ספרי ההיסטוריה יזכרו את 1981 כשנה המוצלחת בתולדות הכדורסל הישראלי: מכבי תל אביב הייתה אז אלופת אירופה, ונבחרת ישראל סיימה שישית ביורובאסקט, הישגים שכיום אפשר רק לחלום עליהם. ובכל זאת, יש מי שמוכן להישבע שרגע השיא של הכדורסל הישראלי בשנה ההיא התרחש בכלל בקטריני, עיירה יוונית קטנה ושוממת הסמוכה לסלוניקי, במסגרת אליפות אירופה לנבחרות קדטים.
הפרטים היבשים: ישראל ניצחה את יוגוסלביה 108:109 לאחר הארכה, ועלתה למאזן 0:3 בבית ב' של השלב המוקדם. הפרטים הפחות יבשים: יוגוסלביה הציגה סגל אימתני ועמוס כוכבים כולל ולימיר פראסוביץ', זוראן סרטנוביץ' ואחד בשם דראז'ן פטרוביץ', שעל אף צעירותו נחשב כבר אז לכוכב על. וישראל, למרות נחיתות גובה ופיזיות עצומים, גברה עליה בעורמה ובנחישות, בעיקר בזכות תצוגת תכלית של מוטי אמישה האלמוני, ש-37 הנקודות שלו אמנם היו חמש פחות ממאזנו של פטרוביץ', אבל הספיקו כדי לשבור את רוחו.
אז נכון, הפתעות כאלה שכיחות למדי בטורנירים הללו. בגיל קדטים הכוכבים הגדולים עדיין לא בשלים לחלוטין והפערים ניתנים לצמצום. סביר להניח שדראז'ן פטרוביץ' של 1981 היה רחוק מאוד מדראז'ן פטרוביץ' הבלתי עציר של השנים שלאחר מכן. ובכל זאת אולי בגלל הפולחן שהתפתח סביב פטרוביץ' במרוצת השנים - עבור אנשי כדורסל ישראלים רבים המשחק ההוא היה מאורע מכונן, למרות שלא פורסם אודותיו כמעט דבר בתקשורת.
"עברתי הרבה בקריירה, שיחקתי במכבי תל אביב והייתי שותף להרבה רגעים גדולים, ועדיין אני אומר לך - לא היה דבר כזה בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי", אומר חן ליפין, רכז מחליף בנבחרת ההיא.
האמנם?
הסטטיסטיקה מהמשחק
קלעו לישראל: מוטי אמישה 37 (15 מ-18 מהעונשין), עמוס פרישמן 20, ארי רוזנברג 14, עזריאל קאליש 10, חן ליפין 8, אלון אופיר והילי זמורה 6 כל אחד, יוחאי נעמן 2, עמית פרבר 1.
קלעו ליוגוסלביה: דראז'ן פטרוביץ' 42, ולימיר פראסוביץ' 20, סשה ראדונוביץ' 15, ולדימיר מיצ'ונוביץ' 13, איבו פטוביץ' 10, אלכסנדר אלקסיץ', זוראן סרטנוביץ', אדין פאשיץ', ואלכסנדר מיליווישה 2 כל אחד.
עד כמה סנסציוני היה הניצחון ההוא? כדי להבין, צריך לחזור לצרות של תקופת ההכנה. זה החל בעמדת המאמן. צביקה שרף קיבל קידום ועבר לנבחרת הבוגרת זמן קצר לפני האליפות, ועוזרו מוישל'ה וינקרנץ קודם בעיתוי לא אידיאלי לקדמת הבמה. אם לא די בכך, שורה של שחקני פנים שאמורים היו להיכלל בסגל נפצעו, והנבחרת נשארה ללא אף סנטר טבעי.
לאור הנסיבות הללו, אימץ וינקרנץ קונספט שהיום נשמע טריוויאלי, אבל אז נחשב חתרני ומהפכני: הוא שיחק עם חמישה נמוכים בעלי איכויות של גארדים, כשמוטי אמישה, אחיו הבכור של קורן, מתופקד כסנטר למרות שגירד את השני מטרים מלמטה והיה רגיל לשחק בכלל בתור סמול פורוורד. "אנחנו המצאנו את הסמול בול עוד לפני שקראו לזה ככה", מספר בגאווה אמישה בשיחת טלפון מהולנד, בה הוא מתגורר זה 18 שנה. "אימצנו שיטת משחק מיוחדת. בגלל שכולנו היינו מאוד נמוכים לחצנו המון ורצנו כמו מטורפים. השתמשנו בלחץ על כל המגרש כמעט כל המשחק. זה היה מתיש, אבל עבד". ליפין, שעבר בהמשך הקריירה גם בנבחרת הבוגרת, טוען ש"אחר כך, בעקבות הצורה שבה שיחקנו, הסגנון הזה הפך להיות מזוהה עם נבחרת ישראל. זה נשמר עד היום".
עמוס פרישמן, שנחשב הכוכב הגדול של הנבחרת, היה המרוויח העיקרי מהקצב המהיר שישראל הכתיבה. באליפות הזו השתתפו כמה כוכבי על מלבד פטרוביץ', את הסגל של ברית המועצות (שזכתה בזהב) עיטרו ארווידאס סאבוניס ו-ואלרי טיכוננקו, למשל ובכל זאת הוא סיים שלישי בטבלת מלך הסלים, עם 23.6 נקודות בממוצע למשחק (פטרוביץ' דורג בראש, כמובן, עם 32.4).
השיטה הייחודית טמנה ליריבות מלכודות בלתי צפויות, ועזרה לנבחרת לרשום ספתח מרשים מאוד עם ניצחונות על ספרד וצרפת, שתי אימפריות אירופיות. אבל שום דבר לא הכין אותם להצגה הגדולה מול יוגוסלביה, שנראתה אז כמו משוכה בלתי עבירה. פטרוביץ' כבר היה שם דבר בכדורסל האירופי. לאליפות ההיא הוא הגיע לאחר שעלה לבוגרים של מועדון נעוריו שיבניק והיה אחד הקלעים הבולטים של הקבוצה בגביע קוראץ' כבר בגיל 15. הילת הכוכב עטפה אותו כבר אז, ולפני המשחק הוא נראה זחוח-משהו. "באנו אחרי שני ניצחונות על ספרד וצרפת אז היה לנו ביטחון בעצמנו, ומצד שני באנו מאוד צנועים. אני זוכר את פטרוביץ' עושה פרצופים ומזלזל בחימום, מתנהג כאילו הניצחון כבר בכיס שלו. האמת? הייתה לו סיבה טובה לחשוב ככה, אבל מהר מאוד הוא הבין שטעה", נזכר עמוס פרישמן בחיוך.
במחצית הראשונה, הקצב המסחרר של ישראל לא עשה רושם על פטרוביץ'. מלאכת השמירה על הגאון הקרואטי הופקדה בידיו של חן ליפין, שהיה צעיר ממנו ומרוב חבריו לנבחרת בשנה. בהמשך הקריירה כשחקן מכבי תל אביב ליפין שמר על דראז'ן לא אחת ולרוב לא מצא לו שום תשובה, כמו כל שאר השחקנים שקיבלו את אותה משימה. גם במשחק ההוא הוא נחל הצלחה חלקית בלבד. יוגוסלביה ירדה להפסקה ביתרון דו ספרתי בטוח, ונראה היה שהניסיון לנצח את הסקורר הטוב באירופה לגילו בתחרות קליעות נידון לכישלון. גם נציג האיגוד שהעביר עדכונים חיים בטלפון לבני משפחותיהם של השחקנים כבר נשמע מיואש. אבל במחצית השנייה אמישה נכנס לפעולה והחל דו קרב של ממש מול פטרוביץ'. בכל פעם שדראז'ן קלע בצד אחד, הוא השיב בצד השני. הפינג-פונג נמשך כמה דקות, אותן אמישה ינצור לעד. "יש מעט מאוד שחקנים שמגיעים לשיא הקריירה בגיל 16. בשבילי זו הייתה הפסגה. אולי מיד אחר כך הייתי צריך לפרוש", הוא מתלוצץ. פרישמן זוכר כל פרט ופרט מהמשחק ומספר ש"מוטי היה בכושר מדהים, הוא היה פשוט בלתי ניתן לעצירה".
בסופו של דבר, המשחק נגרר להארכה. לצערם של האנשים הבודדים בישראל שקיבלו עדכונים מהשטח, בדיוק באותה שעה קו הטלפון של נציג האיגוד נפל והעדכונים מהאולם בקטריני פסקו. כשההארכה החלה, פרישמן יצא בחמש עבירות. ישראל נראתה בדרך להרים ידיים, אבל ארי רוזנברג ביצע כמה מהלכי מאני טיים והפך את הקערה על פיה. בסופו של דבר, פטרוביץ' הצליח רק לצמצם למינוס נקודה מקו העונשין בשנייה האחרונה. המבט המתנשא התחלף בפנים קפואות, וישראל חגגה בריקודים במרכז המגרש.
"הייתה תחושה עילאית, ממש אופוריה. הבנו שעשינו משהו גדול שנזכור כל החיים", נזכר ליפין בתחושות בחדר ההלבשה לאחר המשחק. בדיעבד, התברר שגם בארץ כבר החלה תכונה מיוחדת. באיגוד הכינו לנבחרת מדליות מיוחדות והעניקו להם אותן מיד עם שובם ארצה, ובמקביל נקבעה להם פגישה עם הנשיא יצחק נבון.
רגשות מעורבים עולים אצל אמישה כשהוא נזכר במשחק ההיסטורי ההוא. בגיל 16 הוא הציב חתיכת אתגר לפטרוביץ' הגדול, אבל השנים עברו, ובזמן שפטרוביץ' הפך אולי לשחקן האירופי הגדול בכל הזמנים, הוא בקושי הצליח לגרד דקות בליגה הבכירה בישראל. "לאן הוא הגיע ולאן אני הגעתי. זו המחשבה שעולה בראש", הוא מספר. "אני אחד השחקנים הכי מפוספסים בתולדות הכדורסל הישראלי. עד גיל 18 הייתי שחקן הנוער הכי טוב בארץ, וגם בנבחרת הזו הייתי שני רק לעמוס פרישמן. אבל במעבר לבוגרים, בגלל שהייתי צריך לעשות התאמות ולהתרגל להיות שחקן משלים לתקופה מסוימת, היה לי מאוד קשה. רציתי להיות הכוכב הגדול, אבל לא הגעתי אפילו למעמד של שחקן טוב בליגה שלנו. לפחות אני יכול להתנחם בזה שניצחתי את פטרוביץ' ושיחקתי מול סאבוניס. מעט מאוד שחקנים יכולים לומר את זה".
גם שני אחיו הצעירים, ליאור ובעיקר קורן, סומנו ככישרונות גדולים. גם הם, ממש כמוהו, לא הצליחו לפרוץ. קורן פרש בגיל 26 אחרי פציעה ושנים מאכזבות במכבי תל אביב. כך או כך, המפגש המכונן מול פטרוביץ' ביוון נתן השראה לכל המשפחה. "מאז המשחק הזה, פטרוביץ' הפך למודל לחיקוי של קורן. הוא כל הזמן ניסה לשחזר את המהלכים שלו, כל הזמן עקב אחרי ההתנהגות והאופי שלו. בסופו של דבר זה עזר לו, כי הוא הגיע הרבה יותר רחוק ממני. היו שנים שהוא שחט את הליגה שלנו".
זו לא החרטה היחידה של אמישה. עד היום, כך נראה, הוא מבכה את הסיום המאכזב לאותו טורניר שהחל עם שלושה ניצחונות עילאיים, הגדול והמרשים שבהם על יוגוסלביה. מיד לאחר מכן פגשה ישראל את האלופה שבדרך ברית המועצות והובסה 85:36, בין היתר משום ששיחקה בהרכבים משניים כדי לשמור כוחות למשחקים הבאים. המשחק הבא, מול פינלנד, היה המכריע. ניצחון היה שולח את הקדטים לפיינל פור לראשונה בהיסטוריה. על הנייר ישראל הייתה עדיפה על הפינים, בטח אחרי הניצחונות המרשימים בשלב הראשון, אבל משהו השתבש ולמרבה ההפתעה, היא הובסה 94:70. לבסוף היא סיימה את הטורניר רק במקום השמיני.
"יומיים אחרי רגע השיא בקריירה שלי הגיע הרגע הכי נמוך", אומר אמישה. "במבט לאחור, יש תחושת החמצה נוראית שמלווה אותי כל החיים. אני חושב שכולם שותפים לתחושה הזאת. היית צריך לראות את הפרצופים של כולם בחדר ההלבשה אחר כך, זה נראה כמו טרגדיה יוונית. למרות הניצחון המדהים על יוגוסלביה, למרות שעשינו טורניר אדיר - אני אזכור את האליפות הזו בתור פספוס".
