פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        נשארו עם המחמאות: על הלקחים שצריך ללמוד מנבחרת העתודה

        תמיר בלאט הגארד הכי טוב באירופה לגילו? המאמנים הם אלה שמדכאים את השחקן הישראלי? ההצלחה של נבחרת העתודה סיפקה כמה אמירות מופרכות. המדור של אודי הירש עם הלקח האמתי שיש להסיק מהסנסציה

        נשארו עם המחמאות: על הלקחים שצריך ללמוד מנבחרת העתודה
        צילום: יותם רונן, עריכת וידאו: מתן חדד

        היה מוזר מאוד אם ההישג של נבחרת העתודה, מדליית הכסף באליפות אירופה ביוון, היה מתקבל בפרופורציות הנכונות. אם המאמן והשחקנים היו זוכים לברכות, שלצדן תקוות להמשכיות והתפתחות תקינה של דור השחקנים הנוכחי והדורות שיבואו אחריו. אם לצד הגאווה היו זהירות והסתייגות.

        כמובן שבמקרה הישראלי אין סיכוי לענייניות וההעפלה לגמר נתנה דרור לשלל סופרלטיבים מופרכים וטענות שלא מחזיקות מים: תמיר בלאט הוא הרכז הכי טוב באירופה לגילו (מזל שפרנק ניליקינה ולוקה דונצ'יץ' צעירים יותר), זו שערוריה שעודד קטש לא יאמן בליגה בפתיחת העונה הקרובה בזמן ששלושה מאמנים זרים כן (קטש הוא מאמן מצוין, שעוד יידע הצלחות, אבל הוא לא הצליח במכבי תל אביב, הפועל ירושלים והפועל תל אביב, מה שמצמצם באופן אוטומטי את האופציות שלו. מאמנים זרים זכו העונה בכל התארים בכדורסל הישראלי), המאמנים מדכאים את השחקן הישראלי וכשנותנים לו הזדמנות, רואים לאן הוא יכול להגיע (בלאט ורועי הובר ממש לא דוכאו והמספרים של הישראלים בגמר הפיינל פור האחרון הוכיחו שהבעיה של מרביתם אינה היעדר הזדמנויות, אלא היעדר תפוקה), ואפילו שההישג קשור לאקדמיה המושמצת של איגוד הכדורסל (כנראה בגלל זה בלאט נטש את האקדמיה בגיל 17 לטובת הפועל תל אביב ויובל זוסמן מייחס את התקדמותו לאימונים האישיים של וליקו פרוביץ', שעבד איתו באקדמיה של מכבי תל אביב).

        אז הנה, בכל זאת, כמה הסתייגויות: למרות ההצלחה של הנבחרת, היא לא מבשרת על אופק חדש של כישרונות בלתי נגמרים בענף. העומק בכדורסל הישראלי עדיין מצומצם וסביר להניח שלמרות הכדורסל הנפלא, הנבחרת הזו הייתה מסיימת במקומות אחרים לו כל יריבותיה היו בסגל מלא. צרפת, למשל, הגיעה פחות או יותר עם סגל ב'. יהיו לישראל עוד מחזורים פחות טובים וכלל לא בטוח שהנדנדה של הנבחרות הצעירות, בין דרג א' לדרג ב', נעצרה. בעיות היסוד של הענף לא באמת נפתרו.

        עוד בנושא:

        יובל זוסמן יישאר במכבי תל אביב
        רועי הובר חתם במכבי חיפה
        בר טימור: "נבחרת העתודה עשתה הישג מדהים. הם נלחמו אחד בשביל השני"
        ליאור אליהו: "אולי זו אליפות אירופה האחרונה שלי, דברים עוד יכולים להשתנות"
        ריצ'רד האוול: "אני מרגיש ישראלי, המון דברים מרגישים כמו בבית"

        עודד קטש נבחרת העתודה (ברני ארדוב)
        כמה קטשים ובלאטים כבר נמצא? (צילום: ברני ארדוב)

        הבשורה האמתית דווקא כן יכולה להגיע מסגנון המשחק של העתודה: הקצב, ריבוי השלשות, הרישיון לטעות. רק שכאן מסמנת הנבחרת דווקא את המגבלות המשמעותיות של הכדורסל הישראלי. זה לא ריבוי הזרים - זו תופעה שמאפיינת את כל מדינות אירופה. אלו לא מאמנים בינוניים – המאמן הישראלי מעודכן לא פחות ממאמנו האירופי, בדרך כלל. זה אפילו לא מוסר עבודה לקוי – מרבית השחקנים הישראלים עובדים הרבה יותר קשה ממה שעבדו בדורות קודמים. הבעיה היא שכדי להשיג סגנון משחק שובה עין ולב כמו זה שהציגה העתודה, כדי לשחק כדורסל נכון, חכם ונועז, יש צורך במאמן בעל אופי ייחודי וקור רוח יוצא דופן, כמו גם במנהל מקצועי קליל ומלא ביטחון, כלומר בשילוב בין קטש לפיני גרשון. הם, פחות או יותר, שני היחידים שעונים לקריטריונים האלו בכדורסל הישראלי כולו.

        כמו בכל תחום בחיים, אנשים הם בדרך כלל תוצר של המערכת סביבם, של לחציה, קשייה ובעיותיה. כל המבנה בכדורסל הישראלי חותר תחת האפשרות שמאמן ינהג כמו קטש: ינהיג כדורסל חופשי, יעודד את שחקניו לקחת סיכונים ולטעות, ישחרר שליטה לטובת השחקנים. בדרך כלל, ההנהלה אוספת תקציב בקושי, לעתים היא משקפת עסקנות ירודה ונותנת דריסת רגל לגורמים עירוניים שדורשים השפעה תמורת תקציב. רוב המועדונים לא יודעים אם יתקיימו כלכלית בעונה הבאה וההרכבים ארעיים ומלאים בזרים, שמתחלפים חדשות לבקרים בשל רמתם הנמוכה. כתוצאה מכך, תחלופת המאמנים בכל הרמות, החל ממכבי תל אביב ועד למכבי קרית גת, תזזיתית והיסטרית. מאמנים נאלצים להביט מעבר לכתפם כל העת ולהשקיע משאבים כבירים לא רק באימון, אלא גם בטיפוח היחסים עם התקשורת ובבחישות לצורך הישרדות או הבטחת הג'וב הבא.

        יש מדינה אחת באירופה שמוכיחה שאפשר אחרת, לפחות מבחינה מערכתית. כמעט בכל פעם שקבוצה ישראלית התמודדה מול קבוצה גרמנית בשנים האחרונות, ניתן היה להבחין בקרב היריבות באלמנטים שצצו בישראל תחת הנבחרת של קטש: כדורסל מהיר, חכם, חופשי, מאומן אך לא מסרס, שמח אך לא אנרכיסטי. כך משחקות באמברג, אולם, פרנקפורט ואולדנבורג. יש לכך סיבה: המאמן של פרנקפורט, גורדון הרברט, השלים שם עונה שביעית. תורסטן לייבנאת סיים עונה שישית באולם. אנדראה טרינקיירי ימשיך בבאמברג לעונה הרביעית. קדם לו כריס פלמינג, שעבד שם שש שנים. למספרים האלה, להמשכיות הזאת, יש משמעות. כשהמאמן לא מביט מעבר לכתף וכשהנהלת המועדון מבינה שלהחלפת מאמן אין בדרך כלל כל אפקט מלבד תחושת שליטה מזויפת של הבעלים או המנהל, נולד כדורסל נכון וטוב. מנגד, כשמאמן יודע ששעון החול שלו מתהפך אחרי כל הפסד, התוצאה היא בדרך כלל כדורסל לחוץ ורע. ליגת העל הישראלית אינה סלחנית לטעויות. למרבה האירוניה, דווקא בגלל זה הטעויות בה רבות.

        ישנם גם יחידי סגולה, שמסוגלים לתפקד בתוך הלחץ, אבל מוטב לא לבנות על ריבוי הקטשים והבלאטים. אם כך יקרה, נמתין במקרה הטוב 13 שנים נוספות להעפלה לגמר אירופי. במקרה הרע, נשקע בבינוניות הלחוצה של ליגת העל. כשתראו שיותר מאמנים כמו דן שמיר בחולון או מיקי גורקה בהרצליה למשל, ממשיכים שנתיים ומעלה בקבוצתם, תדעו שמשהו משתנה לטובה בענף. עד אז, ההישג של העתודה הוא רק טיפה בים סוער במיוחד.