דמות עגולה: קיירי אירווינג הופך לאט לאט לכוכב-על בכוחות עצמו

כשזידאן נגח במטראצי בגמר המונדיאל אמרו עליו שהוא החזיר את המשחק למקום שממנו הוא בא – לשכונה. אין שום דבר אלים בדרך שבה קיירי אירווינג משחק כדורסל, והוא עדיין לא אייקון גלובלי כמו זיזו. אבל, במובן מסוים, האפקט של השניים על הספורט שלהם די דומה.

אירווינג רואה את המגן מולו, מוכן ומזומן בינו לבין הסל, ופשוט מוצא, או ליתר דיוק ממציא, שביל לעקוף אותו. ובכל פעם השביל הזה הוא קצת אחר, ובכל פעם רצף ההטעיות שונה במקצת. המהלכים שלו הם כמו פתיתי שלג – חד פעמים, יפהפיים ומרגשים. ואין תרגילים. אין חברים לקבוצה. אין מאמן. אין עולם. כמו בשכונה.

אירווינג בן ה-25 הוא כמו קוץ בכפם של אותם מאמנים ופרשנים שמרנים, אשר רואים את כל הכישרון שלו ומתייחסים אליו כהשפעה רעה על דור שלם של רכזים מוכשרים פחות, המסרבים ללמוד את רזי התפקיד. אך הגישה הפוריטנית הזו סיימה את חלקה בעולם הכדורסל – הרכז הטהור מת, ואת מקומו תפסו גילברט ארינאס, ראסל ווסטברוק, סטפן קרי וקיירי. רגע לפני שתתחיל סדרת הגמר שתהיה אולי הכי חשובה, מעניינת, ועמוסת כוכבים שנזכה לראות בחיינו, החלטנו להתמקד בגארד השנוי במחלוקת של הקאבס, שקצת נדחק הצידה איכשהו בין לברון ג'יימס, קווין דוראנט, סטפן קרי ודריימונד גרין.

עוד בנושא:

האימונים המשוגעים שהחיו את קייל קורבר מחדש בקליבלנד
ב-NBA מוכנים: "זו ההזדמנות של מייק בראון להשיג נקמה בלברון
סטיב קר לא אופטימי: "נכון לרגע זה, לא אאמן את משחק 1 בגמר"

קיירי נולד במלבורן, אוסטרליה, אך גדל בניו ג'רזי. אביו, דרדריק, החזיר את המשפחה הביתה אחרי קריירה בינלאומית כשחקן. לפניה האב שיחק באוניברסיטת בוסטון תחת ריק פיטינו, וסיים ארבע שנים כקלע המוביל של המכללה בכל הזמנים. עם או בלי קשר, את המלגה לשחק בקולג' הזה קיירי קיבל כבר בגיל 9. דרדריק, שהיה גארד מוכשר ביותר בפני עצמו, טוען שראה את קיירי מכדרר כדור כבר בגיל 13 חודשים, ויש לו הוכחות מצולמות שיגבו זאת. הקשר בין השניים הוא אחת מהסיבות הראשונות שקיירי מצטט להצלחה שלו.

ומהאבא נמשיך לאב הרוחני, רוד סטריקלנד. מדובר כנראה בצירוף מקרים מיסטי, סטריקלנד הוא הסנדק של אירווינג, ואולי השחקן שקיירי הכי מזכיר כשהוא חודר לטבעת. סטריקלנד, ששיחק בפורטלנד, סן אנטוניו ו-וושינגטון בין היתר, מעולם לא היה קלעי ברמתו של אירווינג, אך הליי-אפים האקרובטיים שלו השאירו ביגמנים מבולבלים עוד בשנות ה-90, והם דומים באופן מחשיד לאלה של אירווינג. אחרי שהשליט טרור בכל מגרש בניו ג'רזי, פציעה גרמה לקיירי לשחק רק 11 משחקים בעונתו היחידה בדיוק של מייק ששבסקי. קואץ' קיי יזכה לקבל את אירווינג כשחקן קבוע בנבחרות ארה"ב – התחנונים של נציגי נבחרת אוסטרליה לא הועילו – ואירווינג אף זכה בתואר השחקן המצטיין באליפות העולם ב-2014. אך אירווינג לא זכה להצלחה קבוצתית לפני שהמלך חזר הביתה.

הקשר של קיירי ולברון יותר מזכיר את שאק וקובי מאשר את מייקל וסקוטי. בלייקרס, קובי היה הכוכב ושאק היה השמש. בריאנט היה סוליסט פוחז עם היכולת להשתלט על המאני-טיים, על אף ששאקיל היה הסיבה המרכזית שהלייקרס נתנו לנו את השושלת האחרונה עם שלוש אליפויות רצופות, אי אז כשהתחלף המילניום. לעומת זאת, בבולס של שנות ה-90, בניגוד לצמד של הלייקרס והחיבור בין ג'יימס לאירווינג, ההיררכיה המקצועית בין ג'ורדן לפיפן הייתה הרבה פחות מעורפלת.

ג'יימס הוא המלכה על לוח השחמט, הכל עובר דרכו, הוא מנהיג את הקבוצה בכל אספקט אפשרי. זה לא חדש, אך היכולת של קיירי להתנהל מחוץ לעולם הזה, היא מה שהופכת אותו למספר 2 האידאלי עבור לברון. אירווינג מסוגל לקחת נתחים גדולים מהנטל ההתקפי, בהם ממש ניתן לראות את ג'יימס נח עם ידיו על המכנסיים, נותן לרכז שלו ללכת לעבוד. ג'יימס משלים את אירווינג, ומתפקד כרכז דה-פקטו של הקבוצה בהתקפה, ובכך מפנה אותו להיות הסקורר העילאי שהוא. בין לבין, אירווינג גם חוטא בתיאורית קונספירציות פילוסופיות על מבנה כדור הארץ (תקציר הפרקים הקודמים, למי שפספס: אירווינג פקפק בתיאוריה המקובלת וטען שכדור הארץ בעצם שטוח. אחרי שעורר דיון נרחב ב-NBA, הוא התראיין בשנית והציג גרסה מרוככת לטענה שלו, אם כי סירב לחזור בו מהדברים).

לפני שנשווה בין קיירי ליריבו מהצד השני של הגמר, סטפן קרי, חשוב להניח את הדברים במקום. קרי עדיף עליו. היכולת של הקלעי הטוב בהיסטוריה של המשחק לכופף את ההגנות עד שהן נשברות שמה אותו בספירה אחרת. אחלה. אמרנו את זה. ועדיין, הקאבס מסתכלים על הרכז של גולדן סטייט, מסתכלים על הרכז שלהם, והם לא מרגישים בעמדת נחיתות. למה? התשובה הקצרה היא שקיירי כבר הוכיח שכמו שהוא לא יכול לשמור על קרי, ככה קרי לא יכול לשמור עליו. מדובר בשני סקוררים מדהימים, עם חוש למהלכים דרמטיים, כאלה שגורמים לך לחכות בעצבנות לעצירה במשחק, כדי שתוכל לראות כבר את השידור החוזר.

הסיבה המקצועית שהקאבס סומכים על אירווינג, מעבר ליכולת הפנומנלית שלו בקלאץ', שאליה נגיע, היא שהוא הראה להם שאין לו מתחרים בכל מה שקשור לשליטה בכדור, ובסיומת מתחת לסל. וזה משונה, כי קרי וקיירי מושווים זה לזה כל הזמן באספקטים האלה. בתקשורת וברחבי הליגה יש אפילו מי שיכנה את קרי בתור המסיים הנמוך הטוב ביותר, ומאסטר שליטה בכדור שאין לו תחרות. האימונים שלו בתחום הפכו ויראליים, ומייצגים את פסגת השאיפות של כל מכדרר באשר הוא. אבל מבט כן, למספרים ולמשחקים עצמם, יוכיח ששני התארים האלה שייכים לאירווינג. הם היו שייכים לו פחות או יותר מהרגע שנכנס ל-NBA, בתור הבחירה הראשונה בדראפט 2011.

בזמן שקרי נותן לכדור להנחות אותו, ומרחיק אותו ממנו בהפגנתיות, בתקווה שהמגן יטעה לחשוב שיש לו סיכוי לחטיפה, אירווינג משאיר אותו צמוד יותר בדרך כלל. שניהם מסוגלים לבצע כל קומבינציה אפשרית של הטעיות, וההגנות נופלות בכל פח שהם טומנים. אך אירווינג "שולט" בכדור, בזמן שקרי יותר "מטפל" בו. קרי מאבד יותר, גם בגלל שהוא חופשי ושאנן יותר עם הכדור, וגם כי קיירי פשוט טוב יותר באלמנט הזה של המשחק, ואחד הטובים ביותר שראינו אי פעם.

בכל הקשור ליכולת לסיים מהלכים בקרבת הטבעת קרי השתפר מעונה לעונה. כעת הוא מהטובים בליגה מבחינת יעילות, והוא מסוגל לעשות דברים מרהיבים בסיטואציות הנכונות. זה עדיין לא הופך אותו ליריב ראוי לרב-אמן מקליבלנד. מבחינת סגנון היוצרות מתהפכות הפעם – קרי מתגלה כשמרני לעומת החוצפה ההרפתקנית של אירווינג.

הקליעה של קרי נותנת לו המון חופש בתוך קשת השלוש. כשהוא חודר, המגן שלו נמצא כל כך רחוק ממנו פשוט כי הוא היה חייב לקפוץ באוויר עם כל רמז להטעיית קליעה. לרוב קרי מוצא את עצמו מול הגבוה שבא לעזרה, עם כל המרחב שבעולם כדי לתמרן את דרכו סביבו. אך קרי יודע שחדירה, מסירה והתמקמות מחדש מעבר לקו היא אחת הדרכים היעילות ביותר שלו להתפנות לקליעה מבחוץ, והוא מנצל זאת פעמים רבות במהלך המשחק. כתלמיד של סטיב נאש הוא יודע איך לשמור את הכדרור שלו "חי" עד לרגע האחרון. הסטייל של קיירי נראה אחרת לגמרי. אירווינג מזמין כל גבוה אומלל שנקרה בדרכו לדו-קרב אווירי, ומשוויץ ביכולת הקסומה שלו לגבור עליו באינספור דרכים. אירווינג לוקח זריקות במצבים שקרי היה פשוט מוותר עליהם מראש, והוא עושה זאת בחן ובכריזמה שלא ראינו בעבר.

הוא מכיר כל נקודה על הקרש כמו שזברה מכירה את הפסים של אמא שלה. הוא יודע איך לסובב את הכדור מכל מקום בטאץ' שנראה כמעט מאגי לעיתים, כך שינשק את הפלסטיק בעדינות וימצא את דרכו לתוך החישוק. הוא משתמש בשתי ידיים, משני הצדדים של הסל, על רגל אחת או שתיים, ואין שום דרך או תקווה לעצור אותו. הכישרון הזה הופך אותו לטוב ביותר בעולם. חד משמעית. וזה רק הצורך שלו בדרמה שלא מאפשר למספרים לשקף את זה עד הסוף. לפעמים ממש אפשר לראות את השעמום על פניו, ואיך הוא מתחלף בשעשוע כשהוא מחליף יד באוויר שלא לצורך, סתם כדי להקשות על עצמו. שכונה, כבר אמרנו?

קיירי הוכיח את יכולתו בקלאץ', ויש לו הרבה יותר ראיות מאותה זריקה לבדה. עצם העובדה שהקורא יודע בדיוק על איזו זריקה מדובר, ואולי אפילו מדמיין אותה בעיני רוחו, כנראה מסבירה טוב יותר את המשמעות שלה מאשר כל תיאור שלי אותה. רק נזכיר את השומר חסר האונים שעמד מולו באותן דקות סיום של המשחק אשר הכריע את גורל האליפות – סטף קרי, מי אם לא הוא.

מעבר לכך כמה מהופעותיו הגדולות ביותר של אירווינג הגיעו במשחקים החשובים ביותר, מול הקבוצות הטובות ביותר. בין אם מדובר ב-57 הנקודות שהרעיף על הספרס בעונת 2014/15, 41 נקודות במשחק החמישי בגמר של העונה שעברה, או אפילו 42 הנקודות שתפר במשחק הרביעי מול בוסטון, כשהסלטיקס עשו קולות של קאמבק וג'יימס סחב ארבע עבירות במחצית הראשונה.

והכל תמיד באותה יצירתיות סוחפת. קיירי מפזז במעלה המגרש והכדור שייך לו כמו עוד איבר מגופו. כל מכשול שהוא פוגש הוא רק הזדמנות להקרין עוד קצת מהווירטואוזיות הקסומה שלו. סדרת הגמר השנה מציגה לא פחות משבעה סופר-סטארים בשיאם. ואנחנו נדבר עליה גם בעוד 20 שנים מהיום. רק אל תתפלאו אם זה יהיה אירווינג ששוב יגנוב את ההצגה.