה לנסות להרוויח קצת כסף מלוכלך דרך סוכנים ונתפס. "הכסף הורג את הכדורגל. כך נוכל להציל את המשחק", נזעק אז דמיאן קולינס מה"טלגרף", אלא שכפי שניתן לראות, מדובר בעיקר בסיסמה שמצטיירת יפה ורק בחצי מהאמת לגבי הסכומים בענף.

כתבות וטורים נגד הכסף בכדורגל אפשר למצוא ללא הרף. "הכסף של הממשלה הורס את הכדורגל. העסקה של ניימאר הייתה רעה לענף, אבל טוב לקטאר", כתב לאוניד ברשידסקי מ"בלומברג". רוב הכותבים טוענים כי להשקיע סכומים גבוהים יותר מהיריבות לא בהכרח מבטיח לקבוצה שלך הצלחה, וזה נכון כמובן, אבל להשקיע סכומים גבוהים ולהביא איתם שחקנים טובים, ולנסות שוב ושוב עד שמוצאים את הנוסחה המנצחת, הן פעולות שמציבות את הקבוצה שלך בעמדה בה היא לפחות יכולה לאיים על התארים ולשאוף להצלחה. וחשוב לא פחות, זה מה שגורם לאוהדים, אלה שמכניסים את סכומי העתק לכדורגל (בדרכים ישירות או עקיפות) להאמין שההצלחה אפשרית ולהמשיך לעקוב אחרי הקבוצה שלהם. האוהדים המסורים ילכו עם הקבוצה "באש ובמים", אבל הכסף הגדול הגיע רק כאשר האוהדים "החדשים" נשבו בקסמי הספורט הזה.

אם כך, למרות הסכומים שהן מוציאות, לקבוצות אין שום אינטרס להרגיע את המצב. לשחקנים ולסוכני השחקנים בוודאי שאין שום אינטרס לכך ונראה שגם אופ"א ופיפ"א, למרות כל הקשקושים שלהן על ה"פייר פליי הפיננסי" והעונשים שהן מחלקות, יודעות לעצום כשמדובר בעסקאות שמובילות לבאזז היסטורי, כמו עם ניימאר ואמבפה. הכסף בכדורגל רק ימשיך ויעלה, לפחות עד ליום, אם וכאשר, בו הבועה תתפוצץ. התחזקות הענף בארצות הברית בשנים האחרונות נותנת את התחושה שהיום הזה לא קרוב ובינתיים, כדאי לזכור שלא הכל שחור במצב הקיים.