כשנבחרת גרמניה תעלה לפרקט ביד אליהו ביום ראשון הקרוב כדי להתמודד מול נבחרת ישראל, הרגשות משני הצדדים יהיו נייטרלים לחלוטין. בעבר הרחוק משחק שכזה היה מקפל בתוכו משמעות פוליטית כבדת משקל. אולם בחלוף השנים זיכרון השואה קצת קהה, הדורות התחלפו, ובישראל של שנת 2017 אפשר לספור על יד אחת האנשים שנטענים ביצר נקם לקראת מפגש ספורטיבי אקראי מול קבוצה או נבחרת גרמנית.
לפני 32 שנה - כשנבחרת ישראל פגשה בשלב הבתים של אליפות אירופה את גרמניה, שאף אירחה את הטורניר - הרוחות שנשבו בארץ היו שונות לגמרי. המשחק ההוא אמנם לא נכנס לספר דברי הימים של הכדורסל הישראלי, אבל זה קרה בעיקר משום שמשמעותו הפרקטית הייתה זניחה יחסית: ישראל הגיעה אליו אחרי שלושה הפסדים רצופים בפתיחת האליפות וממילא איבדה סיכוי מעשי להעפיל לשלב הבא. לעומתה, מערב גרמניה כבר הייתה עם רגל וחצי בשלב הבא.
אבל האמת היא שמשמעותו של המשחק ההוא חרגה מגבולות הכדורסל. על הקווים של הנבחרת הגרמנית עמד לא אחר מאשר רלף קליין, שמינויו לתפקיד שנתיים קודם לכן עורר סערה בישראל בשל העובדה שהוא עצמו ניצול שואה. מן העבר השני עמד מי שנחשב ליורשו הטבעי בתור המאמן המכביסט הגדול הבא, צביקה שרף. ועל הפרקט התחולל מאבק דו ראשי בין שני כוכבים עתידיים, דורון ג'מצ'י מישראל ודטלף שרמפף מגרמניה.
זה הסתיים ב-88:94 הרואי ומפתיע לזכות ישראל. כאמור, תוצאת המשחק לא השפיעה רבות על גורלן של מי משתי הנבחרות בטורניר. ישראל לא עלתה לשלבי ההכרעה וסיימה במקום התשיעי, שנחשב מאכזב בסטנדרטים של אז, בעוד גרמניה טיפסה עד למקום החמישי המכובד. אבל למה שהתרחש במהלך המשחק הייתה משמעות סמלית רבה.
עוד בנושא:
כך נראה עומרי כספי בעיניהם של המומחים הזרים
132 אלף כרטיסים, 1,300 תיירים: מספרי האירוח
מסינה: "שמיר יודע מה משגע אותי, זה בטוח יעזור לכם"
ג'מצ'י
קיץ 1985 הוא ככל הנראה קו פרשת המים בקריירה של הצלף הגדול בתולדות הכדורסל הישראלי. הוא היה אז בן 24 וכבר צבר ניסיון בלתי מבוטל הן בנבחרת והן בליגות, אבל עוד היה רחוק מלהיות שם מוכר ביבשת. זמן קצר לפני תחילת האליפות, מכבי תל אביב החתימה אותו על חוזה רב שנתי. הסאבטקסט של ההחתמה הזו היה כמעט מובן מאליו: מיקי ברקוביץ', שהיה בן 31 בזמנו, צריך להתחיל לפנות את כס המלכות ולהעביר את הלפיד למלך החדש.
עם כל המטען הזה, השניים היו צריכים לשתף פעולה ולהוביל יחדיו את הנבחרת באליפות אירופה. ברקוביץ' עוד לא היה בשלהי הקריירה, אבל השיא כבר היה מאחוריו. אצל ג'מצ'י, לעומת זאת, העוצמות רק החלו להתגלות. כבר במשחקי ההכנה היה ברור לאן הרוח נושבת - ג'מצ'י להט והוביל את הקלעים מדי משחק, בעוד מ.י.ק.י השתרך מעט מאחור.
ג'מצ'י כבר צבר מוניטין של קלעי מדופלם במחוזותינו הצנועים לפני כן וסומן לפני הטורניר כמי שיאיים על מלכות הסלים. אבל כשהגיע הדבר האמיתי, האתגר שלו היה כפול ומכופל. הימים היו ימים בהם כדורסל הנבחרות עדיין נחשב לקודש הקודשים של השחקנים, והתייצבות מלאה של כל הכוכבים ללא יוצא מהכלל הייתה ברורה מאליה. ספק אם ג'מצ'י שם לעצמו למטרה לסיים בראש טבלת קלעי האליפות, אבל הפעם היה עליו להתכונן לתחרות קשה מול שחקני על כמו דראז'ן פטרוביץ', ארווידאס סאבוניס, רימאס קורטינאיטיס ועוד.
ג'מצ'י עשה את שלו והגיע לממוצע נקודות נאה בפתיחת הטורניר, אבל הנבחרת אכזבה עם שלושה הפסדים בשלושת המשחקים הראשונים לבולגריה, צ'כוסלובקיה והולנד. אחרי ההפסדים הללו, גרמניה של רלף קליין שהייתה הכוח העולה של הכדורסל האירופי דאז נראתה כמו משוכה בלתי עבירה. לפני המשחק, צוין בעיתון "דבר" ש"גרמניה גבוהה, צעירה, מוכשרת ומסוכנת מכל הנבחרות האחרות בבית" (שכלל גם איטליה, אלופת אירופה המכהנת).
את גרמניה הוליך פורוורד מוכשר בן 22 העונה לשם דטלף שרמפף, שככל שהטורניר התקדם התברר גם הוא בתור מי שייתן פייט רציני לג'מצ'י על תואר מלך הסלים. זו הייתה אליפות מיוחדת במינה עבור שרמפף: גם הוא, כמו ג'מצ'י, עמד באותו קיץ בפני צומת משמעותי בקריירה אחרי שנבחר על ידי דאלאס בבחירה השמינית בדראפט ה-NBA, הישג די נדיר עבור שחקן אירופי בימים ההם. בתור יליד לברקוזן, בה התקיימו משחקי השלב הראשון, נטל ההוכחה עליו היה גדול כפליים.
לצערו הרב, ג'מצ'י גנב לו את ההצגה והפך לחביב הקהל המקומי בלברקוזן, בעיקר בזכות היד הקטלנית מטווח השלוש שהוכנס זה עתה לחוקה. בימים שקדמו למשחק, ג'מצ'י הפך לאחד השחקנים המדוברים ביבשת, על אף הכישלון ברמה הקבוצתית. "ג'מצ'י הותיר את הגרמנים במגרש וביציע המומים ופעורי פה נוכח יכולתו הווירטואוזית", כתב שליח מעריב ללברקוזן, מרדכי רוזנבלום.
במשחק עצמו כבר התנהל בינו לבין שרמפף דו קרב של ממש. שרמפף היה עדיף במחצית השנייה והצעיד את גרמניה ליתרון דו ספרתי מבטיח, אבל ג'מצ'י התעורר במחצית השנייה וסיפק רבע אחרון מושלם. הוא סיים את המשחק עם 42 נקודות, מרחק שתי נקודות בלבד משיא הנקודות לשחקן ישראלי באליפות אירופה בו מחזיק מיקי ברקוביץ' מאז 1975. ג'מצ'י היה בלתי ניתן לעצירה באותו ערב. הוא קלע שבע שלשות, דייק ב-15 מ-21 ניסיונות מהשדה והוסיף גם 11 ריבאונדים.
מן העבר השני, שרמפף הסתפק ב-36 נקודות, כשבדקות הסיום ישראל וג'מצ'י מצליחים להצר את צעדיו.
"זה היה הישג גדול מאין כמוהו אבל האמינו לי, אני מוכן לוותר עליו תמורת שלושה ניצחונות במשחקים הראשונים שבהם הפסדנו", אמר ג'מצ'י לעיתונאים הישראלים בסיום, לפני שידע שהמשחק ההוא יסייע לו להוסיף שורה יוקרתית מאוד בקורות החיים: מלך הסלים של אליפות אירופה 1985 עם לא פחות מ-28.1 נקודות בממוצע למשחק, שלוש יותר מדראז'ן פטרוביץ' האיום. שרמפף, אם תהיתם, סיים רק שלישי עם 24.4.
כשהסתיימה האליפות, ג'מצ'י קיבל הכרה עולמית. "יד הזהב של אירופה", הוא כונה על ידי העיתון האיטלקי הפופולרי "גאזטה דלו ספורט", בזמן שגם ב'ל'אקיפ' הצרפתי התלהבו והצמידו את הכינוי "הצלף מספר אחת". הבאזז סביב ג'מצ'י באותו טורניר היה הרמז האחרון לדחיקת מיקי ברקוביץ' לשוליים לא רק בנבחרת, אלא גם במכבי תל אביב. בשנים שיבואו לאחר מכן יהפכו השניים לצ'ילבות של ממש וינהלו יחסים סוערים וייצריים עד הפיוס ב-2012, זמן רב אחרי שפרשו.
והכל התחיל ממשחק יחסית שולי מול גרמניה.
רלף
שנה לפני כן, חודשים ספורים לאחר שהחליט להיענות במפתיע להצעה לאמן את נבחרת מערב גרמניה, הסיוט של רלף קליין התגשם באופן חלקי: במסגרת הטורניר הקדם אולימפי הוא נאלץ להתמודד מול נבחרת ישראל, אותה נבחרת ישראל שהצעיד למקום השישי באליפות אירופה 1983 (הישג שלא שוחזר מאז ועד והיום). התסריט הזה חלף בראשו מספר פעמים, ותמיד קליין הבהיר שבסיטואציה כזו ישתדל לא לעמוד על הקווים כדי לא להתמודד עם לב חצוי. למזלו, במקרה הזה התאפשר לו לעשות כן, מכיוון שהמשחק היה לפרוטוקול בלבד עבור שתי הנבחרות. קליין רק ישב בקצה הספסל הגרמני ומדי פעם העביר לעוזרו ברנד רוידר פתקים עם הוראות כיצד לנהל את המשחק.
כשהמשחק יצא לדרך, העיתונאים הגרמניים בחנו את ההתנהלות של קליין בזכוכית מגדלת ועקבו אחרי כל צעד שלו. בדיוק כמו העיתונאים הישראלים, אגב. סערת הרגשות שעברה על קליין הקשתה על תפקודו, והוא נראה פחות פעלתן מבדרך כלל כשעמד על הקווים. לכן, כשהמשחק הסתיים בהפסד גרמני כבר היה מי שהאשים אותו בקנוניה.
"מדוע אינך עצוב כפי שנראית בהפסדים קודמים?", רמז כתב מקומי בפניו במסיבת העיתונאים שנערכה לאחר המשחק. גם פריץ וואפנשמידט, הספונסר של סאטורן קלן אותה אימן קליין לפני האליפות, הוסיף שמן למדורה כשטען ש"הרבה אנשים שראו את המשחק חושבים שקליין הפסיד בכוונה", אמירה שאף גרמה לאחד מראשי הספורט בגרמניה לדרוש מקליין להתפטר "אם זה נכון שנתן לישראל את המשחק במתנה".
כפי שעשה פעמים רבות במהלך הקריירה הארוכה שלו, קליין התעלם והמשיך לנצח. הקדנציה בתור מאמן נבחרת מערב גרמניה הוכתרה כהצלחה כבירה - הוא אימן אותה במשך ארבע שנים והוביל אותה להופעות באולימפיאדת לוס אנג'לס, באליפות העולם ובשתי אליפויות אירופה. הדירוג שלו ביורובאסקט, מקום חמישי ב-1985 ומקום שישי ב-1987, היה דירוג השיא של הנבחרת הזו עד זכייתה בתואר ב-1993. ברבות השנים הוא גם קיבל הכרה על כך שהניח את היסודות להישגים שבאו לאחר מכן.
את האליפות ההיא סיימה נבחרת ישראל בתחושת פספוס קשה. מיד אחרי הניצחון הלא צפוי על הגרמנים, התייצבו השחקנים של צביקה שרף לעוד משחק בלתי אפשרי כביכול מול איטליה החזקה, אלופת אירופה הגאה נכון לאותה נקודת זמן.
למרבה ההפתעה, ישראל הצליחה לגבור על סוללת הכוכבים מארץ המגף שכללה בין היתר את וולטר מאניפיקו ופיירלואיג'י מרזוראטי. היא ניצחה 89:92 וקיוותה לנס, אבל גרמניה גברה על בולגריה במשחק המקביל והותירה את ג'מצ'י וחבריו מחוץ לשמינייה הראשונה ביבשת לראשונה זה זמן רב (היום זה נשמע כמעט דמיוני).
בסיום, צביקה שרף נראה נסער במיוחד. "כבר עברתי הרבה בקריירה שלי כמאמן, אך זו הפעם הראשונה שיש לי דמעות בעיניים לאחר ניצחון - ולא על הניצחון", אמר. "עושה לי רע על הלב לדעת שנתמודד על מקומות 9-10 דווקא אחרי ניצחונות על גרמניה ואיטליה".
לפחות נשארו הזכרונות.