פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פצפונת ואנטון: הקמפיין המפתיע של נבחרת העתודה בקיץ 2005

        ללא כוכבים, סנטימטרים או ציפיות, באליפות עמוסת שמות וכוכבים עתידיים, נבחרת העתודה של שנת 2005 הצליחה להפתיע את כולם. מדור הרגעים הגדולים לקראת היורובאסקט: בחזרה לטורניר בו קזרנובסקי אמלל את גאסול ויעקב ג'ינו ירד על אליהו, רק כדי להתחרט על זה כל החיים

        מארק גאסול במדי נבחרת ספרד, 2006 (GettyImages)
        מי היה מאמין שהוא יהפוך לאולסטאר? מארק גאסול הצעיר במדי ספרד (צילום: AP)

        מארק גאסול, סרחיו רודריגס, גוראן דראגיץ', מרקו בלינלי, ניקולה פקוביץ', יורגוס פרינטזיס. זו רשימה חלקית של הכוכבים שיצאו מאליפות אירופה לנבחרות עתודה ב-2005. זהו מקבץ איכותי במיוחד עבור טורניר בודד, וכשבוחנים את הסגל הישראלי באותה שנה קשה להאמין שהוא סיים במקום הרביעי והמכובד.

        "זו נבחרת שעשתה דברים מדהימים. הייתה הפתעה גדולה שלא הובסנו בכל משחק, כולם הבינו מיד שמדובר בסנסציה אדירה", נזכר השבוע מאמן העתודה בזמנו יעקב ג'ינו. "בניגוד גמור לכל נבחרת ישראלית לאורך כל השנים, אנחנו התבססנו בעיקר על צמד הגבוהים שלנו. הגארדים היו יחסית חלשים. זה היה מאוד חריג בשביל נבחרת ישראל". בדיוק שנה לפני כן, העתודה סחפה אחריה אלפים בישראל עם אליפות מופלאה בברנו, צ'כיה, אותה סיימה במקום השני. יותם הלפרין ורביב לימונד הפכו כבר אז לשמות שגורים בפיו של כל חובב כדורסל מתחיל, אחרי שסומנו כדבר הבא בכדורסל הישראלי. אבל באליפויות אירופה לגילים צעירים יחסי הכוחות משתנים לחלוטין במחי שנתון אחד חלש, ועתודת ישראל מודל 2005 הייתה אמורה, על הנייר, להוריד שוב את הסטנדרטים.

        מהנבחרת ההיא יצא בעיקר שם אחד גדול - ליאור אליהו שמו - ולצידו עוד מספר שחקנים חביבים כמו אבי בן שימול, ניצן חנוכי וניב ברקוביץ'. במבחן הזמן, מתברר שהיה זה סגל עם מידת כישרון לא מבוטלת. מצד שני, באליפות כה עמוקה ועם כזו איכות, המקום הרביעי עדיין נראה כמו הישג חלומי.

        עוד בסדרת הכתבות:

        כשאילן קדוש הדהים את הידו טורקוגלו
        כשמוטי אמישה ניצח את דראז'ן פטרוביץ'

        ליאור אליהו ב-2005 (GettyImages)
        התוצר הכי משובח של השנתון. ליאור אליהו ב-2005 (צילום: GettyImages)

        בדיעבד, רגע השיא של ישראל באליפות התרחש כבר במשחק השני שלה. במחזור הפתיחה החבורה של ג'ינו גברה על טורקיה בצורה מרשימה, אבל במשחק הבא חיכה לה אתגר מסוג אחר. בצד השני ניצבה לה ספרד, אותה ספרד שבאותן שנים חטפה כמה וכמה סטירות מצלצלות מהנבחרות הצעירות של ישראל. זכור במיוחד ההפסד לישראל בחצי גמר אליפות אירופה בשנת 2000, על אף שעל הפרקט היה דור הזהב של ספרד עם פאו גאסול, חואן קרלוס נבארו ופליפה רייס. גם ב-2004 ספרד נוצחה בידי ישראל, שהמשיכ כל הדרך למדליית הכסף. הפעם, לפחות על הנייר, יחסי הכוחות נטו בבירור לרעת הישראלים.

        בסגל של ספרד ניצב מעל כולם מארק גאסול. מי שנחשב בזמנו לאח הכושל והלא מוכשר של פאו פגש בישראל גם שנה קודם לכן. כבר אז דאג למרר לו את החיים אחד מגיבורי הסיפור הזה, אנטון קזרנובסקי. אז, ב-2004, הוא נכנס כמחליף והיתל בגאסול הכבד פעם אחר פעם, עד שגרם לו לצאת בחמש עבירות. הפעם הוא הלך מולו בראש בראש, בלי טקטיקה מיוחדת. למרבה ההפתעה, המצ' אפ הזה פעל לטובת ישראל.

        "אני זוכר מצוין את מארק גאסול בתקופה ההיא. אמנם היה לו הרבה פוטנציאל כי הוא היה גדול מאוד, אבל הוא גם היה שמנמן ומאוד איטי", מאמץ את הזיכרון ליאור אליהו. "בהרבה מובנים, הוא היה נקודת התורפה שלהם. אני לא חושב שאף אחד העז לחשוב בכלל הוא יגיע לאן שהגיע בקריירה". גם לג'ינו יש זיכרונות מיוחדים מגאסול. "שנה קודם לכן הוא היה יחסית תנועתי וקל רגליים, אבל הוא הגיע לאליפות ב-2005 אחר לגמרי. הוא השמין בטירוף ונראה בנסיגה עצומה, גם מבחינה מנטלית וגם מבחינה מקצועית. אני מודה, אחרי האליפות הזאת הייתי בטוח שהוא גמר את הקריירה. עד כדי כך המצב שלו נראה חמור", הוא מספר.

        יעקב גינו מאמן בני השרון (ברני ארדוב)
        הפתעה עצומה. ג'ינו ב-2006 (צילום: ברני ארדוב)

        את המשחק ההוא דווקא סיים גאסול עם שורה סטטיסטית נאה. 14 נקודות, 6 ריבאונדים ו-3 חסימות נרשמו לזכותו במהלך המשחק, אבל הבעיה הייתה שקזרנובסקי עשה ככל העולה על רוחו מולו, וניצל את כבדות הרגליים של גאסול האח כדי לסיים עם 23 נקודות (לצד 5 ריבאונדים ו-3 אסיסטים).

        לספרד היה עוד כלי נשק קטלני. סרחיו רודריגס אמנם היה צעיר בשנה מרוב השחקנים שהתרוצצו על הפרקט, אבל במהלך האליפות הוא עשה צחוק מרוב השומרים. במקרה שלו, זו לא הייתה הפתעה גדולה. שנה קודם לכן הוא הצעיד את ספרד לזהב באליפות אירופה לנוער והוכתר ל-MVP עם אחת התצוגות הכי מרשימות בתולדות הטורניר, שכללה אינספור מסירות מופלאות ושליטה מהפנטת בכדור. אבל הפעם חיכה לו טיפול מיוחד מההגנה הישראלית, ואבי בן שימול וניצן חנוכי שחלקו ביניהם את הדקות בהגנה עליו גרמו לו לאבד 10 כדורים, הכי הרבה איבודים שנרשמו לחובתו במשחק בודד בכל הקריירה. לצד 10 האיבודים היו לרכז המחונן עם 15 נקודות, 6 ריבאונדים ו-5 אסיסטים, אבל ישראל הצליחה לשבש לגמרי את המשחק שלו.

        32 שניות לסיום, קלע אלעד אליהו, עוד אחד מהשחקנים הבולטים בנבחרת ההיא, סל שהחזיר את היתרון לצד הישראלי. רודריגו סן מיגל החטיא פעמיים מהעונשין בהתקפה הבאה, איתי גרינבוים סחט עבירה וקלע שתי זריקות נוספות מהקו, ואת המשחק חתם דאנק מהדהד של ליאור אליהו, שקבע 65:71 הירואי בסיום. "מה שהיה יפה בנבחרת הזו היה שכולה נדבקה ברוח של ליאור. לא שינה לו מול מי הוא מתמודד, באיזה מעמד הוא משחק, כמה משקל מונח על הכף, הוא תמיד שיחק כאילו מדובר במשחק זניח בקטסל", אומר ג'ינו. "גם במשחק מול ספרד הגישה הזו עזרה לנו מאוד. ידענו שיש להם כוכבים גדולים, אבל לא ייחסנו לזה חשיבות מיוחדת".

        אנטון קזרנובסקי במדי נבחרת העתודה מול ניקולה פקוביץ' (אתר רשמי)
        נעלם במשך השנים. קזרנובסקי (צילום: אתר פיב"א)

        הגישה הבריאה הזו ליוותה את הנבחרת המפתיעה עד הסוף המר, שראוי להתייחסות נפרדת. זה הגיע בחצי הגמר מול ליטא החזקה, שהציגה לראווה את רנלדאס סייבוטיס, שנחשב כישרון על בזמנו. בנוסף, ליטא נהנתה גם מהקשיחות הבלתי נדלית של יונאס מאצ'יוליס. אבל במשך רוב חצי הגמר ליטא לא יכלה לאתלטיות של צמד שחקני הפנים הישראלים, אליהו-את-קזרנובסקי. ישראל הוליכה על מי מנוחות ונראתה בדרך הבטוחה להעפלה סנסציונית לגמר, אבל אז התרחש טוויסט מפתיע בעלילה: במה שמהווה תקציר מושלם לקריירה כולה, ליאור אליהו החל לזייף בהגנה ולאפשר לארתוראס יומנטאס לקזז את ההפרש, שעמד על 10 לטובת ישראל ארבע דקות לסיום.

        יעקב ג'ינו הגיב בצעד חינוכי: למרות שאליהו היה בעיצומו של יום התקפי משובח ועמד על 27 נקודות עד אותה נקודה, הוא הוציא אותו שלוש דקות לסיום ולא החזירו עד הסיום. הסיבה: ההגנה שלו הייתה רכה מדי והליטאים ניצלו זאת התקפה אחר התקפה. "השחקן הליטאי שליאור שמר עליו פשוט עשה לו בית ספר", אומר ג'ינו בהתנצלות, ונשמע שהסיפור מטריד את מנוחתו גם 12 שנה אחרי. זה הסתיים בהפסד על חודה של נקודה, ובלהט הרגע ג'ינו, שניגש להתראיין לטלוויזיה, פלט: "למה ספסלתי את ליאור בדקות האחרונות? בגלל שההגנה חשובה לא פחות מההתקפה".

        ג'ינו טוען ש"הראיון הזה נחרת לי בזיכרון. הצטערתי על האמירה הזאת במשך שנים. עד היום זה כל מה שאני זוכר מהאליפות הזאת, למרות שהיו הישגים וניצחונות נהדרים. בגלל זה עד היום אני לא יכול לראות משחקים מהאליפות הזו".


        הקילומטראז' הגדול שצבר - בכל זאת, לא כל אחד נוטל חלק בחמש אליפויות אירופה - גרם לאליהו לשכוח פרטים רבים, אבל כשהוא נשאל על המשחק הזה הכל חוזר אליו לפתע. "הפסדנו בגלל החטאה בשנייה האחרונה. אבי בן שימול היה פנוי וזרק מהפינה, אבל זה הלך החוצה. תחושה קשה של החמצה", הוא מאמץ את הזיכרון ושולף.

        ישראל הפסידה לבסוף 67:66, וטעם ההחמצה נשאר גם שנים רבות אחר כך. מארק גאסול וסרחיו רודריגס מיצו את הפוטנציאל ואפילו הגיעו מעבר לו, אבל מי שניצח אותם כמעט לבדו, אנטון קזרנובסקי, נותר מאחור. בניגוד לצעירים ישראלים רבים שבלטו באליפויות פיב"א הצעירות, לקזרנובסקי היה פוטנציאל אמיתי להפוך לשחקן-שחקן. אולי לא אחד ברמה של גאסול, רודריגס, דראגיץ', בלינלי ושאר הכוכבים שיצאו מהאליפות, אבל כזה שבהחלט היה יכול לתת לישראל שקט של כמה שנים טובות בעמדת הסנטר המיותמת. במקום, הוא החל לנדוד בין חורים נידחים ברחבי אירופה, ונראה לאחרונה בקרלסרוהה מהליגה השנייה בגרמניה.

        "אנטון היה אדם מיוחד שלא כל אחד הצליח לגשת אליו ולהוציא ממנו את המיטב", מסכם ג'ינו. "היה לנו קשר מיוחד, ומיד אחרי האליפות ההיא ניסיתי להביא אותו אליי לבני השרון. לצערי זה לא הצליח, והוא עשה כמה בחירות לא טובות שפגעו לו בקריירה. חבל, כי הוא היה יכול להיות שחקן נהדר".