לפני מספר שנים סיפר דני איינג' בריאיון לבוסטון גלוב על מסיבת חג מולד של בוסטון סלטיקס בסוף שנות ה-80. רד אאורבך, האב הרוחני של המועדון ומקבל ההחלטות המרכזי, סיפר לשחקנים שהיו סביבו, ובהם הקלעי המורמוני הטמפרמנטי, איינג', על מספר הצעות אטרקטיביות לטריידים שקבוצות הליגה הגישו לו תמורת לארי בירד וקווין מקהייל. הסלטיקס היו אז בשלהי ימי הזוהר של האייטיז, אבל השניים סבלו מפציעות, היו במגמת ירידה והקבוצה כבר לא הייתה עתידה לשחזר את שלוש האליפויות מאותו עשור. אלא שאאורבך, אדם של ערכים ישנים של נאמנות והמשכיות, דחה את כולם. במקום לשבח את מאמן העבר האגדי, איינג' השתולל. "מה אתה עושה?", אמר. "למה אתה מחכה?!". הוא צדק. חוסר הנכונות של הבוס עם הסיגר לוותר על כוכביו הגדולים כשעוד היה להם ערך כספי הוביל את בוסטון לשנים ארוכות של בינוניות וחוסר רלוונטיות לאחר פרישתם. איינג' עצמו, אגב, הועבר לאחר מספר חודשים לסקרמנטו קינגס.
כג'נרל מנג'ר מיישם איינג' כבר 14 שנים את הגישה לה הטיף באותה מסיבה: בניהול קבוצת כדורסל אין מקום לסנטימנטים. המטרה היחידה היא לנצח עכשיו, או לחילופין לאגור נכסים כדי לנצח בעתיד. זו מילת המפתח: אין שחקנים, יש "נכסים". מבחינת איינג', גם חברים עתידיים בהיכל התהילה כבירד ומקהייל היו נכסים, מכיוון שבכל שלב צריך היה לבדוק מהו ערכם בשוק. בזכות הגישה הזאת אסף איינג' "נכסים" צעירים שבחר בדראפט בשנותיו הראשונות בתפקיד, דוגמת אל ג'פרסון, שאותם העביר בטריידים לקראת עונת 2008 שבהם השיג את קווין גארנט וריי אלן, שחברו לפול פירס והביאו לסלטיקס אליפות. בזכות אותה גישה בדיוק לא היסס להיפטר מגארנט ופירס כשהזדקנו ולהעביר אותם לברוקלין נטס תמורת שורה של שחקנים זניחים והרבה בחירות דראפט עתידיות; אחת מאותן בחירות בחירת הסיבוב הראשון של ברוקלין ב-2018 איפשרה את הטרייד המדהים אתמול (רביעי), שבמסגרתו קיבל איינג' את קיירי אירווינג תמורת אייזאה תומאס, ג'יי קראודר, אנטה זיזיץ' ואותה בחירה, שעשו דרכן לקליבלנד.
רבים מיהרו לקטול את הטרייד של הסלטיקס, אבל ההיסטוריה מוכיחה שאיינג' על פי רוב חכם וחריף יותר ממבקריו. תומאס מתבגר ופציע, בעוד לאירווינג כישרון התקפי נדיר, גיל צעיר, חוזה נוח לעוד שנתיים ופוטנציאל להשלים עוד שלישיה גדולה לסלטיקס, עם אל הורפורד וגורדון הייוורד. איינג' גם מניח, קרוב לוודאי, שיש לו די כשרונות צעירים סליחה, נכסים צעירים בראשות ג'יילן בראון וג'ייסון טייטום (שאותו בחר במקום השלישי בדראפט האחרון אחרי שוויתר על הבחירה הראשונה, בעוד צעד מעורר מחלוקת) כדי לחפות על העזיבה של ג'יי קראודר והוויתור על הבחירה של ברוקלין. בכלל, מגוחך בעיניי שפרשנים ואוהדים מערערים על שיקול הדעת של איינג'. את תומאס, שאפשר את כל זה, הוא אסף מהרצפה ב-2015 בטרייד תמורת מרכוס ת'ורנטון והזכויות העתידיות על סקאל לביסייה, כלומר תמורת כלום. על הבחירה של הנטס כבר דיברנו. כמעט תמיד איינג' הוכיח שהוא חכם יותר מהג'נרל מנג'ר שאיתו הוא עושה עסקה או מהעיתונאי שמותח עליו ביקורת. הוא סבלני יותר, חד יותר, קר רוח יותר. בקיצור: איינג' נתן, איינג' לקח, יהי שם איינג' מבורך.
עוד בנושא:
דיווח: "שחקנים רבים של בוסטון לא חיבבו את אייזאה תומאס"
דיווח: קליבלנד פנתה לווריירס לגבי תומפסון לפני שסוכם הטרייד
כשהשכל מנצח את הרגש: ניתוח הטרייד הגדול בין קליבלנד לבוסטון
אלא שההשפעה של איינג' על הכדורסל המקצועני לא מסתיימת שם. לגישה נטולת הרגשות שלו ואיינג' הוא דווקא אדם אמוציונלי וסוער, כפי שזוכרים מי שצפו בו כשחקן וגם מי שחוזים בהתנהלותו ביציעים במשחקי קבוצתו כיום יש גם מחירים. 11 מתוך 15 השחקנים שהעפילו עם הסלטיקס לגמר המזרח ב-2017 כבר אינם בקבוצה. יתרה מכך ארבעה מתוך שחקני החמישייה שהובילו את הסלטיקס לגמר המזרח לא יפתחו במדיה את עונת 2018: קראודר, תומאס, אייברי בראדלי (שעבר מוקדם יותר בטרייד לדטרויט, גם כדי לפנות מקום תחת תקרת השכר להייוורד) ואמיר ג'ונסון, שחתם כפרי אייג'נט בפילדלפיה. בגלל איינג' קשה מאוד להיות אוהד נאמן של הבוסטון סלטיקס.
אהדת ספורט מתבססת באופן בלתי נמנע על מרכיב משמעותי של הכחשה והדחקה. אתה משקיע אלפי דולרים בקבוצה שאתה אוהב, רוכש את גופיותיה, קונה תיק עם דמויות השחקנים לילד, מתעצבן מול הטלוויזיה לא כי אתה זוכר שמדובר בעסק, שהכל נזיל, שרוב השחקנים חושבים על עצמם ושהכוכב עלול לעבור בכל רגע ליריבה המושבעת. אתה אוהד את הקבוצה כי אתה שוכח את כל אלה. אוהדי הסלטיקס מתקשים כרגע לשכוח. הם יתגעגעו זה זמן רב לתומאס, שעלה לשחק עבורם בפלייאוף יממה אחרי שאחותו נהרגה בתאונת דרכים, והצליח להפוך בשנתיים וחצי לכוכב על במועדון תובעני במיוחד. הם יצטרכו להתרגל לקבוצה חדשה לגמרי במשחק הפתיחה ולכוכב חדש, קיירי אירווינג, שהמהלך האחרון שלו עלול לרמז על תכונות אופי בעייתיות במקצת.
המדיניות של איינג' מחלחלת גם לקבוצות כמו גולדן סטייט, שהמירה חצי קבוצה שניצחה 73 משחקים בקווין דוראנט בלי לחשוב פעמיים. היא משפיעה גם על השחקנים. קשה להם להאמין עוד לסיסמאות על הקרבה וקבוצתיות, כשהם רואים שהבוסים שלהם יכולים להחליפם בלי למצמץ. כשלברון ג'יימס הפסיד ל"ביג 3" של גארנט, אלן ופירס שהרכיב איינג' בבוסטון, הוא רצה להיות גם חלק מקבוצה כזו, ואז ערק מקליבלנד והרכיב שלישיית על משלו במיאמי. וכשקיירי אירווינג החליט לצאת מצלו הגדול של אותו ג'יימס בקליבלנד, הוא דרש טרייד ונחת היישר לזרועותיו של איינג'. במובן מסוים, יש כאן סגירת מעגל: איינג', הג'נרל מנג'ר שחזונו הוא שקבוצה היא בסך הכל חבורה נזילה מאוד של נכסים שניתן להחליפם, קטף את פירות הגישה נטולת הסנטימנטים שהוא דוגל בה. כרגיל, הוא חכם יותר מכולם.
כמעט כל הליגה נוהגת כמו איינג' או כמו דריל מורי מהרוקטס, שנוקט בגישה דומה. יש גם שאריות אחרונות של אותם ערכים ארכאיים בסגנון רד אאורבך. הסלטיקס של פעם מתגלמים כיום בסן אנטוניו ספרס, שהולכת עם הכוכבים הוותיקים שלה אל השקיעה. טים דאנקן פרש במדי הספרס, מאנו ג'ינובילי האריך הקיץ חוזה בגיל 40 וגם טוני פארקר כבר עבר את שיאו ואיבד את ערכו בשוק הטריידים. סביר להניח שגם הוא יתלה את הגופיה בקבוצה של גרג פופוביץ', שבה שיחק כמו שני חבריו לאורך כל הקריירה. הספרס היו חכמים דיים כדי לבחור את קוואי לאונרד במקום ה-15 בדראפט, ולהתניע תהליך חילופי משמרות מתון בלי להפוך סמלים לנכסים. זה יפה, זה מרגש, אבל כרגע לא מוביל לאליפות נוספת לספרס באופק. כאוהד, אחרי שאהבתי את בירד, מקהייל והסלטיקס בשנות ה-80, העברתי את נאמנותי לסן אנטוניו. רק שאם הייתה בבעלותי קבוצה, הייתי רוצה שדני איינג' יהיה הג'נרל מנג'ר שלה.
