הם משלנו: התאומים הישראלים של כוכבי גולדן סטייט וקליבלנד

נכון, מסלול הקריירה של שניהם פחות או יותר הפוך: קטש פרץ בגיל צעיר ושיחק את משחקו האחרון בקריירה בגיל 25 וחצי, הזמן בו קרי עשה מקצה שיפורים והפך מסקורר חביב ומוכשר לתופעת כדורסל אהובה וכל-אמריקאית. אבל באופן מהותי, ההשוואה הזו פשוט מתבקשת מדי. שניהם מתגברים על מבנה גוף צנום וכחוש באמצעות חושי משחק מפותחים ומגע קסם בכדור. שניהם להטוטני כדורסל שעטופים בהילה מיוחדת, עם יצירתיות סוחפת. שניהם לא ניחנו באתלטיות יוצאת דופן, אבל התברכו בכישרון טבעי בלתי נדלה. ולשניהם יש גם נטייה חמורה להיפצע, שלאחד מהם גדעה את הקריירה המופלאה באיבה ולשני היוותה מכשול עיקרי בדרך לגדולה (עד שרפואת הספורט המודרנית צמצמה את הנזק למינימום. אם רק היו לקטש האמצעים ו/או המודעות כדי להתגבר על שבריריות הגוף). קטש היה עגמומי ומופנם, קרי מחויך ומשוחרר, אבל הבשורה הקסומה ששניהם הביאו לפרקט היתה דומה.

עוד בנושא:

לברון: "קשה להיות שחור באמריקה", סטיב קר יחזור?
קיירי אירווינג הופך לאט לאט לכוכב-על בכוחות עצמו
סדרת הגמר בדרך לנתוני שיא של 19 שנה: "לזה כולם חיכו"
"זו ההזדמנות של מייק בראון להשיג נקמה בלברון ג'יימס"

יש חובבי כדורסל ארצישראלים שמוכנים להישבע עד עצם היום הזה שהגארד החמקמק של הפועל תל אביב בשנות ה-70 הוא הכדורסלן הכי מוכשר שראו בימי חייהם. בארי לייבוביץ' היה פנטזיסט עוד לפני שהמונח הספורטיבי הזה הומצא: היתה לו שליטה אבסולוטית בכדור וחיבה בלתי נשלטת לאחוז בו זמן מקסימלי תוך שילוב שלל טריקים מאמריקה שהותירו את הילידים מישראל פעורי פה. בכדורסל המודרני, בו הכל קורה מהר יותר ועם מינימום כדרורים, קשה להאמין שהיה מצליח להשתלב בקלות. אבל הסגנון הזה שורד את מבחן הזמן אם בוחנים אותו ודרך הפריזמה של קיירי אירווינג, אמן ההטעיות והחדירות, שבזמן אחר ובמקום אחר ככל הנראה היה מקבל הרבה יותר הוקרה. גם הוא קצת חסר שליטה לפעמים, גם הוא רואה במסירה ברירת מחדל מעיקה במיוחד, אבל גם הוא ספקטקל מהלך על שניים. עבור קליבלנד, הקבוצה שעושה את השימוש הכי נרחב ב-NBA בבידודים (11.9 אחוז מהפוזשנים), הוא נכס עצום.

אוהדי ספורט ותקשורת ספורט לעד יעשו את ההפרדה הדיכוטומית בין דמויות טובות לרעות, אבל רק יחידי סגולה (או סתם מזוכיסטים) מקבלים על עצמם את דמות הנבל מיוזמתם בהכנעה, מתוך ידיעה שבמחי החלטה אחת הם ייתפסו כבוגדים וכשנואים עד סוף הקריירה. קווין דוראנט וערן זהבי הם כאלה. כל אחד בתורו גרם לתפיסה הרומנטית שלנו את הספורט לקרוס והציב בפנינו מראה על מה באמת חשוב בחברה המודרנית: כסף (זהבי) או יוקרה (דוראנט). שניהם גם הצליחו לתחזק את התדמית המתועבת בתקופה שלאחר מכן - זהבי עם העימותים עם אוהדי הפועל תל אביב ודוראנט עם האמירות לפיהן הוא "נהנה משריקות הבוז כלפיו" ברחבי ארצות הברית. מבלי להיכנס לוויכוח האם מעשי ה"בגידה" שלהם היו ראויים או לא (בעיני זה רק הופך אותם לאנושים ומרתקים יותר), ברור שכדי להתמודד עם שנאה שכזו צריך עור של פיל. ושניהם, כך נראה, קורצו מאותו חומר.

בנוף הספורטיבי הישראלי הדל לא תהיה תופעה ספורטיבית בממדים של לברון ג'יימס, "הנבחר" שמגיל 16 מנסה לעמוד ברף הציפיות הבלתי אפשרי שהעמידה לו קהיליית ה-NBA כולה. אבל אם מחפשים דמות עם נרטיב דומה, היא חייבת להיות ממכבי תל אביב של שנות ה-70. למה? בגלל שהאפקט זהה. כשם שהצהובים שמו את ישראל על המפה, כך גם לברון שם את קליבלנד. כשם שמכבי תל אביב ההיא הסבה אושר למדינה שלמה שמורגלת לסבול, כך גם לברון הפך את קליבלנד למקור גאווה אחרי שנים רבות בהן הייתה עיר שוליים זנוחה ואפרורית. בהתחשב בעובדה שלברון הוא יליד אקרון, פרבר של העיר, דרוש כאן מישהו עם קשר מקומי חזק כדי למצוא השוואה הוגנת. ומ.י.ק.י, על אף שלא נשא על גבו את אותן ציפיות מגיל כה צעיר, כן היה אחראי במידה לא מבוטלת למורל האומה במשך כמה שנים. קצת כמו לברון וקליבלנד.

לו היינו מבססים את ההשוואה על יכולת מקצועית נטו ולא גם על פרסונות, כנראה שגם אנחנו היינו מזכירים את דריימונד בנשימה אחת עם נדב הנפלד. אבל זה כנראה יהיה מפלט קל מדי, כי כשמדברים על דריימונד, אין ברירה אלא להזכיר את מה שהוא מחוץ לפרקט. ושם הוא כבר הרבה יותר קרוב לדמות מפורסמת אחרת בספורט הישראלי. זה לא שעל המגרש אין קווי דמיון בינו לבין ברקוביץ': שניהם גאונים בדרכם, אחד מביא זאת לידי ביטוי במסירות עומק גאוניות והאחר במהלכי הגנה מבריקים. מחוצה לו, לגרין יש פה גדול שמפיק מרגליות בכל נושא, גם כאלה שאינם קשורים אליו או לגולדן סטייט ישירות. נדמה שבשנה האחרונה לא היה יום אחד שגלשנו באתרי הספורט מבלי להיתקל בציטוט שנוי במחלוקת של גרין. באותו פרק זמן גם למדנו להכיר את החיבה הבלתי מוסברת שלו לאזור החלציים של שחקנים יריבים. נו, אתם יודעים כמו מי.

הם טכניים להפליא, הם מהנים לצפייה, הם קבוצתיים וחכמים, אבל משהו חסר כדי שיהפכו לכוכבי על של ממש. כשוורמוט הגיע למכבי תל אביב הוא התאייד על רקע הדומיננטיות של ערן זהבי. כשלאב הגיע לקליבלנד לקח לו זמן למצוא נישה סביב לברון ג'יימס. שניהם מואשמים, ולעתים קרובות במידה של צדק, בהיותם רכים ועדינים מדי. יש לא מעט דוגמאות לספורטאים ישראלים כישרוניים שלא מיצו את הפוטנציאל בשל מחסור בקשיחות, אבל ורמוט הוא דוגמא לאחד שעשה דבר או שניים בקריירה על אף החסרונות. גם לאב הגיע להישגים, אבל סדרת הגמר החלשה שלו בעונה שעברה רק חיזקה את התדמית הפגיעה. כעת יש לו הזדמנות לתקן.

אף פעם לא קל להיות בשניים בצל הפרסום. ההיסטוריה מלאה בצמדים שקנאה, מעמד, כבוד וכסף הפרידו ביניהם: ארט גרפונקל הסתכסך עם פול סיימון, קובי תיעב את שאק, דיוויד בלאט הפך לצ'ילבה של פיני גרשון, אפילו שפר הודה שקינא בקטש. לכן הזוגיות הפורחת בין קליי תומפסון לסטף קרי כל כך מרשימה: שש שנים שהם משחקים יחדיו, יותר מארבע שנים שהם ה"ספלאש בראדרס" עם כל המשמעויות הנלוות לכך, ובכל זאת נדמה, על פניו, שאין ביניהם גרם של צרות עין. ברבות השנים סטף קרי פיתח גם קריירת סולו והפך לכוכב על בפני עצמו, אבל תומפסון כנראה יחסה בצילו עד שאחד משניהם יעזוב את גולדן סטייט. אי השוויון ביניהם כמעט מובנה, למרות שתומפסון עשה דבר גדול או שניים בכוחות עצמו (תזכורת: אלמלא ההצגה ההיסטורית שלו במשחק 6 מול הת'אנדר אשתקד, הליגה היתה נראית אחרת לגמרי, וגם דוראנט לא היה מצטרף). ובכל זאת, התיאום מושלם ונו הארד פילינגס. אנדיוני, גרסת אמריקה.

"נו נרווס, נו הרי, פאס פאס איטס א קאם", אמר ארבייטמן, וג'בייל מגי יישם. אחרי שנים שבהן נראה אבוד, הסבלנות והעבודה הקשה השתלמה והסנטר הפך שוב לשחקן מכובד שיש לקחת ברצינות. כדי להיפטר מתדמית הליצן כנראה שיידרש יותר מזה: שחקן קליבלנד נשאל שלשום על האפקט שיהיה למגי על הסדרה, והשיב לא לייחוס ש"לא יהיה לו אפקט, כי הוא לא מספיק חכם כדי להיות פקטור בסדרה. אני לא חושב שהוא יראה אפילו דקה אחת". מגי דווקא כן יראה דקות, וכן ינסה לתרום בהן בדיוק כפי שעשה לאורך העונה ולפרקים גם בפלייאוף. דמות קאלט כמוהו לא משתלבת באופן טבעי במעמד כה רציני ומותח כמו גמר ה-NBA. אבל אם ארבייטמן תרם גול במספרת לעונת האליפות הראשונה של באר שבע, אולי גם מגי יכול.