הדבר הראשון שחושבים עליו כשרואים אותו עולה לזריקה, כשרואים את הכדור נושק לרשת בלבד, כאילו הוא נמצא בסכסוך עתיק-יומין עם הטבעת, הוא שזה כל כך קל, כל כך נטול מאמץ, כל כך טבעי, כאילו אין שום אפשרות אחרת מלבד נשיקה לרשת בלבד, מלבד קליעה חלקה ונקיה וקדימה, לזריקה הבאה. וזה, כנראה, טבע האדם: לראות את התוצאה הסופית בלי לראות את מה שהוביל אליה, אלא שבעוד אצל ספורטאים אחרים ניתן לראות את העבודה הקשה גם בלי לקלף את הקליפה החיצונית, החזות של קייל קורבר לא ממש מלמדת על כל הדברים שהוא נאלץ לעשות כדי להפוך לקייל קורבר, האיש שלא ממש היה אמור להיות איפה שהוא נמצא, לא כל שכן בגיל 36 וקצת. בעוד כמה שבועות הוא עשוי לחגוג טבעת אליפות ראשונה ולשים דובדבן על קריירה היסטורית למדי, מלאה בנקודות ציון יוצאות דופן.
בעיקר בהתחשב בעבודה שהוא פשוט לא אמור להיות כאן.
גם לגנטיקה יש משקל בסיפורנו. אימו של קורבר קלעה 74 נקודות במשחק תיכונים, אחיו שיחקו במסגרות מאורגנות ואביו היה צלף מדופלם גם כן בשעתו, לפני שהפך לכומר בכנסיה מעורבת קצת מחוץ לקומפטון, לוס אנג'לס, שכונה עם רוב די מובהק של שחורים והיספנים. אלא שמשפחת קורבר הלבנה עד מאוד השתלבה מצוין בסביבה הזאת. כל כך מצוין שכשעברה לאייווה, קייל בן ה-12 הביע תרעומת על הסביבה הלבנה מדי; לא היו לו חברים שחורים או היספנים, וזה הפריע לו. דבר נוסף שהפריע לו היה חוסר העניין המובהק של רוב המכללות בו, אולם אותן ניתן היה להבין: בשום שלב קורבר לא היה שחקן תיכונים מבריק, ועל כן, כשקרייטון הגישה הצעה, לקראת סוף שנות התשעים, לא ממש היה לו מקום להיות בררן. אז וגם היום הוא לא עשה הרבה יותר מלעמוד, לזרוק ולקלוע, אך הוא עשה זאת בצורה עילאית: באף שנה מארבע השנים שהעביר בשורות הבלוג'ייז ירד מ-43 אחוז מחוץ לקשת, 46 אחוז מהשדה או 86 אחוז מהעונשין. באופן די מפתיע, אחת הסיבות העיקריות לכך היתה החיבה החדשה שפיתח לאמנות. "כשקייל היה בקרייטון הוא ממש התעניין באמנות, והאהבה לאמנות נותרה איתו", סיפר ל-NBA.COM אביו, קווין. "התשוקה לאמנות גרמה לו להסתכל לעומק ולחדד את תשומת הלב שלו לפרטים".
אחרי עונת בכורה לא פשוטה השתפר חובב האמנות באופן עקבי בכל אחת משלוש האחרונות, וסיים את קריירת המכללות שלו כקלעי הרביעי בכל הזמנים של קרייטון, כקלעי השלשות הטוב ביותר וכשחקן עם אחוזי העונשין (89.1) והשלשות (45.3) הגבוהים בתולדות המכללה. רוב קבוצות ה-NBA לא התרשמו, ובדראפט 2003 הוא נבחר עמוק אל תוך הסיבוב השני, במקום ה-51, על ידי ניו ג'רזי. אלא שהנטס מיהרו להעביר את הבחירה לפילדלפיה תמורת 125 אלף דולר - כסף בו ניו ג'רזי השתמשה, בין היתר, כדי לקנות מכונת צילום חדשה. "ויתרנו על שחקן ליגת קיץ טוב", אמר זמן מה לאחר מכן הג'נרל מנג'ר של הנטס, רוד ת'ורן, ולא ידע כמה הוא טעה. גם פילדלפיה מודל 2003/04, של רנדי איירס, לא ידעה כלל כיצד להשתמש בו, ויעידו על כך 12 דקות למשחק בלבד. זאת ועוד: איירס - שיפוטר באמצע העונה ולא ישמש עוד כמאמן ראשי ב-NBA - דחק בקורבר להפוך למישהו שהוא לא, לעזוב כבר את השטיק הזה של לזרוק שלשות ולהפוך שחקן שלם יותר. על כן, הקלעי המדופלם בילה פחות ופחות זמן על קשת השלוש, קיבל פחות ופחות דקות, והפך פחות ופחות אפקטיבי. כל זה השתנה כשג'ים אובריאן הגיע, הפך את קורבר לשחקן חמישייה, והעביר לקלעי הצעיר מסר: בכל פעם שוויתר על שלשה, ירד לספסל. מאז, קורבר למד שהוא קודם קלעי, וקלעי לא מוותר על זריקות.
שיתוף הפעולה עם אלן אייברסון, בפרט, היה מצוין: "התשובה" ריכז את מלוא תשומת הלב של היריבה וקורבר מצא עצמו לא פעם פנוי בפינות, בתפר שבין שחקן אחד ומשנהו. "הייתי צריך ללמוד לחפש את הזריקות שלי, כי לא ממש יכולתי לייצר לעצמי", הודה בפני "פוקס ספורטס". "ידעתי שאני מוגבל לכדרור או שניים, אז הרבה מזה היה עניין של למצוא מרווחים. התחלתי למצוא הרבה מרווחים שכאלה בהתקפות מתפרצות בפילי, עם אייברסון. זה היה חלק גדול ממה שעשינו. זה היה די כיף". "די כיף" זה אנדרסטייטמנט: בעונתו השניה בליגה, לאחר שרוב הקבוצות בה ויתרו עליו ולא נתנו לו סיכוי להצליח, קורבר קלע 226 שלשות - יותר מכל שחקן NBA אחר באותה עונה שלא ענה לשם קוונטין ריצ'רדסון (שגם כן צלף 226 זריקות), יותר מכל שחקן אחר בתולדות הסיקסרס. העונה הנהדרת הזו סידרה לו חוזה של 25 מיליון דולר לשש שנים, וגם ההמשך היה חיובי: אף שעלה מהספסל, רשם ב-2006/07 את עונתו הטובה בקריירה, לפחות מבחינה סטטיסטית, עם 14.4 נקודות (כולל 91 אחוז מהעונשין - יותר מכל שחקן אחר בליגה באותה עונה).
אף על פי כן, נשלח בטרייד ליוטה בשלהי העונה הבאה ובילה שתיים וחצי עונות כשחקן ספסל בג'אז. באחרונה שבהן קיבע את שמו בהיסטוריית הליגה, כשהעמיד ב-2009/10 לא פחות מ-53.6 אחוזי הצלחה מחוץ לקשת (59 מ-110) - העונה הטובה בתולדות ה-NBA (השיא הקודם - 52.4 - היה שייך לסטיב קר). אך בתקופה ההיא חזון גולדן סטייט ויוסטון הנוכחיות היה נראה כמו חלום רחוק; הליגה כולה לא ממש ידעה להעריך כמה חשובה הזריקה לשלוש, וכמה חשובים שחקנים שמסוגלים לקלוע באופן קונסיסטנטי מחוץ לקשת, ועל כן קורבר היה שחקן משלים, שחקן שולי, גם ביוטה וגם לאחר מכן, מהספסל של שיקגו. בתגובה למציאות העגומה משהו, כמו גם לפציעות מהן סבל בשנים שאמורות היו לעצב את הקריירה שלו, החליט ב-2008 הקלעי המדופלם לחבור לרופא בשם מרכוס אליוט, בוגר הרווארד, שהקים חברה שהתמחתה במדעי-ספורט בסנטה ברברה. תחילה, הגיע קורבר כדי לטפל בברך ובקרסול ובכתף פגועים, שאיימו על המשך הקריירה שלו. "במונחי NBA", אמר אליוט ל"גרנטלנד", "הוא היה כמו נכה". שחקן יוטה דאז החליט לבלות את הקיצים שלו בסמוך למרפאה ומשנה לשנה, בזמן ששחקנים אחרים התבגרו וראו כיצד הגוף שלהם מאבד אתלטיות, פיזיות וניידות, הוא רק הלך והתחזק. ואז הגיע מעבר נוסף של קבוצה, ומעבר משמעותי הרבה יותר - שני מעברים ששינו את הדרך בה קייל קורבר הסתכל על חייו, ואת הדרך בה ליגה שלמה הסתכלה עליו.
בקיץ 2012 נשלח בטרייד שלישי בקריירה - הפעם לאטלנטה, שם חווה את התקופה היפה בחייו. את עונת הבכורה שלו סיים עם הישג היסטורי - לפחות שלשה מוצלחת אחת בכל אחד מ-73 המשחקים האחרונים של העונה, משהו שרק שלושה שחקנים בתולדות הליגה עשו לפניו. האחוזים כרגיל היו גבוהים למדי (45 מחוץ לקשת, מקום שני בליגה), אך שיפור גדול עוד יותר הגיע בעונה הבאה. הצלף הוותיק חתם על חוזה חדש של 24 מיליון דולר לארבע שנים וקיבל בונוס בדמות מינויו של מייק בודנהולצר, שהפך את אטלנטה למעין סן אנטוניו של המזרח, עם דגש על הנעת כדור, תנועה בלי כדור, חסימות ומעט מאוד אגו, כל הדברים עליהם קורבר גדל והעריץ בלייקרס של שנות השמונים. עוד קודם לכן, בקיץ 2013, העלה קורבר מדרגה בהכנה שלו לעונה, כששוכנע על ידי מרכוס אליוט לנסות משהו שנקרא "מיסוגי" - מילה שהופיעה לראשונה ביפן לפני כמה אלפי שנים, אבל משמעותה התפתחה עם הזמן. קצת קשה להסביר אותה, אך כשנדרש לנסות ולפשט מה לעזאזל עושים במיסוגי הזה, אמר קורבר: "פעם בשנה, אתה עושה משהו שאתה ממש לא בטוח שביכולתך לעשות".
בחודשי הקיץ ההם למשל, הציע לו אליוט לעלות על גלשן חתירה, ולחתור יחד מסנטה ברברה לאיי צ'אנל - עניין של 40 ק"מ במים פתוחים, שעלולים להיות שורצים בכרישים לבנים. קורבר נפל למים אחרי 45 שניות, אך למד שהעניין העיקרי במיסוגי הוא לדעת איך לקום. בלית ברירה, בשל כאבים גופניים ורוחות חזקות, נאלצו השניים לחתור על הברכיים. בשלב מסוים, היו משוכנעים שאחד הכרישים מתקרב אליהם, אך היה זה בסך הכל דג שמש עצום, ובנקודה כלשהי האסימון נפל לקייל קורבר: הוא הפסיק לחשוב והתחיל פשוט לפעול. "כאב לי ופחדתי", הודה בפני אתר Outside על החוויה בת תשע השעות. "כל מה שיכולתי לעשות זה להתמקד בכל חתירה בודדת. כמה אני מוציא אותה מהמים? איך השחרור שלי? האם הכתפיים והברכיים שלי מכופפות? האם שיווי המשקל שלי יכול להיות טוב יותר? ניתחתי כל פרט ופרט בחתירה והפכתי אותה למושלמת. זה היה רגע מדהים. בשלב מסוים אתה נאלץ להבין שאי אפשר לחזור אחורה, שצריך לוותר על התירוצים, שהמוח שלך צריך להתמקד. אתה צריך לאמן את צורת החשיבה הזאת. הכל נופל למקום כשאתה עושה את הדברים הקטנים באופן מושלם. את הלקח הזה ממיסוגי לקחתי לקליעה שלי".
בפגרה שלאחר מכן יצאו קורבר והחברים להרפתקה לא פחות מופרכת, כשהתרוצצו על קרקעית האוקיינוס וסחבו מתחת למים סלע עצום במשקל 38 ק"ג, כמו במעין מירוץ שליחים חולני שנמשך כמה שעות וחמישה ק"מ. גם במקרה הזה, כ-50 ק"מ מחופי סנטה ברברה, היתה סכנת כרישים, וגם במקרה הזה שחקן ה-NBA הוותיק השיג בדיוק מה שרצה להשיג. "מיסוגי הופך להיות חלק מה-DNA שלך", אמר ל"ניו יורקר". "זו תעודת ביטוח לנפש שלך. אתה מתחיל להסתכל על דברים אחרת - מתמקד בפרטים ועושה אותם היטב, נשאר עקבי. אם אני מתקשה על הפרקט, אני יכול לחשוב על הסלעים מתחת למים ולקבל השראה". את הנקודה היטיב לחדד בפני אתר Outside: "עונת NBA של 82 משחקים שוחקת יותר מכל דבר אחר. יש כל כך הרבה עליות מורדות, ימים בהם יש לי הרבה אנרגיה, וימים בהם אין לי בכלל. אלה הימים בהם צריך למצוא את כפתור האתחול מחדש. ללמוד להירגע, אפילו ליהנות מזה. וכשאני צריך, אני יכול לדמיין את עצמי רץ במי האוקיינוס, או מרים את הסלע ההוא".
וכך זה נמשך. בקיץ 2015 התכנית הגדולה של קורבר היתה לדמות טיפוס על האוורסט. כן, מה שקראתם: הוא ואליוט ושניים מחבריו הקרובים ביותר תכננו לעלות את מדרגות הבניין הגבוה ביותר בלוס אנג'לס (73 קומות), לרדת במעלית ולעלות שוב - וכך 50 פעמים, במה שאמור היה לקחת בין 12 ו-24 שעות. למרבה הצער, לוח הזמנים של שחקן ה-NBA לא אפשר זאת בסופו של דבר. "התאכזבתי מאוד עבורו, כי הוא היה נהנה מההרפתקה", סיפר אליוט ל-ESPN. "הוא כמו קאובוי. אבל גם הרגשנו שזה היה מסוכן מדי". כן, מתברר שאפילו במיסוגי יש גבולות.
כך או כך, השיפור היה ניכר. קורבר החמיץ פחות משחקים, שיחק הרבה יותר טוב ועקבי באלה שכן לקח חלק (שהיו רוב המשחקים), והיה בורג חשוב עד מאוד באטלנטה, שהפכה לאחת ההפתעות הנעימות של הליגה. אלטון בראנד סיפר פעם שכשפגש עם פילדלפיה את שיקגו, דו"ח הסקאוטינג עסק יותר באיך לעצור את קורבר מבאיך לעצור את דרק רוז, ג'ואקים נואה או קרלוס בוזר, אולם כעת, יותר מתמיד, קבוצות הבינו את חשיבותו של הקלעי המבריק בפרט, וחשיבותה של קליעה לשלוש בכלל במשחק המודרני. והעובדה שהיה בכושר הפיזי הטוב בחייו אפשרה לו לשחק את כמות הדקות הגבוהה ביותר בקריירה, באמצע שנות השלושים לחייו, אפשרה לו לרוץ מסביב חסימה אחר חסימה, אפשרה לו אפילו להרחיב את סגנון המשחק שלו ולקבוע שיאי קריירה בריבאונדים ובאסיסטים. "הוא התפתח כל כך הרבה", העיד עליו חברו לקבוצה פול מילסאפ בפני "גרנטלנד". "בעבר הוא פשוט היה עומד בפינה. הוא מוסר כל כך לא מוערך. כל המשחק שלו עלה לרמה אחרת לגמרי". בכתבה ההיא צוטט גם ג'רי סלואן, שאימן את הגרסה הפחות מפותחת של קורבר, כאומר: "רוב השחקנים שכבר נמצאים בליגה עשר שנים נשארים אותם שחקנים".
אבל קורבר השתנה, וכנגד רוב מה שניתן היה לצפות, זה לא ממש קרה בזכות הליכה במסורת של קלעים גדולים אחרים, כגון ריי אלן ורג'י מילר, שפעלו ברחוב פרפקציוניזם-פינת-אובססיה. לפני משחקים, הוא עובר בראשו על רשימה של 20 דברים שהוא צריך לעשות כדי שהזריקה תצא מושלמת בכל פעם מחדש. וכן, הוא לא יעזוב את האימון לפני שיקלע 10 זריקות עונשין ושלוש שלשות רצופות, אך הוא לא זורק אלף זריקות ביום - גם לא 500, ולעתים רחוקות מאוד הוא ישליך יותר מ-150 כדורים לסל באימון בודד. "אני לא זורק רק בשביל לזרוק", אמר ל-NBA.COM. "אני זורק אותו דבר בכל פעם, אותן זריקות שאזרוק במהלך משחק. אני רוצה למצוא את הזריקה שלי ושתהיה מושלמת כמה פעמים ביום. המטרה של קלעי הוא לזרוק את אותה זריקה כל פעם מחדש". בזכות הגישה הזו לחיים ולקריירה קבע עוד כמה שיאי קליעות ואחוזים בעונותיו באטלנטה, וב-2015 נבחר, לראשונה בקריירה, למשחק האולסטאר (ותודה לפציעה של דוויין ווייד) - עדות לכך שגם ברחבי הליגה הבינו שכבר מזמן לא מדובר פה בסתם עוד שחקן משלים, כי אם בכוכב של ממש, בטוב בתחומו.
בתחילת השנה האזרחית שלחה אטלנטה את אחד השחקנים האהובים ביותר שלה לקליבלנד בתמורה למייק דאנליבי, מו וויליאמס ובחירת סיבוב ראשון. הכל האמינו שכעת, אחוזי הקליעה הגבוהים של קורבר רק יהפכו גבוהים עוד יותר - אחרי הכל, הוא אמור לחלוק את הפרקט עם אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים ושני אולסטארים. אלא שהפתיחה לא היתה פשוטה: הקלעי הוותיק החטיא את חמש השלשות שלו, הכדור לא ממש זז כפי שזז באטלנטה, אבל לאט לאט דברים החלו להשתחרר - אצלו, ואצל הקבוצה כולה. כחודש לאחר שצורף לקאבס סיפק 29 נקודות ב-8 מ-9 מחוץ לקשת מול אינדיאנה, והספקות של כולם הוסרו. "הוא פשוט אוטומטי", התמוגג לברון ג'יימס, שראה כיצד הפרקט הופך מרווח הרבה יותר. "כשקייל עולה על הפרקט, כל העיניים חייבות להיות עליו. עצם העליה שלו לפרקט עוזרת לכולנו מבחינה התקפית, כי הוא יוצר עוד מרווחים. הוא היה ענק עבור המועדון שלנו". קיירי אירווינג הוסיף: "כולנו ידענו למה הוא מסוגל, אבל אני לא חושב שמישהו מאיתנו חשב שההתחלה תהיה כזאת".
כעת, האיש שקיבל כל כך מעט סיכוי להצליח והשיג כל כך הרבה מחפש להמיר את העבודה הבלתי פוסקת, את הקשיים הפיזיים, את המאבק המנטלי היום-יומי, לטבעת אליפות. ואם זה יקרה, אם סיפור הסינדרלה מעורר ההשראה של קייל קורבר אכן יסתיים עם תואר, תהיו בטוחים שהוא יזכור כל משקולת, כל אבן, כל מדרגה עליה דילג בדרך. "תחזוק הגוף והשמירה על עצמי חשובים כמעט כמו הזריקה עצמה", אמר ל-NBA.COM. "מעולם לא הייתי עילוי כדורסל. תמיד הייתי צריך לעבוד קשה כדי להרוויח את לחמי, וכך אני רוצה שזה יהיה".
nimrodofran@walla.co.il