פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מחלה מדבקת: חזרה לרגע האגדי בו מייקל ג'ורדן ניצח את הגוף האנושי

        גם היום, בדיוק 20 שנה אחרי, משחק השפעת האגדי של הוד אווירותו ממשיך להיות הדוגמא המושלמת לווינריות והקרבה, לתחרותיות מוטרפת וגאונית בו זמנית, לשחקן על שלא יודע שובע. יובל עוז חוזר להצגה המיתולוגית ולסיפורים שצצו בשנים שלאחר מכן, עד היום

        מייקל ג'ורדן (AP)
        רגע איקוני. ג'ורדן במשחק 5 ב-1997 (צילום: AP)

        "ב-3:30 לפנות בוקר מייקל ג'ורדן התעורר עם תסמינים של שפעת, כאב בטן וכאב ראש והוא לא היה יכול לחזור לישון. הוא הקיא כל הלילה, בעקבות זאת הוא החמיץ את אימון הקליעות. הוא נשאר במיטה כל היום והמשיך להקיא. הוא הגיע לאולם מוקדם יותר והלכתי לדבר איתו בחדר האחורי שם הוא ניסה לקבל קצת מנוחה, אבל הוא עדיין הקיא. שאלתי אותו 'איך אתה מרגיש?'. הוא ענה 'אני ממש מרגיש נורא'".

        כך, לפני 20 שנה בדיוק, ב-11 ביוני 1997, רגע לפני פתיחת המשחק החמישי בסדרת הגמר בין שיקגו בולס ליוטה ג'אז, דיווח אחמד ראשד, כתב הקווים של NBC, על מצבו של מייקל ג'ורדן. בכל יום אחר ג'ורדן היה ככל הנראה נשאר במיטה, אבל כדי להבין מה גרם לג'ורדן לגרור את עצמו למגרש במצב הקיצוני בו הוא היה שרוי, צריך להבין מה היה מונח על הכף.

        יוטה של 1997 היתה ככל הנראה הקבוצה עם הסיכויים הטובים ביותר לנצח את הבולס של ג'ורדן בניינטיז. ביחד עם סיאטל של 1996 היה להם את המאזן הטוב ביותר מבין כל הקבוצות שהתמודדו עם הבולס עד אותה נקודה בעשור ההוא (18:64), ובעוד ב-1996 הבולס היו בשיאם ושברו את שיא הניצחונות לעונה רגילה עם 72 ניצחונות, ב-1997, אף על פי שהבולס היו הפייבוריטים (ניצחו 69 משחקים בעונה הרגילה), הפער הצטמצם. זה בא לידי ביטוי בכך שקארל מלון נבחר ל-MVP של העונה הרגילה על פניו של ג'ורדן ובכך שיוטה הייתה קבוצת בית מצוינת. למורמונים היה מאזן מפלצתי של 3:38 בעונה הרגילה בדלטה סנטר עליו השלום, והם ניצחו 21 משחקים רצופים בבית לפני סדרת הגמר מול הבולס.

        לבולס היה את יתרון הביתיות והם ניצחו את שני המשחקים הראשונים של הסדרה בבית, אבל הג'אז המשיכו את רצף הניצחונות הביתיים שלהם ל-23 והשוו את הסדרה ל-2:2 כשהמשחק החמישי אצלם בבית. המומנטום היה אצלם. הבולס מעולם לא היו בפיגור בסדרת גמר, אולם כעת, כשדניס רודמן נסע ללאס וגאס בין משחק 4 ל-5 כדי לנקות את הראש אחרי הכושר הירוד שלו בסדרה, כשסקוטי פיפן לא יציב וכשג'ורדן לא בקו הבריאות, זו הייתה ההזדמנות המושלמת עבור יוטה להיכנס לדפי ההיסטוריה. "הם היו קבוצה ממש מוכשרת והם היו מאוד טובים בבית", אמר פיל ג'קסון בראיון ל-ESPN ב-2012, "לא רצינו לחזור לשיקגו בפיגור 3:2".

        עוד בנושא:

        25 שנה ל"משיכה": כשמייקל ג'ורדן התעלל בדרקסלר ופורטלנד
        המשחק בו האגדה החלה להיכתב: 35 שנה ל"לידה של ג'ורדן"
        מג'יק נגד ג'ורדן, אחד על אחד: המשחק הכי גדול שלא שוחק

        מאמן שיקגו בולס פיל ג'קסון (שמאל) עם מייקל ג'ורדן (AP , AP Steve Simoneau)
        "לא רצינו לחזור לשיקגו בפיגור 3:2". פיל ג'קסון עם ג'ורדן ב-1997 (צילום: AP)

        לאור החשיבות של המשחק ג'ורדן עלה לשחק למרות המחלה, אבל הוא נראה לא במיטבו והבולס היו תלויים בו יותר מדי. במהלך העונה הרגילה הוא היה אחראי ל-29 אחוז מהנקודות של הקבוצה. בסדרת הגמר זה עלה ל-34 אחוז. לשם השוואה, אף שחקן בפלייאוף הזה חוץ מראסל ווסטברוק לא עבר את ה-30 אחוז מסך הנקודות של הקבוצה שלו, וכאשר ג'ורדן לא היה שם לתת את מנת הנקודות הרגילה שלו, הבולס התקשו. "העיניים שלו לא היו מפוקסות", אמר ג'קסון, "שפת הגוף שלו הייתה כזו שגרמה לך לתהות כמה הוא יוכל לשחק וכמה טוב הוא יוכל לשחק". הג'אז ניצלו זאת ובתחילת הרבע השני היתרון שלהם כבר עמד על 16, 20:36, ובחסות הרעש האדיר של הקהל הביתי הם נראו בדרך הנכונה למהפך בסדרה.

        אלא שאז ג'ורדן והבולס התעוררו. קארל מלון היה על הספסל עם בעיית עבירות, ההגנה החונקת של הבולס החלה לעבוד וג'ורדן, שקלע 4 נקודות בלבד ברבע הראשון, הוסיף 17 ברבע השני ולהפסקה הבולס ירדו בפיגור 4 בלבד, 53:49. בחצי השני נראה היה שהעייפות מתחילה לפגוע בג'ורדן. הוא נראה עומד ומתנשף בכבדות ברוב ההתקפות של הבולס והג'אז השתלטו בחזרה על המשחק והגדילו את הפער ל-8, עשר דקות לסיום.

        "תמיד הרגשתי שמייקל הכי אהב את זה כשהסיכויים היו נגדו", יאמר שנים אחר כך ביל וולטון, אגדת ה-NBA שפרשן את המשחק עבור NBC, "למרות שזה אף פעם לא כיף להיות חולה, זה רק העצים את האגדה". הסיכויים מעולם לא היו יותר נגדו. בפיגור 8 ברבע האחרון במגרש החוץ הכי עוין בליגה, עם עייפות מצטברת ומחלה נראית לעין, ג'ורדן היה זקוק לתצוגה יוצאת דופן כדי לצאת מנצח, וזה בדיוק מה שהוא עשה. מיד אחרי השלשה של כריס מוריס שהעלתה את ההפרש ל-8 הוא צמצם ל-6 עם פייד אווי אופייני. בפוזשן לאחר מכן הוא לקח ריבאונד ומסר לטוני קוקוץ' שדפק שלשה במתפרצת. עוד פוזשן עובר, פיפן לוקח ריבאונד אחרי החטאה של יוטה ומוסר לג'ורדן שקולע שלשה. 77:77. תוך קצת יותר מ-60 שניות הבולס השוו את התוצאה. ג'ורדן מנצל את פסק הזמן כדי להתמוטט על הספסל ולאגור כוחות. אפילו את כוס המים שמציעים לו הוא לא לוקח כדי לשמור אנרגיות.

        "בזמן שהוא שיחק, הוא היה לא יאמן", אמר ביל וונינגטון, חברו לקבוצה, "אבל ברגע שהיה פסק זמן או שהכדור נעצר, הוא פשוט נמרח על הספסל". הדו-קרב במשקל כבד נמשך והשוויון נשמר עד שג'ון סטוקטון אסף את הכדור אחרי מהלך שבור של יוטה וקלע שלשה לקראת סיום שעון הזריקות. 81:84 ליוטה, שלוש דקות לסיום. הקהל בדלטה סנטר באקסטזה, אבל ג'ורדן מסרב להישבר. אחרי ערב שלם שבו בריון ראסל מקשה עליו, הוא מצליח להתנער ממנו ולחדור למרכז הצבע בדרך לג'אמפר שמצמק לנקודה, 83:84, שתי דקות וחצי לסיום. בדרך חזרה להגנה הוא נראה מותש פיזית, אבל המאבק נמשך.

        סקוטי פיפן עם מייקל גו'רדן בסיום משחק 5 בגמר פלייאוף 1997 (AP , jack smith)
        משחק אגדי, תמונה אגדית. פיפן מחבק את ג'ורדן המותש אחרי הניצחון (צילום: AP)

        בפוזשן הבא קארל מלון סוחט עבירה ודניס רודמן יורד לספסל עם 6 עבירות. הדוור, שבתחילת הקריירה שלו היה בעייתי מהעונשין ובקלאץ' תמיד היה מועד להחטאות, קולע רק פעם אחת והיתרון עולה לשתי נקודות. מן העבר השני עבירה על פיפן, אבל גם הוא קולע רק פעם אחת מהעונשין, 84:85 לג'אז, שתי דקות לסיום.

        הג'אז לא מצליחים לקלוע בהתקפה הבאה ובצד השני טוני קוקוץ' מקבל את הכדור לליי-אפ, אבל גרג אוסטרטג, הסנטר של יוטה, במשחק חייו (13 נקודות ו-15 ריבאונדים), עוצר אותו עם חסימה אדירה. האנרגיות ביוטה בשיא. הג'אז יוצאים להתקפה שיכולה לסגור את הסיפור, והכדור שוב מגיע לג'ון סטוקטון לשלשה שמתגלגלת החוצה, אבל בריון ראסל משתלט על ריבאונד ההתקפה והכדור מגיע לקארל מלון. ה-MVP של העונה הרגילה לא מצליח להשתחרר מההגנה הלוחצת של הבולס ומשחרר איירבול. ההפרש נשאר נקודה ובצד השני ג'ורדן סוחט עבירה מראסל והולך לקו.

        "נראה שהוא מתקשה לעמוד", אומר מארב אלברט, השדר של NBC, בזמן שג'ורדן מדדה אל העונשין. אבל ברגע הזה, בדקה האחרונה של המשחק הכי חשוב בסדרה, זה היה אולי הרגע האולטימטיבי של נפש על פני חומר, מוח על פני גוף.

        ג'ורדן קלע את הראשונה והשווה את התוצאה. הזריקה השנייה שלו הייתה קצרה, אבל טוני קוקוץ' נתן מכה לכדור וג'ורדן השתלט על הריבאונד. התקפה חדשה של הבולס, וג'ורדן הכניס את הכדור לפיפן לפוסט-אפ, ובריון ראסל, משום מה, בא לשמירה כפולה. בגמר 2005 ראשיד וואלאס עזב את רוברט הורי כדי לעשות דאבל-טים במהלך המכריע של משחק 5, ועולם הכדורסל הזדעק. איך אתה עוזב את אחד משחקני הקלאץ' הטובים בהיסטוריה ברגע כל כך קריטי? זה היה דאבל-טים לא חכם, יש שאומרים שהוא היה הכי לא חכם בהיסטוריה, אבל כנראה שהדאבל-טים של בריון ראסל על פיפן, שהשאיר את ג'ורדן פנוי לשלשה, הוא הוא הדאבל-טים הכי לא חכם אי פעם.

        ג'ורדן קיבל את הכדור חזרה מפיפן, קבר את השלשה וקלע את הנקודה ה-38 שלו. 85:88 לבולס. הג'אז עוד הצליחו לצמק עם דאנק של אוסטרטג, אבל לא עשו עבירה בזמן וראו את לוק לונגלי מגדיל את ההפרש לשלוש בצד השני וסוגר את הסיפור. ג'רי סלואן לקח פסק זמן, וג'ורדן קרס אל תוך זרועותיו של פיפן בתמונה שהפכה לאיקונית. משחק המחלה הפך לאגדה. בראיון מיד לאחר המשחק ג'ורדן נראה גמור. "הייתי מאוד עייף, מאוד חולה. איכשהו מצאתי את האנרגיה כדי להישאר חזק. רציתי את זה נורא", הוא אמר. שנים לאחר מכן הוא יגיד כי המשחק הזה "היה ככל הנראה היה הדבר הכי קשה שעברתי. כמעט התעלפתי תוך כדי משחק כדי לנצח. אם היינו מפסידים, הייתי מרוסק".

        מחלה, הרעלת מזון, או הנגאובר? העדויות על משחק השפעת

        מאז ועד היום צצו כל מיני פרטים חדשים על המשחק האגדי הזה. טים גרובר, מאמן הכושר האישי של ג'ורדן, אמר כי הוא לא היה חולה אלא סבל מהרעלת מזון בעקבות פיצה שאכל מאוחר בערב שלפני המשחק. גורמים אחרים הציעו תיאוריה חלופית, שתסמיני השפעת בעצם היו סיפור כיסוי להנגאובר שהיה לג'ורדן כתוצאה מכך שיצא לבלות עד מאוחר לילה לפני. האמת שזה לא כל כך משנה. איך שלא מסתכלים על זה, המשחק הזה הפך להיות אחד המפורסמים בהיסטוריה של ה-NBA. הנעליים שג'ורדן נעל באותו משחק הפכו לנעליים היקרות בהיסטוריה כשנמכרו בתמורה ל-104 אלף דולר במכירה פומבית ב-2013. אבל למשחק הזה היו כמובן עוד משמעויות מעבר לכסף ויחסי ציבור. עד המשחק הזה כולם דיברו על ההופעה של וויליס ריד במשחק השביעי של סדרת הגמר ב-1970 כרפרנס למשחקים מונומנטליים בהם אחד הכוכבים התמודד עם קושי, כאשר ריד עלה לשחק למרות פציעה חמורה בירך והטריף את הקהל של הניקס בדרך לאליפות. אבל המשמעות של ריד במשחק הזה הייתה בעיקר רוחנית. הוא קלע בסך הכל 4 נקודות ושיחק 27 דקות.

        ג'ורדן שיחק 44 דקות, קלע 38, הוריד 7 ריבאונדים, מסר 5 אסיסטים וחטף שלוש פעמים. זו שורה סטטיסטית מפלצתית גם עבור שחקן בשיא כושרו, בטח עבור שחקן שבילה את כל היום לפני המשחק בתא השירותים. התצוגה הזו הפכה להיות הגביע הקדוש של משחקי ההתמודדות עם פציעות וחציית הגבולות בדרך לניצחון. כשפול פירס חזר לפרקט אחרי שירד לחדר ההלבשה בכסא גלגלים בגמר 2008 או כשדירק נוביצקי התמודד עם שפעת בגמר 2011, ההשוואה המיידית הייתה למשחק המחלה של ג'ורדן. זהו סטנדרט הזהב.

        "אחרי שהגעתי למקצוענים קווין לוגרי, המאמן של הקבוצה, נהג לשים אותי באימונים בחמישייה הראשונה", אמר ג'ורדן בראיון אצל ראשד לרגל יום הולדתו ה-50 לפני כארבע שנים, "היינו מחסלים את החמישייה השנייה. אבל הוא רצה לבדוק אותי, ובמצב של 1:5 או 2:5 במשחק עד 8 הוא היה מעביר אותי לחמישייה השנייה. אם אתה מפסיד, אתה חייב לרוץ. אני אמרתי לעצמי 'אוקיי, אתה מנסה להוכיח נקודה?', בום, היינו חוזרים ומנצחים את המשחק. אלו היו כלי אימון בשבילי. כל יום באימון היה ככה בשבילי, זו הייתה תחרות, כך שכאשר המשחק הגיע, אין שום דבר שלא התאמנתי עליו. זו שגרה. כל מה שקורה על הפרקט עכשיו, כבר עשיתי בעבר".


        ההסבר הזה, תיאוריית זכרון השריר נקרא לו, הוא כנראה ההסבר הטוב ביותר לכך שג'ורדן היה מסוגל לעלות לפרקט ולשחק ברמה הכי גבוהה גם כאשר רובנו היינו מתכרבלים בשמיכה ומבקשים מאמא שתבוא להכין לנו תה עם דבש. זה אולי ההסבר למה הוא נתפס כגדול מכולם. אלה לא רק המספרים, לא רק הסטטיסטיקות, לא רק השיאים שנשברו לאורך הדרך, אלא זו הרוח שהוא מייצג, התחרותיות שזורמת בעורקיו, התחושה שהוא בלתי מנוצח, ההילה שהייתה סביבו. זה קצת חילול השם לדבר במונחים כאלו בעידן בו מספרים וסטטיסטיקות מעולם לא היו משמעותיים יותר, אבל הגדולה של ג'ורדן באמת הייתה מעבר למספרים. היא הייתה גדולה שגורמת לנו להיזכר בו בערגה גם 20 שנה אחרי.

        הסטטיסטיקה המלאה מהמשחק

        מייקל ג'ורדן (AP)
        הרבה מעבר למספרים (צילום: AP)